מהר"ש חלק א רסג

מועיל מה שלא הי' לו שם כלי דהא הוי הויתו בטומאה. ובאמת ידוע דענין שאובין אינו תלוי בקבלת טומאה דלענין שאובין אם ניקב רק ככונס משקה אינה נעשה שאובין ולענין שיופקע שם טומאה יש שיעור אחר והנה הדג"מ תמה דאם לא הי' שם כלי בתלוש א"כ לא מקבל טומאה ובאמת לכאורה תמוה דהא נודע מ"ש המהרח"ש והנוב"י דלענין כולו שאוב ל"מ תלוש ולסוף חיברו דרק לענין שאובין דרבנן מקילין כמפורש בש"ס ב"ב ובפרט לטבול בתוך אבן שקבעו ולסוף חקקו בודאי אינו מועיל והרבה דברים נאמרו בזה

א"כ י"ל דלענין הויתו בטהרה דהוי מה"ת א"כ ל"מ תלוש ולסוף חיברו ומה"ת דינו כתלוש לענין טומאה. ואך באמת זה טעות דהא השתא קיימנין דיש כ"א סאין מים כשרים דהא כולו בהמשכה פסול וא"כ ג' לוגין גם לענין הוי' בטהרה הוא רק דרבנן וא"כ שוב לענין דרבנן אמרינן דתלוש ולסוף חיברו כמחובר. אך לפי מה שהוכחתי י"ל דהש"ך קאי אשיטת המחבר דלשיטתו דס"ל כולו שאוב מדרבנן א"כ לדידי' י"ל דביטול אינו מועיל להשלים השיעור וא"כ לענין הוי' בטהרה י"ל דבעי מה"ת שכל המ' סאה יבואו בטהרה וא"כ ל"מ תלוש ולסוף חיברו לענין דבר שהוא מה"ת ומיושב שפיר שיטת הש"ך. ואך יוצמח דלשיטת הסוברים כולו שאוב מה"ת א"כ ג' לוגין הבא בטומאה אינו רק מדרבנן ושוב יועיל ע"י תלוש ולסוף חיברו

נחזור להנ"ל דלפי מה שהוכחתי א"כ תמיד חשיב רק חד דרבנן א"כ מדמפורש דבס' שאובין אזלינן לקולא ע"כ דס"ל דבזה לא איכפת לן בחזקת טומאה חדא די"ל דבאמת למאן דס"ל כולו שאוב דרבנן חשיב אין לו עיקר מה"ת ובזה דעת הרבה פוסקים דאזלינן לקולא אף נגד חזקה עי' בנוב"י וחוץ לזה י"ל דהוי חזקת מסובב ואף שכ' האחרונים הישי"ע והד"ח דזה ל"ח חזקת מסובב דעיקר הס' על המקוה אין נ"מ רק לענין שיהי' מותר לטבול בו וכן כ' המפורשים דבס' בסכין אם נפגם קודם גמר שחיטה דקאמר ר"ה דיש חאמ"ה ג"כ ל"ח חזקת מסובב מ"מ לדברי הר"ש הנודע היכי דכבר יצא מח"ט ד"ת לא איכפת לן בח"ט הגם דז"א דלפ"ז יוצמח שיהי' חמור לענין טמא שהי' רק מדרבנן היינו לבעלת הכתם. ובפרט לפמ"ש בחידושי דהיכי דהס' במעשה המתיר אז גם בכה"ג אזלינן לחומרא ועפ"י דברי הרשב"א ז"ל יבמות ל"א א"כ אזדא כ"ז עכ"פ חזינן דגם למ"ד כולו שאוב מה"ת אפ"ה בס' ג' לוגין מקילין ולא מוקמינן בח"ט א"כ ה"ה נקיל למ"ד כולו שאוב דרבנן אף אם יש ס' על כל המקוה דזה חשיב יותר אין לו עיקר מה"ת מלמ"ד כולו שאוב ד"ת

