מהר"ש חלק א כו

שייך בזה אשלד"ע ובפרט לשיטת המל"מ דבלוה בעצמו אפ"ה חשיב בר חיובא וה"ה הכא. אך כ' השעה"מ דעכ"פ איסור מיהא איכא וחזינן דעכ"פ דרבנן לא גרע מד"ת. אך באמת בעיקר סברתו דהפסול דקאמר הכא משום חיוב בד"ש ועפמ"ש השטמ"ק ב"ק דנ"ו

ובאמת המעיין בשטמ"ק קאי רק כמו בעושה מלאכה במי חטאת כיון דבאמת עבד היזק לחבירו רק דהוי היזק שא"נ או רק גרמא עכ"פ כיון דביד"ש מוטל עליו להשיב ההיזק הו"ל כמו גזלן ומש"ה נפסל לעדות. אבל הכא בשלד"ע החיוב בד"ש אינו כלל מענין החיוב בד"א כמ"ש הקצה"ח בסי' ל"ב א"כ ל"ש לומר דחיוב השבה מוטל עליו ולומר דהוי כגזלן ונהי דלענין המלוה י"ל דעכ"פ אם יחזור הרבית ינצל מהעונש א"כ כיון דמקבל עליו עונש שמים בשביל חימוד ממון יופסל עי"ז אבל הלוה בודאי אאפ"ל דיופסל ע"י האיסור דבד"ש דהלוה לא לקח כלום ול"ח כגזלן. וכיון דלא עבר הלאו בודאי לא נפסל הלוה עי"ז. ועכצ"ל לשיטת הג' הנ"ל דהכא מיירי בלוה עי"ש בכדי שלא יהי' הכחשה והזמה וא"כ באמת יהי' ראיה לשיטת החולקים ארש"י וס"ל דבאמת עובר הלוה בלאו גמור כמ"ש דלא גרע מכתב לו שישלח לו מעות וישתעבד לו קרן ורבית א"כ שוב נפסל הלוה. וגם לשיטת רש"י י"ל דמיירי היכי דלוה בעצמו וע"ז יש עדים רק הרבית הוא עי"ש דבכה"ג בלוה בעצמו אסור אף לשיטת רש"י ושוב הדרא קושית הישוע"י די"ל דמיירי ברבית דרבנן וגם ברבית דרבנן בלוה בעצמו אסור וכדמוכח ממתני' דשיגר לו דורן. ובאמת לשיטת המרדכי דמיירי בלא לקח הרבית א"כ ע"כ דמיירי עיקר האיסור בשעת ההלואה ושוב ע"כ דעיקר הלואה הי' עי"ש ושוב קשה לשיטת רש"י דעי"ש לא נפסל כלל

