מהר"ש חלק א מ

חרם דגט בע"כ ועדיף גט בע"כ מב' נשים עכ"ז אף דשורת הדין א"צ לעכב על הבעל מלהמתין מלישא אשה עכ"ז יען אשר יש מערערין ע"ז מהראוי לעשות לפנים משורת הדין ולהמתין משך חדש ימים וימסור הגט ליד השליח שלישי ועפמ"ש לעיל לסדר הגט בעיר שמסדרין שמה גיטין ובמשך חדש ימים אם ימצאנה ותקבל הגט מה טוב ואם לכוף את הבעל ליתן לה מעות אין בידינו אחרי שעפ"י ד"ת אין מגיע לה כתובתה ולפי הנשמע הבעל הוא עני ואף שאמרתי להאיש מקהלתכם שמהראוי ליתן לה עכ"פ מאה ר"כ זה אמרתי עפ"י יושר וגם אחרי שכת"ה כותב שהוא עני ע"כ אין לכוף אותו ליתן מעות ואם עד משך חודש ימים לא ימצאנה או לא תרצה לקבל הג"פ יוכל כת"ה לכתוב להרב הכולל שיתן לו היתר לישא אשה כי גודל העיגון אין לשער והשי"ת יצילנו משגיאות

באעה"ח ב' בהעלותך תרס"ג לפ"ק פה ראדאמישלא. הק' שמואל ענגעל חופ"ק הנ"ל סימן יא להרב המאה"ג חו"ב עצום החו"ע וכו' כש"ת מוה' יצחק מאיר צוקער ז"ל מוצד"ק שינאווא

בדבר שאלתו אי מותר לעשות הזאדא וואסער ביו"ט ע"י עכו"ם היינו שימכור לו כל המאשין וכל הכלים הנצרכים והנכרי יעשה ביו"ט לצורך הישראל. זה תורף שאלתו

והנה יש לדבר הרבה. א) אי גוף עשיית המלאכה בשבת ויו"ט ע"י עכו"ם יש בזה לאו ד"ת או רק דרבנן ב) איזה מלאכה יש בעשיית הזאדא וואסער ג) אי ליכא בזה צד היתר מטעם א"נ דמותר ביו"ט וגם לצורך שבת עכ"פ ע"י ע"ת ד) אם הנכרי עושה בעצמו זאדא וואסער בלי ציווי הישראל אי מותר לישראל לקנות ממנו היכי שיש רוב ישראל אי ל"ח כעושה בשביל הישראל. הנה בגוף עשיית מלאכה בשבת ע"י נכרי מוכח בש"ס בכמ"ק דליכא רק שבות אך הב"י הביא דברי המכילתא דבשבת ויו"ט כתיב לא יעשה מלאכה משמע אפי' ע"י אחרים וס"ל דאף אם נעשה ע"י מי שאינו בר שליחות אפ"ה עובר ואינו כלל בתורת שליחות רק דהתורה הקפידה שלא יעשה מלאכה בחפץ של ישראל ומש"ה ניחא דלא מצינו בשום מקום דבשבת נימא שלד"ע ויהי' מעילה ושבת ב"כ וע"כ דשם אינו מטעם שליחות וגם בנכרי אסור והוי דומיא למ"ש המל"מ בפ"ו מהלכות מלוה ולוה דאף לדעת רש"י ז"ל דרבית עי"ש מותר מ"מ בלוה בעצמו אסור משום דהתורה הקפידה שלא יתרבה ממונו של מלוה ע"י ההלואה זו ואפי' ע"י קוף אסור ועי' בשו"ת מהרי"ט בחידושיו פרק האיש מקדש שכ' דבמעילה הוי מטעם שליחות אבל בטביחה הוי החויב מטעם שנהנה ועי' בספר ים התלמוד ב"ק דע"א שהעיר דא"כ אמאי חשיב ב"כ ועי' בקצה"ח סי' רצ"ב