וא"כ שוב תיקשו על המחבר אי ס"ל דזה חשיב בגדר ס' היכי דהמקוה הי' ברשות עכו"ם א"כ ניקל אף באם הי' ס' על כל המקוה. ועכצ"ל דהמחבר ס"ל דבאמת זה חשיב לס' ורק בכולו שאוב חושש לשיטת הסוברים דכולו שאוב מה"ת ולא אמרינן בזה ס' דרבנן להקל. אבל בס' בג' לוגין בזה מיקל המחבר אף כשהעכו"ם מקבל שכר דאפ"ה לא משוי לי' לודאי ובפרט א"נ דלא כשיטת הפרישה ורק אף באין לו עיקר מה"ת נחמיר בתרתי דסתרי א"כ שוב י"ל דלמ"ד כולו שאוב דרבנן א"כ ג' לוגין הוי תרי דרבנן נקיל יותר ולכך י"ל דס"ל דאם העכו"ם מקבל שכר חשיב שכיח לאיסור וא"כ הרא"ש לשיטתו דס"ל כולו שאוב מה"ת א"כ גם בג' לוגין הוי עכ"פ יש לו עיקר מה"ת א"כ נהי דאמרינן בזה ס' דרבנן לקולא אבל עכ"פ בשכיח לאיסור אסור ולכך לא הקיל רק אם לא הי' יכול לשפוך רק דרך המשכה אבל לדידן דס"ל כולו שאוב דרבנן א"כ בג' לוגין ה"ל תרי דרבנן וחשיב אין לו עיקר מה"ת ממילא אף בשכיח לאיסור מותר כיון דשכיח לא הוי כמו רוב ואתי שפיר שיטת המחבר

נחזור לענין דינא דלשיטת המחבר משמע דאם רובו הוא בהכשר אף אם המקוה של עכו"ם מותר אך הב"ח והט"ז והש"ך מחמירין דהיכי דיש חשש שמא שפך בידים אסור אך באמת כ' הש"ך דאם אין העכו"ם נהנה בחליפין מותר דל"ח שעשה להכשיל והנה אף דמלשון הט"ז דנקט דאין להאמין לעכו"ם וכ"ש כשנהנה בחליפין ומשמע דכשאין נהנה ג"כ אסור. ובאמת תמוה דברי הט"ז דמאי שייכות דבר זה להא דאין נאמנות לעכו"ם במידי דרבנן הא הכא ההיתר הטעם ס' דרבנן ול"צ כלל לנאמנותו ודוקא בענין קנקנים שס' עברו י"ב חודש בזה אין להקל מס' דיש ח"א וכמ"ש הש"ך סי' צ"ח בזה שפיר אין נאמנות לעכו"ם. אך באמת יפה כ' הט"ז דהוקשה לו על לשון המחבר שכ' דאין להאמין להעכו"ם אלא א"כ יש לו בודאי כ"א סאין ומשמע דבכה"ג סומכין אנאמנותו היינו אף אם לא נוכל להקל מטעם ס' דרבנן היינו בדרך שכ' בשם התוספתא בב' מקואות שאין בשום אחד מהן מ' סאה ונפל לא' מהן דבזה א"א להקל מטעם ס' דרבנן ובזה נסמוך אעכו"ם הואיל דעכ"פ רובו בכשרות. או היכי דיש לו הנאה דבזה שכיח לאיסור וצריכין לנאמנותו א"כ אף עכו"ם אחר אינו נאמן וזה כונת הט"ז. אבל באמת אם אין הנאה לעכו"ם דבזה אף אם נחוש שמא הפיל שלא בכונה מ"מ עכ"פ אין לומר דחשיב שכיח לאיסור א"כ שוב בחשש ג' לוגין בודאי הוי ס' דרבנן ולקולא. ודינא דתוספתא דמפורש דחיישינן שמא זילפו עכצ"ל דמיירי שיש חשש שהעכו"ם זילפו כדי לרחוץ בו וא"כ ל"ח בגדר ס' ועי' בד"ח בסופו להל' מקואות שכ' דהתוספתא ס"ל ס' שאובין לחומרא והלכה כמשנתינו ובאמת דזה תמוה דבאמת מפורש בתוספתא הדין דס' שאובין לקולא ועכצ"ל כמ"ש הרשב"ץ הובא בד"מ דשם מיירי דיש הנאה לעכו"ם אבל בלא"ה אין לחוש

