מהר"ש חלק א מא

הוי ונשמע מכלאים בציצית דאף עשה שאש"ב דוחה וכ"ז במידי דליכא רק ל"ת גרידא שפיר נלמוד מכלאים בציצית דגם עשה שאשיב דוחה אבל היכי שיש עשה ול"ת ורק דמצד חמור על קל קאתינן ושפיר היכי דהעשה אש"ב א"כ יש לו חומר מצ"א וקיל מצ"א ול"ח חמיר ושוב לא דחי לל"ת ועשה. אך לכאורה א"נ דבנשים ליתא העשה דתשביתו א"כ גם העשה דיו"ט ליתא בנשים כמ"ש בתוס' קידושין דל"ד וא"כ שוב העשה דתשביתו חמיר

אך באמת כ' האחרונים דנשים מציוין בעשה דשבתון הואיל שנכתב בהדי ל"ת וכיון דמצוות על הל"ת וממילא מצוות גם על העשה. אך כ' המפורשים דזה תלוי אי כונת התורה העיקר הל"ת וכתבה העשה לחזק הל"ת אז שפיר כיון דנשים מצוות על הל"ת ממילא מצוות גם על העשה אבל באם העשה אינו לחזק הל"ת אז בודאי אין האשה מצווה על העשה ועי' בריטב"א ובמק"ח סי' תל"א. א"כ לפ"ז בעשה דשבתון בודאי נשים מציוין הואיל שהוא לחזק הל"ת והראי' שכ' המפורשים דבאם א"ע מלאכה כמקיים בפועל. אך אי נשים מצווין על העשה דתשביתו יהי' תלוי אי אבחא"ש דאי השבתה בכ"ד, א"כ באין לו חמץ הוי כמקיים בפועל א"כ ע"כ דהעשה הוא לחזק הל"ת וא"כ נשים מצווין אבל אי אבחא"ש א"כ ע"כ דאין הטעם משום שלא יעבור בב"י דהא הקפידה לקנות חמץ א"כ בודאי נשים אין בכלל העשה. א"כ זה כונת הש"ס דמדנקט ר"ע שהוא אב מלאכה ע"כ כונתו דבלא"ה הי' אפ"ל עדל"ת וממילא נשמע דהבערה לחלק יצאת וקשה הא עכ"פ י"ל עדל"ת ועשה משום דעשה דתשביתו חמיר לפי שעובר בכל פעם ואי דאש"ב הא ממ"נ או דגם בעשה דשבתון פטורין או דגם בעשה דתשביתו חייבין ונשמע ע"כ דס"ל אבחא"ש וא"כ שפיר נשים בעשה דתשביתו אינם חייבין ובעשה דשבתון חייבים ושוב ל"ש לומר עדל"ת דנהי דעשה דתשביתו חמיר מצ"א מ"מ יש לו קולא מצ"א דאש"ב וז"ב. ומיושב קושית הנ"ל דאי השבתה בכ"ד נהי דהי' אסור מטעם אחשבי' או דגם שריפה בכלל מ"מ הי' גם נשים מחויבים ושוב הי' עשה דוחה לל"ת ועשה מטעם חמיר לקל

