מהר"ש חלק א רעח

מרגישים מעצמם מ"מ יש כח על ידי הדיבור לעורר לב העם

והנה ידוע מ"ש בספרים שיש בחי' חיצונית הלב ובחינת פנימות הלב והבנת הדבר הוא שיש רצון המורכב ורצון הפשוט היינו שהרצון בא תחלה מהלב אך אח"כ מכניסו להמוח שהמוח ישיג ענין הרצון ולפעמים להיפך מתחלה מחשב במוחו שטוב לפניו לעשות דבר זה ומזה מכניס הרצון להלב וכ"ז הוא בחי' חיצונית הלב. אבל רצון הפשוט הוא אשר הוא בלי טעם ורצון כזה אין מוקף כלל בהמוח. וזה הי' ענין בריאת עולם שהי' בבחי' רצון הפשוט ואין טעם ברצון. והנה רצון אשר בא מהמוח יכולין להכניסו לדיבור אבל רצון הפשוט אשר אינו מוקף כלל בהמוח א"א להביאו לתוך הדיבור וכמ"ש צעק לבם אל ה' היינו שרצון הפשוט הוא רק צעקת הלב מבלי דיבור וזה הוא ענין תקיעת שופר בר"ה ג"כ לעורר בחי' רצון הפשוט וצריך להיות התעוררות מעומק הלב והוא רק בבחינת קול שרצון כזה א"א להכניסו לדיבור עיין בס' עט"ר להתניא ז"ל שהאריך בזה. יהנה מפורש בקרא אצל מלכות שבא שבאתה לראות את חכמת שלמה אמרה לא האמנתי לחצי השמועה אשר שמעתי הוספת חכמה על אשר שמעתי והעירו המפורשים מה זה שאמרה שלא האמינה לחצי השמועה וגם אמרה הוספת חכמה, וביאר האלשיך ה"ק דיש חילוק בסיפור המעלות של אדם השלם דאם החכם אינו בתכלית השלימות ויש בו חסרונות ג"כ אזי כל מה שמתרחק הדרך ממקום החכם נשמע ביותר שאת מעלתו ובמקומו אין מעלתו כ"כ הואיל שרואין גם חסרונות שלו אבל חכם שהוא בתכלית השלימות שכמעט אין בו חסרון אזי אדרבה במקום משכן החכם נתפרסם שמו ביותר דכל מה שנתרחק ממקומו השם אינו חזק כ"כ דהא א"א להכיר מעלתו כ"כ ורק אנשים העומדים לפניו ורואים שבכל יום מוסיף חכמה הם מכירים בכל פעם יותר גדולתו עיי"ש נשמע דבצדיק הדור אמיתי אזי רק האנשים העומדים לפניו הם מרגישים גודל קדושתו אבל אנשים הרחוקים אף ששומעים שמעו הטוב אבל אין יכולין להכיר רק מעט מזעיר ולזה החילוק דאנשים העומדים לפניו ומכירים גודל הצער ביתר שאת אצלם הצער הוא מבחינת פנימיות הלב ואינם יכולין להביא הצער אל הדיבור אבל באנשים הרחוקים אשר אינם מבינים גודל החסרון אצלם הצער הוא רק מבחינת חיצונית הלב ויכולים לגלות צערם ולהביאו לידי דיבור ועי"ז יעוררו גם אחר שירגישו הצער

והנה אצל חורבן בהמ"ק אנשים שהי' בירושלים בשעת החורבן והרגישו גודל החסרון והי' אצלם הצער מבחי' פנימיות הלב המה לא יכלו לעורר קינה שצער כזה א"א להביאו לבחינת דיבור ולזה אמר ירמי' הנביא קראו למקוננות היינו ממקום רחוק אשר אינם מרגישים כ"כ השבר ואצלם הוא רק מבחינת חיצונית הלב ויכולים לגלות צערם ולהביאו לידי דיבור ועי"ז יעוררו גם אחרים שירגישו הצער והמה יוכלו לעורר קינה וכן הוא בהסתלקות צדיק הדור אנשים מבני עירו כמעט א"א להם לדבר ולעורר קינה מגודל הצער אך אנכי אשר לא זכיתי להיות בשעת הסתלקותו לזה אוכל אנכי לגלות מלבי לפומי את גודל השבר אשר קרה לנו בהלקח מאתנו הצדיק נ"ע הנה ענין ההספד על צדיק העיקר לספר לעם את גודל מעלת הצדיק ולהבינם גודל החסרון שמגיע לנו בהלקח מאתנו אור גדול כזה