נמצא דהכא עכ"פ כיון דבשעה שהלך מן המקוה כבר הי' כאצבע מים כשרים ובשעה שמצאו להעכו"ם לא הי' רק ג' אצבעות ואח"כ נתוסף עד ששה אצבעות טרם שהמשיכו מים פסולין א"כ עכ"פ ליכא חשש שמא העכו"ם שאב כל הג' אצבעות מים ונתן אחרים תחתיהם וא"כ עכ"פ רובו בכשרות יש ושוב הו"ל ס' דרבנן ולקולא ואף לשיטת הש"ך והט"ז מ"מ היכי דאין העכו"ם נהנה בחליפין עכ"פ אף אם נחוש מ"מ ל"ח רק ס' והיכי דההיתר מטעם ס' דרבנן ל"צ כלל לנאמנות העכו"ם ובפרט שי"ל דזה עדיף עוד דבשלמא היכי דנפל מים רק הס' אם נפל בו כשיעור אז עכ"פ יש דבר המעורר הס' ואפ"ה מקילין מטעם ס' דרבנן מכ"ש הכא דלא ראינו שום ריעותא הו"ל בכלל אחזיקי ריעותא לא מחזקינן ועי' בתוס' ע"ז די"ב דל"ח אפי' באיסור ד"ת שמא כיון להכשיל לישראל. ובפרט כיון דבאמת בעל המרחץ הוא ישראל א"כ אם יבוא הישראל פתאום ויראה שעשה איזה נגיעה בהמים יפסיד שכרו וכל היכי דיהי' נתפס כגנב מפורש בש"ע לענין יי"נ דמהני ומכ"ש באיסור דרבנן דקיל מהני בודאי סברת מרתת א"כ לא דמי לדינא דהתוספתא דקתני דחוששין שמא זילפו העכו"ם דשם ל"ש סברת מרתת

ובאמת גם במהרי"ט מפורש סברא זו דמרתת מהני ובפרט הכא גם בס' מותר דהו"ל ס' דרבנן ובפרט דבאמת מוכח דס' מים שאובין קיל עוד מכל איסורי דרבנן דבפירוש הותנו בזה דס' לקולא. אך עדין עומד לנגדינו דברי הרמב"ם ז"ל בפי"ד מהל' שאר אבות הטומאה שכ' דבכל ס' מים שאובין אין מורין לו לטבול להתחלה ועי' במל"מ פ"י מהל' מקואות שהביא עוד שיטת הראב"ד ז"ל דאף בכבר טבל אפ"ה אין מורין לו ליגע בטהרות לכתחלה ובאמת שיטת התוס' עירובין ל"ו דבדרבנן ל"א זילי טבילי ואף הגברא טהור. והמל"מ תמה דבשלמא בב' מקואות יש דבר הפוסל בפנינו וכ' דדמי להא דאשם תלוי דבאקבע איסורא חמיר. ובאמת נודע מ"ש הח"צ הובא בהגה ט"ז חו"מ סי' ל"ב דדוקא באיסור שהוא בתולדה אז חמיר חתיכה משתי חתיכות אבל בדבר שיש ס' שמא נעשה עכשיו איסור אז אמרינן דאדרבה היכי שיש עכ"פ אחד ודאי היתר עדיף

אך באמת יפה כ' המל"מ דבשלמא שם כבר הי' היתר גמור מקודם אבל הכא בב' מקואות יש ס' שמא