מהר"ש חלק א לו

לא הפקיעו חז"ל רק החפץ מרשות הלוקח אבל המעות מרשות המוכר לא הפקיעו. א"כ ה"נ לשיטת הרמב"ם ז"ל דמה"ת מועיל הגט אף בשתיקה כמפורש בסי' קל"ו א"כ כיון דמה"ת מגורשת וזכתה בהנייר א"כ נהי דהוצרכו חז"ל לגרשה שנית אבל עכ"פ זכות שיש להאשה בהנייר לא הפקיעו ושוב הוי כמגרשה בחפץ שלה דל"מ. אך באמת ז"א דהא שיטת הרשב"א ז"ל דאף בשלה הקנו לו רבנן ונהי דאנן מחמירין כשיטת התוס' דבשלה לא תיקנו חזי"ל אבל הכא ממ"נ לשיטת הטור דנתן לה בשתיקה ל"מ אף מה"ת א"כ לא זכתה כלל בהנייר ואי לשיטת הרמב"ם א"כ לענין גירושין דרבנן יש לסמוך אשיטת הרשב"א וכמ"ש הב"ש בסי'. קכ"ד בשם הרש"ך דבשלה נמי תיקנו רבנן. ובפרט לפי סברא שלי דמש"ה בשלה לא אמרינן דתיקנו רבנן דהיינו משום דסופו לחזור לרשותה ל"ש תורת הפקר ב"ד ושוב ל"מ לאיסור ד"ת אבל הכא דכבר נתגרשה מה"ת לשיטת הרמב"ם ז"ל א"כ לענין דרבנן מועיל תיקון חז"ל אף בלי הטעם דהפקר ב"ד ושוב יש לומר דבשלה נמי תיקנו רבנן

נחזור לענינינו דלשיטת התוס' בשלה לא סמכינן אתיקון רבנן ובעי הקנאה ממש. והנה עוד היה מקום לומר בסברת התוס' דהנה השעה"מ בהלכות לולב מפלפל בהא דחזינן דגבי פעוטות ל"מ קנינים לענין אתרוג ובהא דתקנת מריש מהני וכ' לחלק דהיכי דאם ירצו הבעלים להקנות יועיל הקנין מה"ת שוב אחר שתיקנו חז"ל שמועיל תקנת מריש א"כ שוב גם הבעלים בעצמם מתרצים לקיים דברי חז"ל והוי כמקנים לו בפירוש ושוב מועיל מה"ת עיי"ש היטב