אך בשיטת רש"י י"ל דמפרש בכבר לקח הרבית וגוף ההלואה הי' ע"י עצמו רק דנתינת הרבית הי' עי"ש ואי דתיקשי דהו"ל נוגע י"ל דהכא קאי לרבא ורבא ס"ל בש"ס ב"מ דס"א ע"ב דרבית קצוצה אינו יוצא בדיינין ואף דבדס"ה שם קאמר חמשה מפקינן מני' כבר העירו המפורשים בזה. ובעיקר הקושיא אשיטת רש"י מש"ס ערכין הנ"ל י"ל ע"ד החידוד. דבאמת לפמ"ש הפוסקים דבלוה בעצמו אסור א"כ עכצ"ל עיקר הטעם דבלוה עי"ש מותר משום דלא נעשה כלל לוה שלו דהמעשה בטילה. ובאמת י"ל דבשלמא בעושה שליח לגרש בע"כ או בעושה שליח לשחוט בשבת דגוף השחיטה הוא האיסור א"כ בטל השליחות לענין השחיטה והוי כנשחט שלא בשליחותו אבל הכא דגוף הלואה אינו איסור רק התנאי הוא האיסור א"כ גם עכשיו אפשר לחלק את המעשים ולומר דעכ"פ נעשה לוה שלו ושוב יהי' אסור ליתן הרבית עכ"פ מדרבנן נהי דלא יהי' חשיב רבית ד"ת כיון דעכ"פ לענין התנאי אמרינן אשלד"ע כמ"ש החוו"ד דגם בהזכיר שם הלוה על הרבית מ"מ ליכא רק איסור דרבנן. ה"ה דל"ח רבית ד"ת אבל עכ"פ יהי' איסור דרבנן אך באמת י"ל עפי"מ דנסתפקתי בתשובה בהא, דכתבה התורה ל"ת הפסח על החמץ אי גוף השחיטה הוא באיסור בשעה שיש לו חמץ או דשהיית החמץ הוא האיסור וכ' עפמ"ש השג"א סי' ל"ב דמש"ה ציצית חשיב שוא"ת לפי שגוף הלבישה אינו איסור רק האיסור מה שאינו מטיל ציצית וזה הוי שוא"ת ועיי"ש שהביא דברי הרמב"ם דאם רואה פנים בעזרה בלא קרבן אינו לוקה משום דהוי לאו שאב"מ. א"כ ע"כ מדחזינן דבשוחט פסח על החמץ לוקה ע"כ דכונת התורה דבשעה שיש לו חמץ גוף השחיטה הוא האיסור וביארתי בתשובה עפי"ז דברי התוס' ע"ז ד"כ דאינו חייב אלא השוחט. ועוד דהיכי לקי לר"י הא הו"ל לשאב"מ והרבה הארכתי בזה. א"כ ה"נ י"ל דנהי דגוף ההלואה הוא היתר מ"מ אם יש בו תנאי של רבית אסרה התורה גוף ההלואה ושוב שייך לומר בזה דבטל השליחות. אך כ"ז למ"ד לאו שאב"מ אין לוקין א"כ שפיר נשמע מהא דהשוחט פסח על החמץ דגוף השחיטה הוא האיסור אבל למ"ד לאו שאב"מ לוקין א"כ י"ל דגם בשוחט פסח על החמץ אין השחיטה גוף האיסור ושוב י"ל דגם הכא גוף הלואה אינו האיסור ושוב יש לאסור אף עי"ש עכ"פ מדרבנן

והנה במתני' דשום היתומים פליגי ר"מ ור"י ואף דנקט הקושיא מהא דשום היתומים ל' יום והוא מימרא דר"מ אבל עכ"פ קאי הקושיא בין לר"מ ובין לר"י ונודע דר"י ס"ל לאו שאב"מ לוקין ושוב גוף הלואה אינו איסור ושוב נעשה עכ"פ לוה שלו ושוב עכ"פ איסור דרבנן יש וש"פ הש"ס. אבל רש"י קאי לדידן דס"ל לאו שאב"מ אין לוקין ונשמע דגוף הלואה הוא האיסור ושפיר פריך הש"ס ושוב שפיר עי"ש מותר לגמרי כנלע"ד ליישב ע"ד הפלפול. אך בעיקר הקושיא מהא דערכין הנכון כמ"ש הח"ס דמלוה ע"פ קשה להוציא מיתומים ובשטר שוב ליכא היתר ע"י שליח

