מהר"ש חלק א רס

בקידושי כסף ושטר ולפ"ז י"ל היכי דלא משכחת שליחות כלל ל"מ תנאי אבל עיין נו"ב מה"ת חיו"ד סי' קמ"ז דגם בקידושין בעבירה אפ"ה מהני בי' תנאי והסברא דעיקר הטעם דל"מ תנאי היכי דא"א עי"ש כ' בש"מ דהוי מעשה אלימתא אבל היכי דאין החסרון בשליחות מצד מעשה זו רק מצד דהמשלח חסר לו כח השליחות שפיר מועיל תנאי ובפרט הכא דעיקר המתנה הוא הבעל ומצדו יוכל לעשות שליח וא"צ להיות שליח של האשה דאדרבה בשטר שחרור כ' הקצה"ח סי' קפ"ב דנהי דהעבד עושה שליח לקבל גט שחרור צריך ג"כ להיות שליח של הבעלים ועפ"י שיטת התוס' ב"מ דע"א אבל הכא עיקר השליחות מצד הבעל ושפיר יוכל להתנות תנאי וז"ב ופשוט

בעה"ח ג' יתרו תרס"ב לפ"ק ראדימושלא. והנני דודך דיש"ת הק' שמואל ענגעל אבד"ק הנ"ל. סימן צד לכבוד הרב המאה"ג הצדיק המפורסם בנש"ק כש"ת מוה' שמואל שליט"א אבד"ק דעמביץ יצ"ו

בדבר שאלתו בעיר אחת ניקו את המקוה וסגרו אותה במפתח כנהוג וקודם שהי' שיעור מקוה מצאו שהעכו"ם המשמש בהמרחץ שהי' בחדר המקוה ונזכרו כי יש להעכו"ם מפתח שני ולא נראה שום ריעותא בהמים היינו שלא ראו תוספות שיעור בהמים מכפי שראוי לבוא מעצמו ויש להסתפק אי צריך לנקות המקוה פעם שנית או לאו

והנה מתחלה נברר מקור הדין דידוע שבענין שאובין יש הרבה שיטות דעת הרבה פוסקים דאף מקוה שכולו שאוב כשר מה"ת רק דחז"ל פסלו משום גזירה שמא יטבול בתוך הכלי ודעת מקצת פוסקים דכולו שאוב פסול מה"ת אך אם רבו בכשרות מותר מה"ת אך חז"ל אסרו אף בג' לוגין שאובין קודם שיש בו מ' סאה. ודעת ר"ת עוד דאם נפל ג' לוגין שאובין בתחלה קודם שהי' בו מים כלל אסור מה"ת ודעת הר"ש דדוקא בכלים שאינם מקבלים טומאה אז שאוב אסור מדרבנן אבל בכלי המקבל טומאה פסול מה"ת לפי שבעי הויתו בטהרה. ואך עכ"פ באם המים ראוי לבוא למקוה זולתו דאז אין חשש משום הויתו בטהרה אזי אין חשש משום שאובין דהחילוק בין הויתו בטהרה לשאובין דמכח הויתו בטהרה אף אם בא דרך אחורי כלי ג"כ פסול אך אם אפשר לבוא למקוה זולתו כשר. אבל משמע עכ"פ דהויתו בטהרה לכ"ע בעי מה"ת ואך יש בזה מחלוקת הפוסקים כנודע בפי' הדבר באיזה אופן פסול הויתו בטומאה והנה עכ"פ לכל השיטות נשמע דעכ"פ ברוב מים כשרים כשר מה"ת והסברא כ' רוב הפוסקים דהוי מתורת ביטול

ובאמת לכאורה תמוה דהא דכתבו המפורשים דביטול אינו מועיל להשלים השיעור ורק אמרינן דהוי כמאן דליתא. ומש"ה כ' דאם נתערב שליש זית מצה של טבל בשני שליש מצה כשרה דמטעם מה"ב ליכא דהא איסור טבל בטל ברוב מה"ת אבל עכ"פ כיון דגילתה התורה דמצה של טבל אינו יכול לצאת בו א"כ בעי שכל הכזית יהי' ממה שראוי לצאת בו ידי חובת מצה וביטול אינו מועיל להשלים השיעור. אך באמת כ' דהא עיקר הטעם דבעי שיהי' ראוי לחול עלי' איסור חמץ אם יתחמץ וא"כ זה פשיטא דאם יתערב שליש זית טבל ברוב אז אם יתחמץ בודאי יחול עלי' איסור חמץ דהא איסור טבל פקע ע"י הביטול וא"כ שוב קשה ממ"נ אי בטבל בעין בלא"ה א"י משום דהו"ל מה"ב ואי בנתערב א"כ שוב יחול איסור חמץ ובאמת נסתפקתי היכי דטבל שנתחמץ למ"ד דאין חמץ חל על טבל ונתערב ברוב חמץ אחר למ"ד איסורין (אין מבטלין זא"ז עיין זבחים ע"ט. אי בכה"ג בעל איסור טבל די"ל דלפי סברת המפורשים בטעמא דביטול שיותר יש סברא דרוב יתגבר על מיעוט משנאמר דמיעוט איסור יגרום איסור לרוב היתר וכ"ז היכי דהרוב הוא היתר אבל הכא דגם הרוב הוא אסור משום חמץ א"כ לא יפעול הביטול כלל שוב לא בטל וא"ח משום חמץ. וכעין שאמרו בש"ס פסחים ל"ג דל"מ הפרשה מטבל אחר שנתחמץ לפי דבעי ראשית ששרי' נכרין והיכי דאינו מועיל להתיר השיריים אינו מועיל ההפרשה. ועי' בש"ס יבמות ל"ב דיבום אינו מתיר איסור אשת אח רק היכי דיוכל באמת להתיבם אבל היכי דיחול איסור אחר שוב לא פקע איסור אשת אח. ועי' בשו"ת בית אפרים בהקדמה דהיכי דאחר זריקה ישאר איסור גיד שוב לא מועיל הזריקה להתיר האיסור קידש ומיישב בזה שיטת התוס' חולין ד"צ