ועפ"ז י"ל קושית התוס' בהא דקאמר הש"ס ש"מ דל"ל מתוך. והוקשו דהא בעי צורך קצת. ועפ"ז י"ל דבאמת בתוס' יבמות ד"ה הוקשו דאמאי צריך ללמוד מכלאים בציצית דעדל"ת הא בלא"ה יש ללמוד מדהוצרכה התורה לאסור שריפת קדשים מכלל דבעלמא דחי. ותירצו דהו"א במלאכת יו"ט דקיל דמותר בא"נ לכך לידחי. וכ' המפורשים דעכ"פ נלמוד מזה דלאו דיו"ט קיל והטעם משום דמותר אפי' שלא לצורך היכי דהוי צורך קצת א"כ הוצרכה התורה לאסור ונלמוד דבעלמא אדחי ובאמת ר"א קאמר הטעם בשריפת קדשים משום עשה ול"ת וא"כ זה כונת הש"ס מדחזינן דס"ל לר"ע דאי לא הי' רק ל"ת הי' נדחה א"כ שוב אי הי' ס"ל מתוך א"כ הי' לאו דיו"ט קיל וכמ"ש התוס' לענין שריפת קדשים וא"כ הי' נשמע דלאו דיו"ט נידחין אף ל"ת ועשה ושוב י"ל עדל"ת וכ"ז לשיטת ר"ע דס"ל דל"ת נדחית אבל לדידן דתשביתו מיירי בעיו"ט ושוב נהי דס"ל מתוך מ"מ אסור להשבית חמץ ביו"ט אף בלא ביטלו דל"ח צורך ול"ש עדל"ת א' דהוי עשה ול"ת ובאמת לשיטת הר"מ ז"ל גבי שריפת קדשים הטעם ג"כ משום דהוי עשה ול"ת. וחוץ לזה הוי אפשר לקיים מעיו"ט ולכך א"ש דברי הרמב"ם דיליף תשביתו מעיו"ט מלא תשחט על חמץ דבפשיטות א"א למידק דהא י"ל דמיירי ביו"ט ורק משום דס"ל מתוך וחשיב קיל ולכך דייק דתשביתו מעיו"ט מהא דל"ת ושוב אסור להשבית ביו"ט אפי' בלא ביטלו ומיושב שפיר כל הקושיות לנכון וזה ברור בס"ד

נחזור להנ"ל דלשיטת הפמ"ג בחפץ ישראל יש איסור ד"ת אך בהוצאה ליכא רק איסור דרבנן. אך עדיין יוקשה לסברתו דעיקר המ"ע דהוי בד"ת א"כ בהא דמפורש בשו"ע סי' רמ"ו דאם השאיל חפץ לנכרי צריך להוציא מרשות הישראל מע"ש והטעם דיחשדו שצוה להוציא בשבת וכ' הט"ז דלדידן דליכא רק כרמלית י"ל דשרי ובחצר מעורבת שרי ודעת הר"מ דנראה כמוכרו לו ולפ"ז קשה דהא בהוצאה ע"י עכו"ם בודאי ליכא איסור ד"ת וכמ"ש הפמ"ג וע"כ דאין לחלק דבכל המלאכות ליכא רק אסמכתא ואפ"ה חוששין למ"ע כיון דגוף איסור שבת הוא בסקילה ולזה גם שבות דידי' חמיר וכמפורש בש"ס סוכה דט"ז דשבות דשבת חמיר עיי"ש. ועוד יש לדון מטעם שליחות דלשיטת רש"י ישל"ע לחומרא וכמ"ש בשו"ת פנ"י סי' ג'. ונודע מ"ש הבי"מ סי' ה' דבמלאכת שבת ל"ש שליחות כיון דקפידת התורה רק על הישראל שיניח. ולכאורה בהא דש"ס ביצה די"ז דבעי הש"ס הוא נאסר וקמחו נאסר למאי נ"מ לאקנויי קימחא ושיטת הרי"ף דאף אי אין קמחו נאסר מ"מ בעי אקנויי קימחא דבלא"ה שליח כמותו וכ' השעה"מ בהלכות יו"ט דל"ש אשלד"ע לפי שהשליח אינו בר חיובא ומוכח דאף דחבירו הניח ע"ת ולא הקפידה התורה על עשיית מלאכה ואפ"ה כ' בזה דשייך שליחות ואף שי"ל דלטעם כדי שיברור א"כ אי יהי' מותר עי"ש ג"כ יש חשש שמא יבשל הכל ליו"ט. אך באמת כיון דל"ל היתר רק ע"י אחר שוב יש היכר וכמפורש בש"ס ביצה די"ט לענין טבילה ועי' בהג"ה אמ"ב סי' רס"ג. אך לפ"ז א"צ לבוא לטעם שליחות. ואף דבאמת שיטת רש"י דאי אין קמחו נאסר א"צ אקנויי קמחא וי"ל דלשיטתו דס"ל ישל"ע לחומרא א"כ נשמע מהא דמפורש אמירה לעכו"ם שבות דבשבת ל"ש שליחות ול"צ אקנויי קמחא. ובאמת לשיטת התוס' גם במלאכת שבת עובר עי"ש היכי דל"ש אשלד"ע ובעכו"ם הטעם משום דאשל"ע ועי' בש"ס ע"ז דכ"ב דמוכח דגם במלאכת שבת עי"ש יש איסור ד"ת עכ"פ במוחזק לעבור ועי' בפמ"ג בפתיחה להלכות יו"ט שכ' דבמומר יש לאסור מטעם שליחות ובפרט לסברתו בפתיחה דטעם דרב סמא משום דחשיב בר חיוב משום לפ"ע ופליגי בפלוגתת האמנ"ש סי' י"ד באיסור שאינו מצווה אי שייך לפ"ע א"כ במומר דמוחזק לעבור על לפ"ע ושוב גם לרב סמא ישלד"ע עכ"פ ממ"נ ע"י עכו"ם ליכא איסור ד"ת דלרש"י בשבת ל"ש שליחות ולשיטת התוס' שוב אשל"ע וגם לשיטת רש"י הוא רק מדרבנן כמ"ש המפורשים וז"ב

