מהר"ש חלק א כז

סימן ד להרב המאה"ג חו"ב חו"פ בנש"ק המפורסם וכו' כקש"ת מוה' צבי הירש נ"י אבד"ק רידניק יע"א

בדבר שאלתו בתינוק א' שנחלה על חו"נ ר"ל ואומרים כמה אנשים שרפואתו ליטול שרץ ולבשלו וליתן לו מלבו לשתות ונסתפק כת"ה אי שרי הואיל שאין הרפואה בדוקה. אך בכמה אנשים הועיל הדבר אך לא אמרו רופא זה תורף השאלה. וזה תשובתי בס"ד

הנה נודע שמה"ת אסור להאכיל לקטן שרץ וכמו שמסיק בש"ס יבמות מקרא דלא תאכלם וזה ל"ח בכלל לפ"ע דלפ"ע הוא רק בגדול שהוא בן דעת גמור ויש לנו ספק אי יאכלנו או לא אז הוי לפ"ע אבל בקטן דל"מ בנותן לו לתוך פיו בודאי שהוי איסור ד"ת. אך גם בנותן לפניו עובר אקרא דבל תאכלום ואף שיש שיטות כמ"פ דהא שאסור להאכיל איסור לקטן הוא רק מדרבנן מ"מ בשרץ כ"ע ס"ל שהוא מה"ת ועי' שו"ת נוב"י תנינא סי' א' שכ' שעיקר הטעם לשיטת הסוברים שהוא מדרבנן משים דהוי ב' כתובים אבל בשרץ שיש קרא מפורש בודאי לכ"ע הוי מה"ת. ומ"ש כת"ה ראי' מהא שמפורש בש"ע שמחללין שבת בשביל החולה אף שאין מכירין החולי וי"א שבעי שיכיר החולי והכא ג"כ מכיר החולי

ולענ"ד משם אינו ראי' דשם מיירי לחלל שבת בבישול או הדלקה לצורכו שזה בודאי נצרך לכל חשיב"ס ורק שיש ס' אי זה החולי הוא חשיב"ס בזה י"ל כיון דעכ"פ נולד לנו ס' איזה חשיב חשיב"ס א"כ שוב ס' נפשות להקל אבל בנ"ד נודע שזה הוי חשיב"ס רק הס' על הרפואה א"כ אין לסמוך אדיבור מי שאינו רופא שאינו עושה ס' כלל דבאמת גם דיבור של הרופא אינו עושה רק ס' ושוב ס' נפשות להקל וכמ"ש כמ"פ בהא שבכ"מ מצינו דלא סמכינן אנאמנות הרופאים באיסורין עי' ש"ס נדה דף כ"ב שקאמר הש"ס שאלו לרופאים ואמרו מכה יש לי במעיי ומ"מ אמרו תטיל למים ועיין ברא"ש שם מה שהקשה להרשב"א ז"ל ועי' שו"ת כנס"י סי' נ"ג ובשו"ת שם ארי' סי' כ"ב ובשו"ת מוהרש"ם סי' כ"ג וסי' כ"ד. וביוה"כ סמכינן ארופא וכ' הפוסקים דשם גם בס' אסור ודיבור של הרופא לא משוי רק לס' אבל כאן דיבור של הרופא לא משוי רק לס' וס' נפשות להקל וחזינן דדיבור של הרופא לא משוי רק לס' וע"כ צ"ל דדיבור של מי שאינו רופא לא משוי אף לס' ומש"ה אין לסמוך אדיבור של מי שאינו רופא אבל שם לענין אי הוי חשיב"ס דדיבור של הרופא משוי לודאי א"כ גם עפ"י א' כל שנדמה שהוא חשיב"ס עכ"פ נכנס לגדר הס' אבל לענין הרפואה שגם דיבור הרופא לא משוי רק ס א"כ דיבור של אחר לא משוי אף לס' ועוד י"ל דנודע מ"ש הראב"ד בהא דאי יש חולה בשבת שוחטין עבורו ואין מאכילין אותו נבילות משום דשבת הותרה אצל פק"נ וכל איסורין הם דחו"י וא"כ שם לענין איסור שבת השבת שהוי הותרה ל"ח איקבע שאם הוא פק"נ ליכא איסור כלל וכיון דל"ח איקבע יש לסמוך אסברא קלה אבל הכא שהאיסור הוא בבירור דגם אצל חולה איסור הוא ורק שדוחה ובעי שידע בבירור. עכ"פ ס' השכיח שזה הוא רפואה ואין לסמוך אדיבור של מי שאינו רופא וז"ב

ובתשו' פלפלתי עם הגאבד"ק הרומילאב במ"ש ליישב בהא דקאמר הש"ס ביומא דף ו' שמש"ה מפרישין כ"ג מביתו שמא תמצא אשתו ס' נדה והקשה בתוס' אמאי ל"ק ודאי נדה. וכ' הוא לתרץ שבאמת מתקינין לו כהן אחר ורק שהפר צריך להיות משל הכ"ג וכ' בירושלמי דבנטמא כהן הראשון הקנתה התורה הפר להשני ואי יטמא מס' לשיטת הרמב"ם שס' ד"ת מה"ת לקולא א"כ מה"ת ראוי לעבוד א"כ שוב לא הקנתה התורה הפר להשני וא"י לעבוד. ולע"ד נ"ל שאף בס' אינו ראוי לעבוד מה"ת שנודע מ"ש בפר"ד באלמנה לכ"ג שקיי"ל אינה מתיבמת דא"כ שוב יש איסור אשת אח שהתורה לא הותרה לגבי זה איסור א"א ועי' בשעה"מ שנסתפק לענין בנות אהרן שאסורין לעבוד דשוב הוי כמו זרים וה"ה בשחיטת פרו של אהרן הכ"ג אז כה"ד ג"כ הוי כזר

