מהר"ש חלק א לא

גם בפועל ל"מ והי' נשמע דסברת המח"א אי בפועל מהני ה בעכו"ם הוא בעי' בירושלמי. אך בעיקר דברי המח"א שכ' דבפועל מהני בעכו"ם והשעה"מ דחה דבריו מש"ס דב"ק דפריך בור של שני שותפין היאך משכחת והקשה הרשב"א שמא מיירי בפועל כותי. הנה לפענ"ד נ"ל לומר דאף א"נ דל"מ בעכו"ם אף בפועל עדיין קשה בהא דפריך והא אשלד"ע שמא מיירי בפועל ישראל דהא מוכח בש"ס ב"מ ד"י דעכ"פ בפועל מהני תופס לבע"ח ולשיטת הפ"י טעם דל"מ תופס לב"ח משום דאשלד"ע ותקשי שמא מיירי בפועל אך די"ל לפמ"ש בר"ן נדרים דמ"ו דדבר של ב' שותפין אין לומר שיהי' לכ"א קנין הגוף בכולו רק שיעבוד יש לכ"א בכולו. והר"ן מחדש דבשעה שכ"א משתמש בו לבדו יש לו באותו זמן קנין הגוף בכולו ובש"ס גיטין דמ"ב פריך יום של רבו ישא שפחה ומשני איסורא לא קאמרינן ועי' בירושלמי גיטין ונדרים בפרקי הנ"ל ועי' בקצה"ח סי' קט"א א"כ י"ל אף דבפועל יש שלד"ע וגם בעכו"ם מהני כ"ז היכי שיש לו קנין בכל העבד אז י"ל דעומד לגמרי במקום הבעלים אבל אם הוא דבר של שני שותפין ועושה דבר בשליחות שניהם שוב א"א לומר דבשעה שעושה הדבר הוא קנוי לכל אחד לגמרי דאי דמר לאו דמר וכסברת הר"ן ושוב בכה"ג אינו עומד במקום הבעלים לגמרי ול"מ בעכו"ם וגם בדבר עבירה וז"ב בס"ד

ומ"ש כת"ה דמש"ה חשיב הקדש מילי לפי שנגמר גם ע"י מחשבה. הנה באמת נודע דעת המהרי"ט דגם תרומה אף שסגי במחשבה מ"מ חשיב מעשה. ועי' ברש"י ותוס' תמורה ד"ד ע"ב שכ' שהקדש חשיב מעשה לפי שנעשה מחולין קודש ומוציא מרל"ר. ובאמת גם לענין שבועה מוכח בכמ"ק דהא בעי הוציא בשפתיו הוא רק לענין שיהי' גילוי מחשבתו. ובהא דפליגו בש"ס שבועות ד"כ במסרבין בו לאכול ואמר לא אכילנא ואח"כ אמר שבועה שאוכל דלאביי נאסר ולרב אשי לא וי"ל דפליגי בזה דאביי ס"ל דעיקר הא דבעי ביטוי בשפתיו כדי שיהי' גילוי מחשבתו וא"כ אף אם ליכא הוכחה מצד דיבורו רק הוכחה מצד הענין ג"כ מהני וא"כ נהי דמשמעות שאוכל לא משמע איסור מ"מ במסרבין בו לאכול ואמר לא אכילנא דמהני ורב אשי ס"ל דכיון דמצד הדיבור לבד אינו מוכח גזה"כ הוא דבעי ביטוי בשפתיו. א"כ י"ל דבזה פליגי הרמב"ם והרמב"ן שם אי הלכה כאביי אי כרב אשי ופליגי ג"כ אי בעי דיבור פה. וגם י"ל שבזה הוא דפליגי ג"כ אי שבועה בכתב מהני. ובתשובה לק' קלאסני להרב דשם ולהמו"ץ דק' צאנז הארכתי בזה הרבה ושם הראיתי נפלאות

נחזור לענין שאלתו כבר הארכתי דאי לא הי' רק קנין כסף א"כ בודאי דיש לסמוך אשיטת הפוסקים דקנין כסף נ"מ בעכו"ם ואף דבמק"ח לא סמך ע"ז רק בחמץ שעבר עליו הפסח דרבנן מ"מ בטו"ז סי' ש"כ מתיר אף בבכור ובפרט הכא לא מיקרי רק ס' בכור דהא הנכרי אין לו נאמנות לאסור אף היכי דל"ש להשביח מקחו וכמ"ש בטו"ז סי' שט"ז ובסי' קכ"ב א"כ חשיב ס"ס שמא כבר בכרה ושמא קנין כסף ל"מ ועכ"פ יש להתיר ע"י הטלת מום ורק אם הי' האנדשלאג א"נ כסברתו דע"י פועל שייך שליחות א"כ שוב י"ל דמהני קנין סטימתא מה"ת כיון דשייך בו גם שאר קנינים א"כ הוי ודאי של ישראל וא"כ שוב אף בס' בכור אסרו רוב הפוסקים הטלת מום ואף אם נימא דקנין סטימתא הוא רק בדרבנן אף בדבר הבא לעולם וא"כ י"ל דל"מ להפקיע ממון ישראל ואף שכתבתי די"ל דהואיל דהכא שהוא קנין גמור מועיל אף בעכו"ם מ"מ עכ"פ י"ל דחשיב ס"ס שמא אינו בכור דכבר ילדה ושמא קנין דרבנן ל"מ להפקיע ממון ישראל. וגם מכח הסברא שכתבתי לעיל דכיון דעכ"פ יש אומדנא דאם הי' יודע שתלד קודם ח' ימים לא הי' לוקח נהי דזה ל"ח אומדנא גמורה לבטל המקח ברור אבל זה הוא רק במידי שהוא קנין מצד חוקי התורה אבל כיון שהוא רק מצד בתוס' חולין דף פ"ב לענין נודע ההורג עד שלא נערף שכתב דל"ה הקדש בטעות ועי' ברמב"ם שם ובכ"מ ובלח"מ ובמ"ל שם ועי' בהג"ה מר"נ טרייביטש ז"ל. עכ"פ בקנין שהוא רק מצד מנהג י"ל דאומדנא מועיל לבטלו. ומ"ש כת"ה די"ל דשמא כבר בכרה וילדה קודם הולד עוד קודם שעשה את הקנין כיון דלא ראה אותו בשעת הקנין