ולכאורה הי' מקים לומר דעכ"פ לאחר הפסח דפקע איסור חמץ ושוב יועיל הביטול ושפיר בטל האיסור טבל. אך לכאורה י"ל לפי שיטת המרדכי דבנולד גם ההיתר בתערובות לא בטל ועי' חוו"ד סי' ק"ו דמש"ה אפשר לסוחטו אסור דהו"ל היתר נולד בתערובות. א"כ י"ל כיון דבתחלת שנתערב הי' הכל איסור ולא הי' מועיל ביטול ואחה"פ דפקע איסור חמץ ונעשה היום היתר מ"מ בנולד בתערובות ל"ש ביטול. אך באמת י"ל דבשלמא שם גבי אפשר לסוחטו הי' על ההיתר מקודם אותו שם איסור שיש על המיעוט היינו שם נבילה אבל הכא גם מקודם לא חל על הרוב שם איסור טבל רק חמץ אבל איסור טבל מעולם לא הי' עלי' ול"ח נולד בתערובות ונהי דכ"ז שהו' עלי' שם איסור חמץ לא הי' מקום לביטול אבל עכשיו דפקע איסור חמץ שוב שפיר אפשר להתבטל

ועוי"ל דגם בימי הפסח י"ל דבטל איסור טבל למ"ד חשעה"פ מותר מה"ת דהא תיכף יש תועלת בהביטול דאם יופקע איסור טבל שוב יהי' לו היתר לאח"ז ואף דמוכח בש"ס דל"מ הפרשה מטבל אחר שנתחמץ דל"ח שיריים ניכרים אף למ"ד חמץ שעה"פ מותר ומשמע דבעי שיהי' שיריים ניכרים תיכף. וה"ה די"ל דביטול בעי שיועיל תיכף הביטול במידי. מ"מ י"ל עפ"י מה שכ' בתשו' דזה רק משום דאסור לשהותו משום איסור ב"י

והנה כבר העיר במנ"ח די"ל דטבל שנתחמץ לא יהי' איסור ב"י משום דטבל אין לו היתר אכילה ול"ח לכם לענין אתרוג והיכי דחשיב אינו שלו מלבד האיסור חמץ בודאי דאינו עובר בב"י. והוא מתרץ דכיון דעכ"פ מותר בהנאה לא גרע מזכות גורם לממון וביארתי דכ"ז למ"ד דהגל"מ לאו כממון דמי ואפ"ה גילתה התורה דעובר בב"י חזינן דלענין ב"י סגי זכות כל דהו א"כ ה"ה דעובר בטבל אבל לר"ש ולר"מ דס"ל דהגל"מ כממון דמי לדידהו אין ראי' מקע"א דשם חשיב לגמרי כשלו דיש לו קנין בגוף החפץ וכמפורש בש"ס כתובות ל"ד ובש"מ שם ובט"ז או"ח סי' ת"מ וביד אפרים שם ובקצה"ח סי' שפ"ו. א"כ שפיר י"ל בטבל שנתחמץ ליכא ב"י. א"כ לפ"ז שפיר יש לחלק דשם שפיר קאמר הש"ס דל"מ הפרשה לאחר שנתחמץ דהא אם יועיל ההפרשה שוב יהי' חשיב שלו ויהי' איסור ב"י ושוב לא יוכל לשהותו וממילא לא יבוא לכלל היתר ול"ח שיריים ניכרים דהא אינו מועיל להתיר השיריים אבל הכא בטבל שלא הופרש שפיר ליכא ב"י ושוב יוכל לשהותו ושפיר חשיב מועיל הביטול עכ"פ לענין שיהי' מותר לשהותו עד לאחה"פ ויהי' אז מותר. ואף שי"ל דע"י הביטול שוב יהי' כ"י דחשיב שלו ושוב יהי' אסור לשהותו. אך א"נ דיש ב"י שוב לא בטל. וממילא ליכא ב"י ושוב מותר לשהותו וממילא מועיל הביטול וז"ב. ויש לפלפל בזה הרבה בסוגיא דמצה של טבל דקאי לר"ש ולדידי' דחמץ שעה"פ מותר א"כ שוב א"צ לטעם דאין איסורו משום בל תאכל חמץ דיוכל לומר מטעם מה"ב ואין לומר דנ"מ לענין נתערב כנ"ל דהא לדידי' אף בנתחמץ