מהר"ש חלק א לז

המפורשים דהא מעות אינו קונה ומ"ש הרמב"ן דכמו שהפקירו מעות של האשה ה"ה דהפקירו הנייר דבאמת העירו התו"ג והבי"מ דהא לא הפקירו רק של האשה. אך שי"ל דעכ"פ מצינו בש"ע חו"מ סי' קצ"ט דביין לקידוש העמידו על ד"ת ועי' בפמ"ג או"ח סי' תרנ"ה שכ' דבאתרוג ג"כ כסף לבד מהני מה"ט א"כ י"ל דכמו שהפקירו מעות האשה לגבי הבעל משום תק"ע ה"ה דמשום תק"ע אוקמה אד"ת שיהי' קונה בכסף לבד ובפרט שי"ל דהוי כהותנה שיקנה בכסף לחוד דמהני לשיטת הנמ"י והמח"א ובפרט דלשיטת כמ"פ קודם קבלת מ"ש לא ביטלו הקנין עיין בשו"ת הר הכרמל סי' ל"ו א"כ כשמסרו אח"כ ליד הבעל או ליד שלוחו אף בסתם עכ"פ חזינן דלא חזר ושוב נקנה לו למפרע ע"י קבלת הכסף ועי' בריט"א פ"ב דבכורות ואף אם נוטלו שלב"פ הסופר מ"מ י"ל דמוקמינן בח"כ דודאי לא ירצה לחזור ולקבל מ"ש. ובפרט שכבר כתב הגט לא ירצה להפסיד שכרו א"כ שפיר ס"ל להרמב"ן דלא מעכב ההקנאה עכ"פ בדיעבד אך כ"ז בקיבל שכר מהבעל או מהאשה א"כ כיון דמצד הפקר ב"ד חשיב כאלו הבעל נתן לו א"כ שוב הכסף עושה לו קנין ושפיר א"צ הקנאה בפירוש אבל באחר נותן הכסף א"כ בזה לא נקנה הנייר לבעל א"כ שוב ל"ח ונתן משלו א"כ באמת ל"מ אף לשיטת הב"ח. א"כ מכח זה ליכא סייעתא להקל

אך עכ"פ סברא הראשונה יש לו מקום דעכ"פ כיון שהם נותנים מעות להסופר א"כ רצונם להיות מסייעים להגט א"כ ל"מ אם אפ"ל שידעו שצריך להיות משל הבעל א"כ בודאי נותנים באהיו"מ ואף בא"י מ"מ אמרינן אלו היו יודעים היו מקנים להבעל ושוב חשיב ונתן אך באמת תיקשי לפ"ז דאמאי צ"ל בהא דאשה נותנת שכר סופר דמהני מטעם הפקר ב"ד נימא דאלו היו יודעים שצריכים להיות משלו היתה מקנית לו. ובחא"ש סי' צ"ד כ' דהאשה מסתמא מתגרשת שלא ברצונה הטוב א"כ ל"א דאלו היתה יודעת היתה מקנית לו אבל באם אבי הבעל נותן אמרינן דמסתמא מקנה באהיו"מ. א"כ לכאורה יש לחלק בין אם האשה רודפת אחר הגט י"ל דודאי רצונה להקנות בלב שלם. אך באמת לפמ"ש במג"א סי' תרנ"ח דבאתרוג לא סמכינן אסברת הרא"ש דעכ"פ ל"ח ממש שלו ובקידושין דבעי רק שלא יהיה גזל אמרינן סברא זו אבל באתרוג בעי שלו ממש. ועי' בט"ז או"ח סי' י"ד ובא"מ סי' כ"ח שכ' להיפך דבקידושין בעי שיהיה שלו ממש מש"ה בקידש בגז"ע אף למ"ד דמותר מ"מ כ' היראים דל"ח לכם ול"מ בקידושין אבל באתרוג סגי היתר אכילה וכמו דיוצא באתרוג של מע"ש עיי"ש. עכ"פ לשיטת המג"א הכא בגט דבעי שיהיה שלו ממש א"כ י"ל דכיון דלע"ע לא אמרו שמקנים להבעל א"כ נהי שי"ל דאם היו יודעין היו מקנים אפ"ה ל"ח שלו ושוב י"ל דמש"ה שפיר כתבו הפוסקים דבשלה ל"מ אם אינה מקנית לו בפירוש ורק בהמעות שלה תיקנו לי' רבנן אבל באחר נותן מעות י"ל דכיון דלא הפקירו הממון ל"ח אכתי של הבעל. וממילא א"נ כנ"ל א"כ י"ל דאף דמנהגינו שהסופר מקנה הכל לבעל מ"מ לפמ"ש הבי"מ לתרץ קושית הפר"ח דאף במקנה להבעל מ"מ צריך לבוא לטעם הפקר ב"ד דאל"ה הי' שבח הכתיבה נקנה להאשה ושוב לא מצי הסופר להקנות דבר שא"ש ושוב אם נחוש דמעות של אחרים לא נקנה להבעל וממילא נקנה להם שבח כתיבה וא"י הסופר להקנות דבר שא"ש