והנה ידוע מאמר חז"ל שקולה מיתת צדיקים כשריפת בית אלקינו ובמדרש אמר קשה סילוקן של צדיקים לפני מי שאמר והי' העולם יותר מחרבן בהמ"ק דאלו בבהמ"ק כתיב ותרד פלאים והכא כתיב הנני יוסיף להפליא את העם הזה הפלא ופלא וכ"כ למה לפי שאבדה חכמת חכמיו ובינת נבוניו תסתתר ודברי המדרש סותרים לדברי הש"ס. וקודם שניישב ד"ז אקדים דברי המדרש כשם שיוה"כ מכפר כך מיתת צדיקים מכפרת ולהבין הדבר הוא עפ"י שביאר בס' ערבי נחל להבין ענין יוה"כ עפ"י דברי האלשיך בקרא הולך אל דרום וסובב אל צפון ועל סביבותיו שב הרוח. דבאמת רצון השמש לילך לצד דרום רק שהגלגלים מסבבים אותו לצד צפון ואך עכ"פ בכל יום מתגבר מעט על המסבבים אותו והולך לאחוריו עד שבקיבוץ כל השנה נגמר הילוכו פעם אחת לצד דרום והוא רמז שכל איש יתגבר בכל יום עכ"פ זמן מועט על יצרו ויעסוק אז בתורה ועבודה שיתקבץ במשך השנה עכ"פ יום שלם שיהי' כולי לה' וכמאמר המדרש ימים יצרו ולא אחד בהם זה יוה"כ וזה הוא ענין יוה"כ שנתהווה מאותו הזמן שהשמש מתגבר על המונעים אותו מהילוכו ומש"ה ההיא יומא ל"ל רשות לאסטוני לפי שאותו יום נתהוה ממה שמתגברים על המניעות. ובזה פי' הע"נ דידוע שכל דבר הוא בבחי' עונם שנה נפש וביוה"כ הוא הזמן שמורה על התגברות הצורה על החומר ולכך אם עושה תשובה מתקבץ בחי' שנה נפש של תשובה ומתקבל תשובתו אבל יוה"כ בלי תשובה אינו מועיל דאם ליכא רק בחי' שנה אינו כלום עיי"ש והנה להבין ענין הסתלקות צדיקים מצינו בקרא ואברהם זקן בא בימים וה' בירך את אברהם בכל ויש להבין עפ"י מה שמצינו בעקדה פ' חיי בהא דקאמר בש"ס דבשעת שנוצר הטיפה גוזרין אם יהי' חכם וגבור ועשיר ואולי צדיק ורשע לא קאמר והקשו דהא אין הקב"ה משרה שכינתו אלא על חכם גבור ועשיר ואם על זה כבר נגזר שיהי' עני היאך יוכל להיות צדיק גמור הא יש לו מניעות מצד דאין לו חכמה וגבורה ועושר וביאר שמה שיש שתי מיני טבע א' שמתנהג עפ"י המזל ויש טבע שני היינו שמי שמתנהג בדרכי התורה והעבודה למעלה מטבע הוא אינו משועבד כלל לטבע הראשון והוא מושל על עולם הטבע לשנותם כרצונו א"כ זה כונת הש"ס דהקב"ה גוזר אך כ"ז אם יהי' מסור תחת הטבע אבל כיון דצדיק ורשע לא קאמר א"כ הבחירה בידו להתנהג ביראת ה' למעלה מהטבע וממילא יוכל להתגבר על המזל ויהי' גם חכם גבור ועשיר עיי"ש בעקדה פ' נח שהאריך הרבה בב' מיני טבע הללו והנה בספרי מחקר הביאו קושית הקדמונים אם עיקר עבודת האדם בעוה"ז על האור שמגיע לו אחר הסתלקותו א"כ צריך להרגיש מעט מאור ההוא גם בהיותו בעוה"ז כמו שמתנוצץ מעט מאור היום אף קודם עלות השמש ובעקידה ביאר שכמו שיש בבריאה שני מאורות המאור הגדול לממשלת היום ומאור הקטן לממשלת הלילה כן ברא ה' באדם שני בחי' במאורות היינו כח השכלי להשתמש בו בעבודת ה' ומזה יכין לעצמו בחי' מאור הגדול וכח החיוני להשתמש בו בדברים הגשמיים וזה הוא בחי' מאור הקטן והצדיקים הם משתמשים העיקר בהכנת מאור הגדול וכל מה שמתגבר אצלם בחי' מאור הגדול נתמעט אצלם מאור הקטן כמו שמצינו ביצחק אבינו ויהי כי זקן יצחק ותכהן עיניו וקודם הסתלקותו כמעט נכבה המאור הקטן ומתנוצץ אצלו מעט מאור הגדול אשר יגמור אצלו האור אחר הסתלקותו עיי"ש היטב בפ' חיי ועפי"ז נראה פי' הקרא ואברהם זקן בא בימים היינו שכל ימיו השתמש העיקר בהכנת המאור הגדול שהוא ממשלת היום וזה הוא בא בימים היינו באור המיוחד לימים וממילא בירך ה' את אברהם בכל היינו אף שמצד הטבע אאע"ה הי' עקר עכ"ז יען שכל ימיו השתמש בבחי' המאור הגדול לזה יצא מתחת עולם הטבע וזכה לבן ולכ"ט יצא שבשעת הסתלקות צדיק מתקבצים אז כל האורות ממעשי המצות שעשה כל ימי חייו ומתנוצץ אז מבחי' האור הגדול שמתגלה להצדיק אחר הסתלקותו והוא בחי' אחת עם בחי' יוה"כ שמתגלה האור מכל השנה מהזמן שמתגבר השמש על המונעים אותו והוא זמן כפרה וא"ש דברי המדרש כשם שיוה"כ מכפר כך מיתת צדיקים מכפרת ורק שכמו ביוה"כ אינו מכפר בלא תשובה כן בשעת הסתלקות הצדיקים ע"י ההספד מתעוררים העם בתשובה עי"ז מגיע להם כפרת עון כמו ביוה"כ. ומקרא זה נאמר על הצדיק שאנו עוסקים בהספידו ששמו ה"ק הי' אברהם וכל ימי חייו עסק בתורה ועבודה לשמה בלי