עתה נדבר אי יש בזה איזה מלאכה. הנה ע"י הישראל בעצמו בודאי יפה כ' רו"מ שיש איסור כמו בצירה וקצירה דדרך לעשות לימים הרבה. וכמ"ש הטור דנהי דנימא דמלאכת א"נ מותר ביו"ט אף קודם לישה מ"מ כיון דדרך לעשות לימים הרבה חששו שלא יתבטל משמחת יו"ט ונודע מ"ש הרמב"ן פ' אמור דמו"מ בקביעות יש בזה ביטול עשה דשבתון ועי' בשו"ת ח"ס חלק ששי בהשמטות סי' קצ"ט שכ' דלא יוקשה מדברי הרשב"א שהבאתי דבמידי דליכא מיתה ליכא עשה דשבתון ש"ה דמיירי במידי דלית בי' טורח אבל בדבר טורח יש עשה דשבתון. אך אי יש בזה איסור מלאכה יש לעיין ורו"מ כ' דיש לדון הואיל דהוא א"ע כלל רק ע"י הטפת הטיפין נעשה הזיעה ותלוי לי' בהא שכ' המג"א סי' שכ"ח במניח דבר המושך דם דלרש"י ל"ח מלאכה הואיל דהוא א"ע מאומה ולדעת המג"א הוי כעושה מעשה א"כ ה"נ י"ל כן. באמת יש להאריך בזה הנה באמת לשיטת רש"י מוכח כן דרק במהדק גמי חייב אבל בלא"ה פטור דהוי רק כמו גרמא הואיל שהוא בעצמו אינו מוציא דם וגרמא שרי במלאכת שבת כמפורש בש"ס שבת דק"כ דפריך ה"נ כתיב ל"ת מלאכה עשייה הוא דאסור הא גרמא שרי. ואף שכ' קצת פוסקים דרק בכיבוי דהוי משאצל"ג אז גרמא שרי. אך באמת הוצאת הדם ג"כ הוי משאצל"ג ובפרט דבכל המלאכות גרמא שרי והנה המחה"ש שם כ' דאם יש דם וליחה י"ל דשרי הואיל דאינו הולך מיד. וי"ל הכונה דהוי בודאי גרמא וכמ"ש הפמ"א דכמו דבניזקין יש חילוק בין גרמא לגרמי כמו כן במלאכת שבת א"כ היכי שהמלאכה מתחיל תיכף הוי כמו