ולפ"ז י"ל שגם בכהן טמא שעבד עבודה בשבת חייב משום שבת דהא שבת הוי בודאי רק דלכהן הותר האיסור שבת ורק לכהן טהור אבל לכהן טמא שוב יש איסור שבת וה"ה איסור כלאים דבאמת גם בכלאים בבגדי כהונה לשיטת הרמב"ם שלא בשעת עבודה לוקה ועי' תוס' יבמות דף ה' שכ' שגם עשה דבגדי כהונה דוחה א"כ בכהן טמא בודאי יש איסור כלאים ואף לשיטת הראב"ד הוא מטעם הואיל ואשתרי וכ"ז בכהן טהור דהותר אצלו כלאים במקום עבודה י"ל דאשתרי לגמרי אבל בכה טמא בודאי יש איסור כלאים ועי' בצל"ח ביצה דף י"ב שכ' דאף לשיטת רש"י דל"צ צורך קצת מ"מ במי שמתענה אסור לבשל של"ש גבי' מתוך עיי"ש שישב בזה שיטת רש"י וגם הטעם דהואיל ל"ש בכהן טמא א"כ פשיטא דבאירע לו ס' טומאה אינו ראוי לעבוד מה"ת נהי שמצד איסור טומאה י"ל דלא אסרה התורה רק בודאי מ"מ כיון דאיסור יוה"כ יש בודאי ובטומאה יש איסור יוה"כ שוב איך שרי לו מס' לעבור איסור יוה"כ ובעבודת חיצון יש איסור כלאים ג"כ א"כ מס' ג"כ א"א לו לעבוד עבודה ושוב שפיר הקנתה התורה הפר להשני

נחזור להנ"ל שי"ל שנהי שאין כאן דיבורו של הרופא מ"מ כיון שהועיל הרפואה אצל אחרים א"כ יש ס' שמא תועיל הרפואה גם בזה ושוב בס' פק"נ לקולא אזלינן ורק רפואה שלא נתברר כלל אז אמרי' שדיבור של הרופא משוי לס' ודיבור של אחר לא משוי לס' אבל כאן כבר נתחזקה הרפואה א"כ הוי ס' אי יועיל ע"ז הגוף דבאמת עי' בח"ס סי' קנ"ג ובחידושיו לע"ז שכ' אקושית הרא"ש להרשב"א. וכ' הח"ס שהרופא יכול לומר על כוללת העולם שרפואה זו יהני לחולי זו אבל על גוף פרטי א"י לומר שאיכא גופא שלא מקבלי סמא. ולפ"ז ממילא שגם הרופא אין לו נאמנות ע"ז הגוף רק שנאמנותו על כוללת העולם שלחולי זו יועיל רפואה זו א"כ יש ס' גם ע"ז הגוף ושוב הוי ס' פק"נ ולקולא אזלינן א"כ הכא דיבור של הרופא לא מעלה ולא מוריד דבשלמא אי נאמנות הרופא הוא על גוף זה שפיר היו צריכין לדיבור של הרופא אבל באמת ע"ז הגוף א"א לומר ורק שמברר שרפואה זו מועיל בכוללת א"כ הוי ס' א"כ כ"ז ברפואה חדשה בעי רופא שיאמר שזה הוא רפואה לחולי זו אבל כיון שכבר נתברר הרפואה שוב א"צ נאמנות הרופא שיש ס' ע"ז הגוף אי יועיל רפואה זו וי"ל שהוי ס' פק"נ ולקולא וז"ב

ולפ"ז י"ל בהא שמפורש ביו"ד סי' קפ"ז דברדמ"ת ל"מ נאמנות הרופא וכ' הב"ח דאם אשה אחת עשתה רפואה זו יכולה אחרת לסמוך ע"ז. וקשה הא יש גופא שלא מקבלי סמא. ולפ"ז א"ש כיון שדיבור של הרופא עכ"פ משוי לס' א"כ נימא לענין רדמ"ת דרבנן שניזול לקולא. אך הטעם שהוי נגד ח"א. ולפ"ז כיון שהועיל הרפואה אצל אחרת א"כ גם בלי אמירת הרופא יש ס' שמא גם אצלה יועיל רפואה זו ושוב איתרע החזקה וממילא מהני דיבור כנ"ל. וליתר שאת יש ליתנו ע"י נכרי וכמ"ש המג"א בסי' שמ"ג וסי' ת"נ לענין חמץ עיי"ש א"כ כאן דליכא רק איסור דרבנן מהני אף אם הרפואה אינה בדיקה. ומ"ש כת"ה דבאמת הקשה בשו"ת פנ"י יו"ד סי' ג' אמאי אמירה לנכרי רק שבות ת"ל מטעם שליחות לפמ"ש ברש"י ב"מ דף ע"א שלחומרא אמרינן ישל"ע אך שכ' בס' בי"מ סי' ה' דבשבת כיון שהפעולה אינו מתועבת רק דצון הש"י שישבות א"כ ליכא לחייב משום שליחוח משום דגופו עכ"פ שובת א"כ כאן גבי שרץ שגוף הפעולה מתועב א"כ י"ל