והנה דברי המכילתא לכאורה סותר לדברי הש"ס. והפמ"ג באו"ח סי' רמ"ג אות ג' כתב דאם הנכרי עושה מלאכה בחפץ ישראל יש איסור ד"ת אבל בחפץ עכו"ם לצורך ישראל ליכא רק שבות. אך כ' דבהוצאה הואיל דהוי מלאכה גרועה א"כ אינו בכלל לא יעשה א"כ מותר ע"י עכו"ם. והנה לפ"ז י"ל קושית הפנ"י בהא דקאמר הש"ס בפסחים ד"ה ש"מ מדר"ע תלת ש"מ אבחא"ש. והקשה דנימא השבתה בכ"ד ורק מטעם דאחשבי' להבערתן. והגרא"ב ז"ל העיר דעכ"פ גם שריפה בכלל. והנוב"י העיר בהא דפירש"י מדלא נפקא לי'. ונ"ל ליישב דז"ב דנהי דנימא ל דהקרא דלא יעשה מלאכה קאי גם אם נכרי עושה מלאכה מ"מ עכ"פ העשה דשבתון בודאי א"ע ע"י נכרי דבזה בודאי שייך סברת הבי"מ סי' ה' דעכ"פ גופו שובת והישוע"י כ' דלענין העשה בודאי נכון סברת הבי"מ. ונודע מ"ש המפורשים בהא דקאמר בש"ס ש"מ הבערה לחלק יצאת היינו דס"ל להש"ס די"ל דתשביתו מיירי ביו"ט ורק דעדל"ת. אך באמת יש עשה ול"ת ונודע שיטת הרשב"א יבמות ד"ו דבמידי דליכא מיתה ליכא עשה דשבתון וזה כונת ר"ע דנקט שהוא אב מלאכה היינו שיש עשה דשבתון וא"כ ע"כ דמיירי בעיו"ט. א"כ קשה הא שוב יש לאוקמה ביו"ט ורק שמשביתו ע"י עכו"ם נהי דלשיטת המכילתא יש איסור ד"ת מ"מ ליכא רק ל"ת ושוב י"ל עדל"ת ורק שי"ל דע"י נכרי לא יקיים כלל מ"ע דתשביתו כיון שאינו בר שליחות וכמ"ש בשו"ת חת"ס חיו"ד סי' שכ"א ובב"ט שער עדל"ת דין י' ליישב הקושיא לשיטת הרמב"ם ז"ל דמילה בעכו"ם כשירה אמאי מילה דו"ש הא אפשר לקיים ע"י עכו"ם. ותירץ דנהי שהתינוק יהי' נימול ולא יצטרכו להטיף דם ברית מ"מ האב לא יקיים המצוה ע"י נכרי. אך באמת י"ל למ"ש המח"א בהל' שלוחין עיי"ש לענין עשיית מעקה דמידי דנעשה ממילא מהני ה"ה דגם ע"י עכו"ם מהני א"כ לשיטת כמ"פ דבחמץ אם אין לו חמץ אינו מחויב לקנותו כדי לבערו דבזה בעצמו שאין לו חמץ הוי כמקיים בפועל א"כ שוב גם ע"י השבתת עכו"ם מקיים המצוה ושוב י"ל עדל"ת. אך ידוע מ"ש המפורשים דא"נ השבתה בכ"ד א"כ ע"כ דקפידת התורה שלא יהי' לו חמץ א"כ כשאין לו חמץ הוי כמקיים בפועל אבל למ"ד אבחא"ש דאז אם אין לו חמץ הוי כמו שופר דבאין לו שופר ל"ח מקיים ול"ח מבטל א"כ הקפידה התורה לקנות חמץ א"כ זה כונת הש"ס דמדנקט ר"ע שהוא אב מלאכה ע"כ דכונתו דיש עשה ול"ת ול"ש עדל"ת. וממילא נשמע דהבערה לחלק יצאת. ולפ"ז שפיר נשמע דאבחא"ש היינו דקשה דעדיין אפשר להשבות ע"י נכרי וליכא רק ל"ת וא"נ דהשבתה בכ"ד נהי דזה ג"כ אסור מטעם אחשבי' או מטעם דשריפה ג"כ הוי בכלל מ"מ אי השבתה בכ"ד א"כ באין לו חמץ הוי כמקיים בפועל ושוב אפשר להשבית ע"י נכרי וליכא רק ל"ת ונימא עדל"ת. וע"כ דס"ל אבחא"ש א"כ יש קפידא לקנות חמץ ושוב א"א לקיים ע"י עכו"ם וע"כ דמעיו"ט. ובזה ניחא מדלא נפקא לי' דבאמת י"ל דר"ע ס"ל דכונת הקרא דמשביתו בכל ענין ואף ע"י עצמו. אך שוב יוכל לדייק בלא"ה דהא ביטול הוא בכלל תשביתו ולאח"ז איסורי ל"מ ביטול כמ"ש הצל"ח. וע"כ דאם הי' אפשר לפרש עכ"פ באחד מדרכי השבתה שוב ל"ה מצי למידק. א"כ שוב מדקאמר דא"א להשבית ביו"ט גם ע"י עכו"ם ע"כ דס"ל אבחא"ש וא"א לקיים גם ע"י עכו"ם. ומיושב הכל בס"ד לנכון

עוי"ל קושית הנ"ל דלכאורה לפי סברת ר"ע דדייק דהבערה שהוא אב מלאכה היינו דהוי איסור מיתה ויש עשה ול"ת ול"ש עדל"ת. וקשה לכאורה הא קיי"ל דעשה שיב"כ דוחה ל"ת ועשה והטעם דעיקר הסברא משום מאי אילמא ולכך בעשה החמור דוחה ונודע מ"ש הר"ן ביומא דפ"ג דמש"ה שוחטין לחולה בשבת אף שיש להאכילו נבילה משום דאיסור נבילה עובר בכל כזית ושוב אפשר לפרש דתשביתו ביו"ט ואי דיש עשה ול"ת הא עשה דתשביתו עובר בכל פעם והעשה דשבתון א"ע רק בשעת מלאכה ועי' במג"א סי' תמ"ה שכ' דעשה דתשביתו חמיר אך באמת מפורש בש"ס חולין דק"א דמאן דל"ל כולל רק בחמיר א"כ טומאת הגוף על תרומה ל"ח חמיר דנהי דטומאת הגוף בכרת טומאת בשר אין לו טהרה במקוה ועי' בתוס' יבמות דל"ג שכ' להיפך וכתב השעה"מ בפי"ז מהלכות א"ב דשם כ' התוס' דל"ח קל ע"ח אבל באמת חמיר ל"ח כיון דלכשנגדו ג"כ יש חומר א"כ ה"נ י"ל כיון דעשה דתשביתו הו"ל אש"ב א"כ באמת נסתפקו המפורשים אי עשה שאש"ב דוחה לל"ת וכ' דאי לילה לאו זמן ציצית