אך באמת אין זה חשש ויפה כ' הפר"ח דבשלמא אם לא הי' הסופר מקנה הקלף להבעל רק היינו רוצין לסמוך אשיטת הרמב"ן דנקנה הכל להבעל בנתינת הכסף ועפמ"ש לעיל דבכה"ג כסף קונה עכ"פ היה צריך שיהיה הכסף נקנה להבעל וכיון דשל אחרים לא הפקירו א"כ ל"ח של הבעל ול"ח ונתן אבל באמת כיון שהסופר הקנה להבעל א"כ נהי דמי שנתן המעות לא הקנה המעות להבעל ובגט ל"מ היכי דאחר נותן להאשה דרק בקידושין מועיל נתינה משל אחרים מדין עבד כנעני אבל בגט בעי שיהיה של הבעל כמ"ש הבי"מ והתו"ג אבל עכ"פ הם לא נתכונו לזכות בשבח הכתיבה והנייר דהא אין להם צורך בו ושוב עכ"פ נשאר הנייר ושבח הכתיבה של הסופר ויוכל להקנות להבעל. יצא דבלי הקנאה לא היה מועיל אף לשיטת הרמב"ן רק ע"י הקנאה מהני' בצירוף סברת הרא"ש. א"כ יש כמה צדדים להתיר א) מכח דאמרינן דמי שנתן הכסף להסופר בודאי מתכוין לעשות אאהיו"מ ול"מ אם יודע שצריך להיות משל הבעל בודאי מקנה להבעל המעות ע"י הסופר ואף בא"י מ"מ אמרינן אלו ידע שצריך להקנות היה מקנה לו ולשיטת הרא"ש מהני בקידושין וה"ה בחמץ כמ"ש הט"ז בסי' תל"ד ולתירוץ א' במג"א גם באתרוג מועיל ובפרט לשיטת הא"מ בסי' כ"ח בקידושין בעי שיהי' שלו ממש אפ"ה מועיל בלשון שאלה וה"ה דמועיל בגט. ואף אי נחוש למ"ש המג"א שם בס"ק ג' דבמידי דבעי שלו ממש ל"מ סברא זו מ"מ כיון דעכ"פ הם לא נתכוונו לזכות בשום דבר ע"י נתינת הכסף דהא נתנו אדעתא לכתוב בו גט לאשה זו ולענין זה שייך סברת הרא"ש דעכ"פ לא יזכו בשבח הכתיבה והנייר ונהי דזה ל"מ דבעי שיהיה הנייר של הבעל ולא שאחרים יתנו לה בשביל הבעל ונודע מ"ש כמ"פ דגם בעושה שליח לגרש ל"מ אם הנייר של השליח דמעות השליח לאו כמעות משלח אבל עכ"פ כיון דהם אינם רוצים לזכות לא בזכות שבח הכתיבה ולא בהנייר א"כ נשאר הכל של הסופר ושוב מועיל מה שהקנה הסופר להבעל דחשיב שהדבר הוא של הסופר. ובפרט בנ"ד שלא קיבל הסופר לע"ע מאבי האשה שום מעות נהי די"ל דגם אם הבעל נותן ג' חלקים שכר כתיבה ואחר נותן חלק קטן ג"כ יש חשש דיש להאחר חלק בהנייר ובשבח הכתיבה ואם לא נוכל לסמוך אכל הנ"ל יש חשש דעכ"פ ל"ח לגמרי והכא כתיב ונתן ובעי שיהיה הכל שלו אבל כ"ז באם היה האחר נותן מעות בעין מקודם הכתיבה הי' אפ"ל דמעותיו מקנה לו חלק בשבח הכתיבה והנייר אבל הכא דלא נתנו לו מעות מזומן רק הבטיח לשלם לו שכר פעולה נהי דפשיטא דאי יתבע אותם לדין יתחייבו לשלם דשכר פעולה נקנה בדיבור בעלמא מ"מ ל"ש לומר דנקנה להם עי"ז חלק בשבח הכתיבה והנייר דהא ליכא הכא כסף בעין שיעשה להם קנין ואף בקנה חפץ מחבירו ונתן לו שט"ח על דמי המקח נסתפק המח"א אי חשיב ככסף ועי' בקצה"ח סי' ק"צ ובספר חידושי הרי"ם אה"ע סי' כ"ח מכ"ש הכא דלא נתן שום שטר נהי דפשיטא שיתחייבו לשלם לו משום דעשה פעולתו מ"מ לא זכה לא בשבח הכתיבה ולא בהנייר ושוב מועיל מה דהקנה הסופר הקלף להבעל. ובפרט שי"ל כמ"ש כת"ה דהחצי ר"כ הוא בשביל שכר בטילה ע"כ מכל הני טעמי נלע"ד ברור ופשוט דליכא בזה חשש אף לכתחלה ובפרט בדיעבד וחשיב קצת מקום עיגון פשיטא דליכא שום חשש בזה. ועי' בשו"ת מהרש"ם סי' ק"כ שנשאל בכעין זה והביא דברי החא"ש והסכים דליכא חשש בזה ומכ"ש בנ"ד שיש עוד כמה וכמה צדדים דלא דמי למ"ש התו"ג פשיטא דליכא חשש בזה. וז"ב ופשוט בס"ד

ובדבר השאלה השניה שהבעל נתן הגט לא לתוך ידיה ממש רק למעלה על האצבעות משתי ידיה והאשה קיבלה את הגט למטה לתוך ידיה ממש והגביהה את ידיה והכניסה תחת הסרבל כד"ת. ונסתפקו הבד"צ שמא כשהיה מניח את הגט בין אצבעותיה וכשהיה עדיין מקצת הגט בין אצבעותיו הניחה האשה את האצבע אגודל שלה על אצבע השני נמצא שהיה מקצת הגט בין אצבעות שלה בעודו שהיה מקצת הגט בידו אך לא הניחה את אצבעה בחוזק רק ברפיון באופן שהיה יכול לנתק את הגט מידה בריוח. גם נסתפקו שמא אי לא היתה מניחה האצבע אגודל על אצבעה השני לא הי' הגט יכול לנוח בין האצבעות ודיין השני אמר כי ברור לו שהי' מונח בלי שום אחיזה וגם עפ"י אומדנא שלו הי' יכול לנוח בלי שום אחיזה וגם אחד מע"מ אומר שנראה לו שבשעה שהניחה