ועפ"ז י"ל הכא דבאמת בהמעות אי תרצה להקנות לו בפירוש בודאי יועיל הקנין מה"ת דבזה ל"ש הסברא דאשה לא ידעה לאקנויי דבמידי דגוף הדבר לא יחזור לרשותה בודאי מקנית לו לגמרי ואף דהרשב"א כ' די"ל דסברת ר"ח דמש"ה צריכין לתקנת חז"ל משום דאשה לא ידעה לאקנויי י"ל דכ"ז בנותנת סתם דבאיש אמרינן מסתמא נתן באופן המועיל דהייני דזיכה המעות להבעל ע"י הסופר כשיטת הרמ"ה דבאם עשה שליח גם על נתינת גט דל"צ הקנאת הקלף דהוי כנותן הסופר להבעל ע"י האשה ובאשה אמרינן דמסתמא לא ידעה להקנות לו אבל אם תקנה לו בפירוש בודאי מועיל וא"כ שוב י"ל דל"צ כלל להקנאתה דשפיר מועיל תיקון חכמים ואף די"ל דקנין דרבנן ל"מ לד"ת מ"מ שייך בזה סברת השעה"מ דאחר שהקנו לו חז"ל שוב הוי כמקנית לו בפירוש ושוב מועיל אף מה"ת. אך רמב"ח בעי שפיר בטבלא שלה דבזה י"ל דאף אם מקנית לו בפירוש ל"מ דכיון דהחפץ גופא יחזור לרשותה אינה מקנית לגמרי. ולפ"ז ממילא ל"ש בזה לומר דיועיל מצד הפקר ב"ד ז"א דכיון דלא משכחת בי' קנין ד"ת אף מדעת הבעלים דהא לא יודעים להקנות ושוב אף אי יש בזה תיקון חז"ל מ"מ ל"מ לאיסור ד"ת א"כ י"ל דזה סברת רמב"ח דבעי אי ידעה לאקנויי וקשה הא בלא"ה י"ל דמועיל מצד דחז"ל הקנו לו. ולפ"ז א"ש דלס"ד דרמב"ח דבמידי דחוזר לרשותה לא ידעה לאקנויי א"כ כיון דלא משכחת קנין ד"ת אף מדעת בעלים א"כ שוב דרבנן ל"מ לד"ת. ובאמת י"ל דלפי מסקנת הש"ס דאשה ידעה לאקנויי ואם מקנית לו בפירוש מהני א"כ שוב יועיל אף בלי שום הקנאה דשוב י"ל דמועיל משום הפקר ב"ד אף די"ל דקנין דרבנן ל"מ לד"ת ע"מ במידי דמועיל קנין מדעת הבעלים שוב ע"י תיקון חז"ל הוי כאלו הבעלים בעצמם מקנים לו וכמ"ש השעה"מ. יצא דשפיר בס"ד דרמב"ח ס"ל דבטבלא שלה ל"מ קנין אף במקנת לו בפירוש א"כ שוב ל"מ אף די"ל דחז"ל הקנו לו אבל בתר דמשני דמדעת הבעלים מהני הקנין שוב י"ל דמועיל אף בלא הקנתה. ובזה אפשר להצדיק דברי הרש"ך שכ' דל"צ הקנאה כלל אף בחפץ שלה הכונה דכיון דעכ"פ אם הקנתה לו מהני שוב מועיל תיקון חז"ל. אך לדינא חלילה לנו לסור מדברי רבותינו החמ"ח והב"ש שכ' בסי' ק"כ ובסי' קכ"ד דבחפץ שלה בעי הקנאה בפירוש ורק דאמרינן כמ"ש לעיל דבמידי דיחזור אח"כ לרשותה ל"ש הפקר ב"ד ואף דחז"ל יוכלו לתקן אף בלי הטעם דהפקר ב"ד מ"מ שוב אינו מועיל לד"ת וכמ"ש העט"ח וא"ש הכל בס"ד. נחזור להנ"ל דלהלכה כ' החמ"ח והב"ש דבטבלא שלה בעי הקנאה בפירוש ורק דאמרינן דידעה לאקנויי ועי' בשו"ת ח"ס אה"ע סי' פ"ו שהוכיח כשיטה זו אך באם נותנת מעות א"צ להקנות והטעם דבזה תקינו רבנן ולפ"ז שפיר י"ל כמ"ש התו"ג דכ"ז באם המעות של האשה שפיר לטובתה יוכלו להפקיר ממונה ולהקנות להבעל אבל ממון של אדם אחר לא הפקירו וכמ"ש הרשב"א שם דבהא דזקן ל"ש הפקר ב"ד. ואף די"ל דלפמ"ש הרשב"א דהא דקאמר הש"ס רבנן אקני לי' הוא רק לר"ח אבל רבא ור"א לא ס"ל הטעם דהפקר ב"ד רק דאמרינן דמסתמא האשה מכוונת להקנות לו באופן המועיל וכמפורש באה"ע סי' כ"ח דהשואל חפץ מחבירו והודיעו שרוצה לקדש בו אשה דמהני דאמרינן דמסתמא הקנה באופן המועיל ה"ה הכא כיון שנותנת ע"מ לכתוב בו את הגט הוי כמזכת לו ע"י הסופר ורק ר"ח ס"ל דאשה לא ידעה שצריך להיות גט משל הבעל ואינה מכוונת להקנות לכך צריך לבוא לטעם דהפקר ב"ד אבל באמת לרבא ולר"א הטעם רק משום דמכוונת להקנות לו ולפ"ז פשיטא דאין חילוק מי המשלם שכר כתיבה דתמיד אמרינן דמכווני באופן המועיל

