מהר"ש חלק א רסד

מעולם לא הי' כשר אף שכ' לעיל דכיון דנודע הריעותא אחר שנתמלא חשיב כמו הוחזק בהיתר מ"מ עכ"פ לענין לכתחלה יש להחמיר ובפרט דיפה כ' המל"מ דבשלמא שם משכחת שיוצמח טומאה ודאית היינו שילך הוא במקוה אחת וחבירו במקוה אחרת ויגעו שניהם בטהרות כמ"ש התוס' פסחים ד"י דמש"ה גברא בעי טבילה לפי שאם יגעו שניהם בטהרות אח"כ יהי' ודאי טומאה. אבל במקוה אחת שהוא ס' א"כ א"א לצמוח מזה ודאי טומאה בודאי די"ל דא"צ טבילה

ובפרט דיפה כ' בס"ט דרק לטהרות מחמירין אבל לא לבעלה אף דלבעלה הוא בכרת מ"מ מצינו לענין טומאת מעל"ע דמחמירין לטהרות אבל לא נבעלה ועוד נודע שיטת הראב"ד דכל עיקר טומאת כתם הוא רק לטהרות ובאמת נודע שיטת הרמב"ן דלענין טהרות אף ס' טומאה ברה"ר ל"מ ובאמת בש"ע מפורש דל"צ טבילה אף לכתחלה ובפרט שי"ל דאף לשיטת הרמב"ם ז"ל הוא רק משום דהוי כדשיל"מ בניקל דלא אמרינן בזה ס' דרבנן לקולא. והנה באמת י"ל לשיטת הרשב"א ז"ל ע"י הוצאת הגעלה ל"ח דשיל"מ ה"ה הכא שייך סברת הרשב"א ובפרט שכבר נודע שיטת הצל"ח דלענין הנאה וטילטול ל"ש דשיל"מ שיוכל לטלטל היום ומחר וממילא במקום ביטול טבילה לילה אחת ל"ש דשיל"מ וכבר נאמר סברא זו באחרונים לענין הא דמקילין בס' כתם ובפרט די"ל דהכא גם מהרי"ט ז"ל מודה דהכא עכ"פ ליכא חשש שמא שפך העכו"ם מים הרבה דלא הי' פנאי לזה וא"כ יש שיעור מקוה מה שנתהוה מאליו רק יש ס' שמא הפיל ג' לוגין ופסל את המים אבל עכ"פ יש חזקה טובה שמים הללו יהיו כשרים לטבול אחר שיתמלא ובפרט דחלקי על סברת מהרי"ט ובפרט דלענין הא דמחמיר הר"מ ז"ל לכתחלה בזה בודאי יש לסמוך על סברת מירתת ובפרט דברמ"א משמע דבס' שאובין מקילין אף היכי דליכא טורח לשואבו שנית

ונודע סברת הר"ן ז"ל פ' הכותב דהיכי דבדיעבד יהי' לו זכות עפ"י דין מהני סברא קלה להגבותו לכתחלה ובפרט שנראה שמקוה זו בא ממעין וא"כ רוב הפוסקים הסכימו דבמעין אין פוסל שאובין והרמ"א כ' שכן עיקר אף דבשו"ת ד"ח וכן בס' על מקואות נסתפק הרבה במעיינות שלנו אבל עכ"פ חשיב כעין ס"ס שמא לא עשה העכו"ם שום מעשה ושמא זה חשיב מעין ואין שאובה פוסל וס"ס בדרבנן בודאי מהני אף לכתחלה והראי' שכ' הנו"ב דס"ס בדרבנן מותר אף נגד ח"א וה"ה דבס"ס בדרבנן א"צ לברר א"כ פשיטא דליכא שום חשש ובפרט שכבר טבלו בו נשים א"כ נודע הכרעת הס"ט בסי' קצ"ט דבשכחה ליטול צפורן וכבר לנתה אצל בעלה אז מקילין עכ"פ בידעינן שהי' נקי והמהר"ם מלובלין מקיל אף בא"י שהי' נקי דבכבר לנתה ל"ח לס' מיעוט המקפיד אף דשם יש ח"ט דמש"ה מחמירין בס' חציצה משום דהס' על הגברא אבל עכ"פ בשימשה ל"ח מכ"ש הכא דל"ח ס' נגד ח"א דהס' על המקוה א"כ בודאי אחר שכבר טבלו נשים שוב ע"י חשש הוצאת לעז חשיב כדיעבד וא"כ לדעת הרמב"ם ז"ל ג"כ מותר ובפרט שהוכחתי דהכא יש גם כמה ספיקות ע"כ לדעתי הדבר פשוט וברור דאין בזה שום חשש ואסור להוציא לעז ח"ו והש"י יצילנו משגיאות

בעה"ח ה' תרומה תרנ"ח לפ"ק ראדימושלא. והנני ידידו הק' שמואל ענגעל חופ"ק הנ"ל, סימן צט להרב הה"ג חו"ב נפלא חו"פ המפורסים בנש"ק וכו' כקש"ת מוה' יעקב יוסף (נ"י) ז"ל האבד"ק קלאביצק במדינת רו"פ

