מהר"ש חלק א רסז

להבערתן או דעכ"פ נהי דהשבתה בכ"ד מ"מ משמע דגם שריפה בכלל ושריפה אסור ביו"ט ושוב נשמע דע"כ הוא מעיו"ט. ועוד קשה בדברי רש"י ז"ל שפי' מדלא נפקא לי' ומשמע דמהא גופא דקאמר דע"כ תשביתו מעיו"ט דאי מיו"ט אסור לבערו לא נשמע דס"ל אבחא"ש רק מדלא נפקא לי' ממק"א מזה נלמוד דס"ל אבחא"ש וזה תמוה כנודע

והנה בחי' מכבר אמרתי עפ"י הנ"ל דבאמת מהא דקאמר ר"ע דאסור לבער ביו"ט לא נשמע דס"ל אבחא"ש די"ל כקושית המפורשים דאחשבי' להבערתן או דעכ"פ גם שריפה בכלל רק זה כונת הש"ס דהא בלא"ה אפ"ל דתשביתו מעיו"ט דהא לשי' רש"י ז"ל ביטול הוא הפי' דתשביתו ולאח"ז איסורו ל"מ ביטול וע"כ דס"ל אבחא"ש וממילא מהני ביטול אף לאח"ז איסורו דחשיב שלו ע"י זכות הנאת הגחלת ושוב הי' הו"א דתשביתו מיירי ביו"ט ולכך מוכרח ר"ע לדחוק דעכ"פ נכלל בכלל תשביתו ביטול וגם שריפה וכמ"ש המג"ש בשי' רש"י ז"ל דב' מיני השבתות הם א' ביטול וא' ביעור ובכלל ביעור נחלקו ר"י ורבנן וא"כ עיקר הא דדייק רבא דר"ע ס"ל אבחא"ש מדלא נפקא לי' דתשביתו מעיו"ט מהא דביטול. אך לפי דברינו דגם למ"ד אבחא"ש מ"מ ל"מ ביטוי לאח"ז איסורו א"כ אזדא דברינו ונשאר קושיא הנ"ל. אך לפי דברינו דא"נ דבח"י ל"מ ביטול לענין העשה וא"כ כונת הקרא דתשביתו דבחמץ שאין ידוע מתקן תשביתו בביטול ובח"י ל"מ לענין העשה רק ביעור אבל הלאו דב"י בודאי מתוקן בביטול א"כ לפ"ז למ"ד אבחא"ש שפיר מועיל ביטול לח"י אף לאח"ז איסורו דהא עכ"פ גם לאחר הביטול עומד לשרוף מחמת העשה ושוב ל"ח האפר דשלב"ל ושוב חשיב שלו