נחזור לנ"ד דאם הלוה יתן שטר על שמו ויהי' נכתב בו בפירוש הרבית בודאי דליכא שום היתר כמ"ש המהרי"ק וגם אם ילוה משליח המלוה בעצמו [ג"כ אין להתיר כמ"ש החוו"ד רק אי ילוה ע"י אחר אצל שליח המלוה. והנה לשיטת החוו"ד אם יזכיר שם המלוה על הרבית יהי' עכ"פ איסור דרבנן. והנה באמת עפ"ז הי' צד היתר באופן זה שהשטר יהי' נכתב על הקרן לבד ואז אף אי השליח של הלוה יזכיר שם הלוה על הרבית מ"מ ליכא בזה רק איסור דרבנן ושוב י"ל דלפי שיטת הטור דבלוה ממומר ליכא רק איסור לפ"ע וכ' דלפ"ז לפי שיטת הפני"מ דאם ילוה לישראל אחר ליכא לפ"ע. אך באמת י"ל אף לשיטת המל"מ מ"מ י"ל דבאמת נסתפקו התוס' אי בדרבנן שייך לפ"ע. אך בתוס' ע"ז דכ"ב כ' דבדרבנן שייך לפ"ע רק די"ל דהוא רק מטעם דמציווין להפרישו מאיסור כמו בכותי שהוא רוצה להחזיק המצות רק דטועה בדעתו והוי כשיטת התוס' והר"ן דגם בלא קאי בתרי עברא דנהרא אסור וא"כ י"ל דמומר כיון דאצלו בלא קאי בתרי עברא דנהרא אף איסור דרבנן ליכא וכמ"ש הדג"מ בסי' קנ"א וה"ה די"ל דבדרבנן ל"ח אלפ"ע במומר. ועוד י"ל דבעינן לפ"ע יש ב' טעמים א' דאסור לגרום פעולה המתועבת בעיני הש"י אף ע"י אחר ב' משום דמכשילו בעונש. ומצינו בש"ס ב"ק ד"ע דקאמר ר"ש הלעיטהו לרשע וימות א"כ במומר למה לנו לחוש לעונשו אך באמת טעם הב' נשאר עכ"פ דגורם פעולה המתועבת וכ"ז באיסור ד"ת אבל באיסור דרבנן דל"ח רק איסור גברא א"כ אף דחוששין בלפ"ע בדרבנן ע"כ משום דגורם לו עונש ובודאי בכה"ג במומר ל"ש לפ"ע דמה לנו לחוש להצלת עונשו א"כ בכה"ג היכי דלא יהי' נכתב הרבית בשטר א"כ אף לשיטת החוו"ד לא יהי' רק איסור דרבנן א"כ אף דלשיטת הרא"ש מ"מ יש איסור דרבנן היינו לאו דלא תשיך דרבנן מ"מ יש לסמוך על שיטת הפוסקים דמומר ל"ח אחיך ועכ"פ לא נשאר רק איסור לפ"ע וא"כ לשיטת הפני"מ בודאי שרי ואף לדידן י"ל דבלפ"ע דרבנן בודאי ל"ח במומר. ובפרט ששייך סברות הנ"ל צירוף שיטת הסוברים דמומר חשיב לגמרי כנכרי וקידושיו אינו רק דרבנן ולדידהו פשיטא דליכא איסור ללוות ממנו ברבית ועכ"פ על אופן הנ"ל שהוא לא יקבל ההלואה משליח המלוה רק אחר יקח ובשטר לא יהי' נכתב הרבית רק השליח יזכיר תנאי הרבית אף שיזכיר שם הלוה על הקרן והרבית לפענ"ד יש להקל. אך למעשה אינני סומך על דעתי רק אם יעיין כת"ה בדברי ויסכים לזה ויצטרף לזה גם הרה"ג הנ"ל אזי יוכל לצרף דעתי מפני דוחק פרנסה. ועי' בתוס' שבועות דכ"ו שכ' דשבועות בזה"ז דרבנן התירו משום ארנונא וכמ"פ מצינו דצורך פרנסה חשיב דבר מצוה ואף שחלילה להקל עי"ז אבל עכ"פ לסניף יחשב כנלע"ד ברור בסיעתא דשמיא לדינא. בעה"ח ו' עש"ק פ' חיי תרנ"ז לפ"ק פה"ק קאדאמישלא. והנני ידידו דו"ש. הק' שמואל ענגעל קופיק הנ"ל