בדבר פלפולו בסוגיא דחזקי' ור"א והביא דברי הר"מ ז"ל דפסק אב"ג בנו"ט ואפ"ה פוסק ג"ה מותר בהנאה והוא תמוה ממסקנת הש"ס פסחים דכ"ב. וטרם שנבוא ליישב דבריו אציע מקודם איזה דברים בסוגיא הנ"ל

והנה שם אמר חזקי' מנין לחב"פ שאסור בהנאה שנאמר לא יאכל חמץ לא יהי' בו היתר אכילה טעמא דכ' רחמנא לא יאכל הלא"ה הו"א א"ה לא משמע ופליג אר"א דאמר כ"מ שנאמר ל"ת אסור בהנאה. והנה הר"מ בפ"א מחו"מ מביא א"ה דחמץ מלא יאכל וקשה דהא בפ"ח מהמ"א פסק כר"א דיליף מנבילה כ"מ שנאמר ל"ת א"ה במשמע והדברים עתיקין. והנלע"ד ונקדים קושית המפו' שהקשו בהא דקאמר הש"ס ופליג אר"א שמא בעלמא ס"ל כר"א רק הכא באמת אי אמרי' דחב"פ אסור בהנאה א"כ מצד הסברא א"צ לעבור בב"י דהא כיון דכתיב לך וע' הא"ה חשיב אינו שלו כמפורש בש"ס שם ד"ו דב' דברים א"ב ועשאן הכתוב כאלו ברשותו וא"כ עכצ"ל דב"י הוי חידוש וא"כ כ"ז אי גילתה התורה בפי' דחמץ אסור בהנאה ע"כ מוכרחין לומר דב"י הוי חידוש ונהי דמיעטה התורה דעל דשא"ש א"ע זה רק במידי דלא הוי שלו מעולם אבל בחמץ שהי' באמת שלו ורק ע"י האיסור נעשה אינו שלו בכה"ג אמרי' דעובר בב"י והסברא י"ל לכאורה לפי"מ דמוכח משיטת רש"י ז"ל דעובר בב"י משעה ז' ועי' שו"ת נוב"י מה"ק סי' כ' שכ' דלמ"ד דחמץ אסור באכילה ובהנאה מה"ת משבע וה"ה דעובר בב"י מז' א"כ שפיר י"ל דחל עליו ב"י דברגע חלות הלאו דב"י אז עדין הוי שלו ואף דתיכף ברגע חלות הב"י שוב נעשה אינו שלו מכח הא"ה מ"מ אמרי' דחלותו והפקעה מרשותו באין כאחד וכמ"ש המג"א בסי' תנ"א לענין כבוש בכלי דאמרי' בליעה ופגימה באין כאחד וכדמצינו גיטו וידו באין כאחד

אך כ"ז אי יש קרא מיותר דחמץ אסור בהנאה ע"כ מוכרחין לומר דעובר בב"י מטעם זה אבל אי ליכא קרא מיוחד דאסור בהנאה נהי דאפשר למיליף מנבילה מ"מ א"נ דאסור בהנאה יהי' ב"י חידוש א"כ יותר י"ל דיהי' מותר בהנאה משנאמר דב"י הוי חידוש ולכך מוכרח ליליף מלא יאכל דמשמע בפי' מלשון הקרא דאסור בהנאה וא"כ ע"כ דב"י חידוש הוא ומטעם הנ"ל דברגע חלות הב"י עדין הוא ברשותו ונהי דברגע זו פקע רשותו ממנו מ"מ כמו דאם נעשה שלו ברגע זו מהני ה"ה להיפך אם ברגע אחת עדין שלו שוב עובר. ובישוב קושיא זו י"ל דנודע מ"ש האעו"ז ובס' ברכת אברהם דהא דמוכרחין לומר דב"י הוי חידוש הוא רק למ"ד חמץ מהנקברים וא"כ אפרן אסור ושוב אין לו שום זכות בהחמץ ושפיר חשיב אינו שלו וא"כ מצד הסברא אין לו לעבור דל"ח שלו וע"כ דב"י חידוש הוא אבל למ"ד חמץ מהנשרפים ואפרן מותר א"כ יש לו זכות להנות מאפרו שוב חשיב שלו ועובר בב"י מצד הסברא. ועוד כ' בס' הנ"ל דלמ"ד חמץ מהנשרפים מועיל ביטול אף לאח"ז איסורו דחשיב עדין ברשותו. אך באמת יש לפלפל בזה הרבה מ"ש דגם אח"ז איסורו מועיל ביטול. לענ"ד יש להעיר דבאמת מצינו כזאת בתוס' פסחים ד"ה דלמ"ד חמץ מהנשרפים היכי דרוצה לבשל אצל הגחלת מותר לשורפו ביו"ט דחשיב א"נ אף דא"י להנות מגוף החמץ מ"מ חשיב כמו מלאכת א"נ וה"ה די"ל דע"י זכות הנאת הגחלת חשיב שלו. אך נודע שנחלקו בזה הקדמונים דהתוס' בפסחים דכ"ט כ' דהיכי דהאפר שו"פ מקודשת בא"ה והרשב"א ז"ל כ' דחשיב דשלב"ל ופנ"ח בא לכאן והריטב"א ביאר עוד יותר די"ל דהאפר חשיב הפקר ולאו מדידי' קמתהני ובאמת בתוס' פסחים דכ"ח כ' ב' תירוצים בהא דא"מ בא"ה תירץ