ולפ"ז מיושב הכל ע"נ דכבר העירו דהא אפ"ל דתשביתו ביו"ט ומותר לשרוף משום דעדל"ת ורק שתירצו משום דהוי יו"ט עשה ול"ת אך קשה הא גם בחמץ יש ל"ת דב"י וא"כ נימא דלתו"ע דחמץ ידחה ללתו"ע דיו"ט ונודע דברי רש"י והרי"ף ז"ל ב"מ דל"ב ועי' במג"א סי' תמ"ו. אך באמת א"נ דאבחא"ש וא"כ נצמח דיש לו זכו להנות מגחלתו וממילא בח"י כיון דס"ל דלענין העשה ל"מ ביטול שוב י"ל דמועיל ביטול לענין הלאו גם לאח"ז האיסור דהא עכ"פ עומד לשרוף מחמת העשה ושוב חשיב שלו ע"י זכות האפר וכיון דהל"ת מתוקן בביטול ולא נשאר רק העשה ושוב לא דחה לל"ת דיו"ט וכ"ז א"נ דס"ל דאבחא"ש א"כ ממונא דבח"י עכ"פ לשי' הכלבו כיון דלענין העשה ל"מ ביטול שוב מועיל ביטול לענין הלאו אף לאח"ז איסורו ולא נשאר רק עשה ולא דחה אבל א"נ דהשבתה בכ"ד ונהי דהי' אפ"ל דאפ"ה אסור ביו"ט משום דאחשבי' להבערתן או דעכ"פ גם שריפה בכלל אבל עכ"פ הי' נצמח דחשיב אינו שלו כמש"ל דלמ"ד דל"צ שריפה דוקא אז אף א"נ כשי' הא"מ דבשרפו האפר מותר מ"מ עכ"פ ל"ח שלו דזכות האפר הוי דשלב"ל וכיון שכן בודאי לא הי' מועיל ביטול לאח"ז איסורו אף לענין הלאו ושוב הי' אפ"ל דמותר לשרוף משום דהלתו"ע דחמץ הי' דוחה ללתו"ע דיו"ט. אך באמת י"ל דהכא ל"ש כלל לומר עדל"ת די"ל משהה חמץ ע"מ לבערו א"ע. אך בהא דנקט ר"ע שהוא אב מלאכה פי' המפורשים הכונה עפמ"ש ברשב"א יבמות ד"ו בשם מורו דבמידי דל"ח אב מלאכה ליכא עשה דשבתון וא"כ זה כונת ר"ע שהוא אב מלאכה היינו שיש עשה דשבתון מכלל דס"ל דבזה ג"כ י"ל עדל"ת ורק הכא יש לתו"ע א"כ זה כונת רש"י ז"ל בהא דנקט מדלא נפקא לי' דבפשיטות מהא דקאמר ר"ע דביו"ט לא הי' אפשר להשבית א"א למידק דס"ל דאבחא"ש די"ל גם שאר השבתת אסור או דגם שריפה בכלל רק כ' הכונה דבשלמא א"נ דאבחא"ש וא"כ נצמח דבח"י מועיל ביטול לענין הלאו אף לאח"ז איסורו וא"כ ליכא רק עשה אבל א"נ דהשבתה בכ"ד א"כ ל"מ ביטול ושוב יש לתו"ע ויש לדחות

אך קשה לרש"י ז"ל שמא הכא ל"ש כלל ענין דחויה דמשהה חמץ ע"מ לבערו א"ע וזה כונת רש"י ז"ל דא"נ דהכא ל"ש כלל ענין דחויה א"כ למה נדחק ר"ע כלל לפרש דהבערה הוא אב מלאכה הא בפשיטות יוכל לומר דע"כ בעיו"ט דביו"ט עכ"פ יש איסור לאו בהבערה וע"כ מדלא יליף ר"ע רק משום דהבערה אב מלאכה ע"כ דס"ל דל"ת לחוד הי' נדחה ומש"ה לא דייק רק משום דבהבערה יש לתו"ע ושוב א"נ דהשבתה בכ"ד נהי דגם בכל מיני השבתה יש לתו"ע מ"מ כיון דל"מ ביטול ושוב לתו"ע דחמץ דוחה וע"כ דס"ל אבחא"ש וממילא דחשיב שלו כיון דעכ"פ עומד לשרוף בח"י מכח העשה ושוב הל"ת מתוקן בביטול אף לאח"ז איסור ושוב לא נשאר רק העשה ולא דחה ללתו"ע דיו"ט ומיושב שפיר מה דנקט רש"י מדלא נפקא לי' וכל הקושית יהי' א"ש ע"נ בס"ד