הנה באמת י"ל אוקמה בחזקת מעוברת והשתא הוא דילדה וכמ"ש התוס' ב"מ דף ק' ועי' שו"ת נוב"י תנינא חיו"ד סי' ו' ובשלמא שמא כבר ילדה ולד אחר מקודם ע"ז שייך לומר רוב מתעברות ובמפורש שם בש"ס דף כ' אבל לענין זה הולד שייך חזקת מעוברת. אך עכ"פ יש לסמוך אשאר היתרים דשמא לא הי' להעכו"ם רשות מהאדון למכור ואף שע"ז קשה לסמוך דהא מסתמא נודע להישראל שהאדון קיבל את הכסף. אפ"ה כיון דבשעת לידה לא הי' מבורר שהאדון צוה להשליח למכור א"כ י"ל דלא חשיב צאנך בכור בשעת לידה ועי' בטו"ז סי' ס"א ובשו"ת ח"ס חחו"מ סי' ק"ה ובפרט שי"ל דשמא כבר בכרה עוד מקודם וקנין סטימתא ל"ח מה"ת לקנין לשיטת הרמ"א וכן פסק הג' הנה"מ ז"ל א"כ שוב י"ל דל"מ להפקיע זכותו של הישראל אבל עכ"פ חשיב כעין ס"ס ועכ"פ יש להתיר בודאי להטיל מום בהבהמה ע"י עכו"ם היינו שיאמר לעכו"ם אחר שיטיל בו מום דבכה"ג שקרוב לודאי דאין בו קדושת בכור מתירין כל הפוסקים הטלת מום עי' בשו"ת ח"ס ושו"ת מהר"י אסאד ובשו"ת בי"ש להג' מסקאלי ז"ל ועי' שו"ת בי"צ יו"ד ח"ב ובשו"ת שו"מ מה"ת ח"ג סי' הנ"ל ועי' שו"ת ד"ח למרן הגה"ק זצ"ל ועי' שו"ת מוהרש"ם ליד"נ הגאבד"ק בערזאן שליט"א וגם אני בחידושי הארכתי בזה בכמה תשובות וביותר להרב הה"ג ש"ב אבד"ק ברזאסטיק נ"י. ובפרט דעכ"פ אין מחויב הישראל ליקח את הבכור מרשותו של העכו"ם. וכל זה ברור ונכון לפע"ד בס"ד ויש להאריך בזה הרבה בכל אחד מהדברים אך מפני שכבר דשו בו רבים כידוע לכל הוגי התורה וגם אנכי הארכתי בזה הענין בהרבה תשובות לזה אקצר ואומר שלום לכת"ה. בעה"ח יום ד' פ' ת"מ י"ג למב"י שנתרנ"ח פה ראדאמישלא

והנני ידידו דו"ש באה"ר ואה"ע ובלונ"ח מכבדו כערכו הק' שמואל ענגער אבד"ק הנ"ל סימן ז שוכט"ס לכבוד הרב הגאון הצדיק המפורסם חו"פ בנש"ק כקש"ת מוה' משה (שליט"א) ז"ל אבד"ק בארדיוב במדינת הגר יצ"ו

בדבר שאלתו אשר בעיר א' נולד חשש על שו"ב שלא נמצא אצלו טריפות רק א' בעתים רחוקים ואז ביקשו אנשי העיר וגם הרב אב"ד מכהד"ג לבוא לשם ולחקור על הדבר וליתן פס"ד עפ"י ד"ת. והנה נסע לשם ועמד על המחקר והי' נראה לו כי יש באמת ריעותא על השו"ב ונתן פס"ד שחלילה לשו"ב הנ"ל לשחוט בלי בודק מומחה שיראה שאין על השו"ב שום חשש הן מחמת, קלות ומשום חסי"ד אזי יוכשר שחיטתו. ובתחלה קיימו הקהל הפס"ד. ועתה השו"ב שוחט לבדו נגד הפס"ד וכ"ג התרה בו שיקיים הפס"ד והשו"ב לא שמע לקול כ"ג. זה תורף שאלתו. וזה תשובתי בס"ד

(אות א) הנה כת"ה כ' ב' טטמים להחמיר. א) כיון דעכשיו שכיח טריפות דגם מדינא טריפות