אך באמת בב"י סי' הנ"ל משמע דעיקר הטעם הא דמועיל באשה נותנת שכר סופר משום דהפקר ב"ד ושוב יש לחוש באחר הנותן שכר הסופר. וראיתי בשו"ת חא"ש סי' צ"ד שנשאל בכגון דא והשואל החמיר מכח דברי התו"ג. והג' מוהרש"ק ז"ל הביא סברא הנ"ל דעפמ"ש הרא"ש בהשאיל טבעת דמהני דאמרינן דהקנה באופן המועיל וה"נ נימא כן יעיי"ש שהביא מ"ש בט"ז או"ח סי' תל"ד דבעושה שליח לבטל דא"נ דל"מ ביטול עי"ש א"כ אמרינן דהקנה לו את החמץ. ומה שהקשה המק"ח שם במה קנה את החמץ. עי' במנ"ח מצוה של"ו שהעיר בזה ותירץ עפמ"ש בתוס' בכורות די"ח דבמידי דמצוה מהני קנין אף בדיבור בעלמא. ועיי"ש בקומץ למנחה מ"ש בישוב קו' הטו"א על המהרש"א שכ' דעבד מותר רק בשפחת רבו ועי' בא"מ סי' כ"ט. ובאמת כבר העיר בזה בס' בי"מ סי' ק"כ דאף בכותב הסופר בחנם דאז אף לדעת הרמב"ן צריך להקנות הכל להבעל מ"מ אמאי בעי בפירוש לשון מתנה נימא דמסתמא כיון דנותנו לו כדי לגרש בו מסתמא הקנה לו. וכ' הבי"מ דהכא הסופר אינו יודע שצריך להיות להבעל קנין בהגט כיון שאין האשה מתגרשת בהנאה שיש לה. ובאמת הדבר תמוה דהא גם שם באומר ששאל טבעת ע"כ דמיירי שהמשאיל סובר דסגי בשאלה לענין קידושין ומש"ה אמרינן שאלו ידע דבעי מתנה היה אומר שמקנה לו אבל בידע דל"מ שאלה ואפ"ה אומר רק שמשאיל לו ל"מ אף בקידושין כמ"ש המג"א סי' תרנ"ח ס"ק ג' ואף שכ' הרא"ש פי"נ להיפך אבל עכ"פ הדבר פשוט דאף אם סבר המשאיל דסגי שאלה בקידושון מ"מ מהני דאמרינן אלו ידע דצריך להקנותו היה נותנו לו במתנה עמ"ל וה"נ ג"כ נימא כן אלו הי' יודע שצריך להקנותו היה נותנו לו במתנה גמורה ועי' בקצה"ח סי' רס"ב ובפרט די"ל דהיכי שהסופר יודע הדין שצריך להיות משל הבעל אמרינן דודאי נתן לו באהוד"מ דשם חזינן דאף שאמר לשון גרוע מ"מ מהני מכ"ש הכא דנותנו לו לגרש בו טמא דהקנה באהיו"מ והדרא קושית הבי"מ לדוכתא

ובאמת מ"ש בשו"ת חא"ש לצרף דעת הב"ח דבדיעבד מהני אף דלא הקנה הסופר הקלף להבעל. באמת זה תמוה דעיקר סברת הרמב"ן דלא מעכב הקנאת הסופר משום דל"מ אם הסופר קונה הנייר בעד הדמים שקיבל א"כ הוי כמשך עי"ש ואף אי הסופר נותן נייר שלו מ"ע באמת בדמים שקיבל נקנה לו הכל ואף שהעורו