ועפמ"ש בסברת התוס' י"ל דא"ש ג"כ סברת הרשב"א ז"ל דס"ל באמת דא"י לקדש באפר דהוי דשלב"ל וי"ל דתוס' דכ' שני תירוצים דלתירוץ הא' ס"ל דאף אם שו"פ מ"מ ל"מ לקידושין ובתירוץ הב' כ' דאם האפר שו"פ מקודשת וי"ל דתלוי בהחילוק שבין דברי התוס' חגיגה לתוס' ערכין דכבר הבאתי דברי הש"ס חגיגה דלמ"א ח"ע חייב בראי' והקשו דהא בש"ס גיטין משמע דגם למ"ד בהמית חייב קנס ותירצו בחגיגה דבאמת כיון דעומד לכוף ולשחרר כמשוחרר דמי רק שם בגיטין כיון שמת אמ"ל שלא הי' עומד לשחרר. נמצא דס"ל להתוס' דבאמת היכי דעומד לשחרר הוי כמשוחרר כבר וחייב בראי' ובק"פ וה"ה דל"ח דשלב"ל ובאמת לשי' זו אם חב"ח קידש אשה אלאחר שישתחרר יתפסו קדושין כיון דעומד לכוף ל"ח דשלב"ל ואף דמפורש בש"ס קדושין דס"ג דבשחרור ל"מ אף היכי דבידו לשחרר מ"מ היכי דכופין עדיף דהוי כמשוחרר כבר אך בתוס' ערכין תירץ דכיון דא"י לעכבו מלעלות לרגל שוב חייב בראי' משום צד חרות אבל באמת הצד עבדות חשיב יש לו אדון ולשי' זו נאמר דגם בעומד לכוף על השחרור אפ"ה ל"ח כמשוחרר ולשי' זו גם בחב"ח שקידש אלאחר שישתחרר לא יועיל למ"ד אאמדשלב"ל וכ"ה שי' הריב"ן הובא בתוס' ב"ב דע"ט וכבר הארכתי בזה

נמצא דתירוץ הראשון בפסחים קאי בשי' התוס' ערכין א"כ גם בעומד לשרוף מחמת מצוה אפ"ה ל"ח כשרוף וממילא זכות האפר חשיב דשלב"ל. ובתירוץ הב' קאי בשי' התוס' חגיגה דעומד לשחרר כמשוחרר דמי ול"ח דשלב"ל ה"ה הכא דעומד לשרוף מחמת המצוה ל"ח זכות האפר דשלב"ל. ולפ"ז הרשב"א בגיטין לא מביא רק תירוץ התוס' בערכין דרק משום דא"י לעכבו מלעלות לרגל אבל לא ס"ל דעומד לשחרור כמשוחרר דמי ויצא דבעבד גמור אף במקום דכופין לשחרר אפ"ה א"ח בראי' כמ"ש בתשובה. א"כ נשמע דחב"ח שקידש לא יועיל לשי' הרשב"א ז"ל מש"ה ס"ל דגם בחמץ ל"מ קדושין אף אם האפר שו"פ אפ"ה לדידי' אף דעומד לשרוף מחמת איסור ב"י מ"מ זכות האפר חשיב דשלב"ל וא"ש כ"א לשיטתו ע"נ בס"ד

עוד י"ל בהא דנקט ריה"ג תמה על עצמך. עפמ"ש הברכ"א דלר"י ב"י אינו חידוש משום שיוכל להנות מאפרו ונאמר כשיטתו דהיכי שיש לו עכ"פ זכות אפר נהי דחשיב פנ"ח מ"מ חשיב שלו. ועפ"ז י"ל דאף א"נ כשי' התוס' דלמ"ד השבתה בכ"ד אפרו אסור מ"מ כבר כ' בפנ"י ובפמ"ג סי' פ"ז דעכ"פ מה"ת האפר מותר דהוי שלכ"א ורק מדרבנן בשלכ"א אסור אז גם האפר אסור ונשמע דבאמת מה"ת ב"י אינו חידוש דהא מה"ת דאפרו מותר א"כ שוב חשיב כשלו ומה"ת הי' מועיל ביטול גם לאח"ז איסור דחשיב שלו ע"י זכות האפר ורק אחר שאסרו חז"ל האפר שוב חידוש הוא הא דעובר בב"י וממילא מדרבנן ל"מ ביטול לאח"ז איסור. וא"כ י"ל זה כונת ריה"ג תמה על עצמך היינו דקשה לו האיך נימא דחמץ אסור בהנאה הא שוב יהי' חידוש הא דעובר בב"י דהא חשיב אינו שלו. וזה כונתו דבשלמא לדידן שפיר י"ל דאסור בהנאה ואפ"ה ל"ח ב"י