מהר"ש חלק א כה

למיעוט ועיין תוס' מנחות דנ"ד ובשו"ת נוב"י קמא או"ח סי' י"ט והא דחוששין בחליצה למיעוט נפלים ש"ה משום דהוי מיעוט המצוי וגם אטו חשש פיהק ומת וגם דעכ"פ ליכא חזקת היתר אבל הכא דיש ס' על חלות הזיקה חשיב חזקת היתר אבל בנעשה מומר אח"כ שוב יש ח"א לשוק ומש"ה חוששין למיעוט ועפ"ז ניחא קו' הג"פ שהבין בשיטת הרמב"ם ז"ל דמומר שקידש הוי רק קידושי ס' א"כ איך יכול לגרש היכי דקידש בעודו יהודי ורוצה לגרש אח"כ כשהמיר שמא הוא בכלל נכרי ואינו יכול לגרש. ועפ"י שיטת רש"י ז"ל הנ"ל ניחא דבאמת א"נ דמומר אינו יכול לקדש ה"ה כשנעשה מומר אח"כ פקעי הקידושין ורק הא דבעי גט דשמא דינו כישראל אבל ע"י גט בודאי מותרת ממ"נ או דמהני הגט או דפקעה הזיקה ועי' שו"ת בית שלמה אה"ע סי' ק"מ וא"ש בס"ד וז"ב. נחזור להנ"ל די"ל דמש"ה מותר לו להלות ברבית משום דלא מקרי אחיך ורק בגיטין וקידושין משום דלא כתיב אחוה כמ"ש הב"ח שיטת הגאונים או דבאמת הוי רק ס' שמא אין דינו כישראל ולכאורה מדכ' התוס' והרא"ש רק הטעם משום דאין מציוום להחיותו ולא כ' הטעם משום דלא מקרי אחיך יהי' ראי' דס"ל דהמרה לא מפקע שם אחוה מיני'. אך באמת הרא"ש ז"ל כתב דאבידת מומר להכעיס מותרת משום דלא מקרי אחיך וכ"ש מומר לע"ז. רק הא דלא כ' הטעם משום דלאו אחיך הוא הוא משום דגבי אזהרה דמלוה לא כתיב אחיך ומש"ה הוצרך הרא"ש לחדש משום דאין מצוה להחיותו. ודעת הרמב"ן ז"ל דכיון דכתיב וחי אחיך דמזה ילפינן חיוב להחזיר רבית ובזה כתיב אחיך ומימעט מומר ה"ה דלגבי מומר ליכא אף הלאו דרבית והראי' דחיוב השבה בודאי ליכא גבי מומר וכמ"ש בשו"ת תפ"צ חיו"ד סי' ס"ג נשמע דשיטת האוסרים הוא מטעם דאע"פ שחטא ישראל הוא ונהי די"ל דבמידי דכתיב אחוה מימעט מומר אבל לענין אזהרת רבית דלא כתיב בי' אחיך לא מימעט מומר וגם י"ל בטעם האוסרין משום דכיון דהמומר עובר בנתינת הרבית דאף דגבי אזהרת הלוה כתיב לאחיך מ"מ אנחנו חשובים אחיו של המומר כמ"ש המשנה למלך שם דאף דהמומר לא חשיב אחיו של הישראל מ"מ הישראל חשיב אחיו של המומר ומצוה המומר על לא תשיך וממילא אסור לישראל ללות לו דעובר בלפ"ע דגם לגבי מומר שייך לפ"ע כמ"ש בתוס' ע"ז ד"ו דאסור להושיט למומר נבילה היכי שא"א לקבלו בעצמו ורק היכי דאפשר לקבלו בעצמו אז נהי דעכ"פ אסור מדרבנן כמ"ש בתוס' שבת ד"ג בר"ן ע"ז ד"ב מ"מ לפמ"ש הדג"מ ביו"ד סי' קנ"א דבמומר הואיל שהוא מזיד שרי אבל בקאי בתרי עברא דנהרא אסור. וכמ"ש המל"מ להצדיק דברי המהרי"ל דהמומר חייב להחזיר הרבית והמהרי"ל כ' דמקרי אחוה והמל"מ כ' דאנחנו חשובים אחיו לכ"ע. אבל עכ"פ י"ל ב' טעמים בשיטת האוסרין והנ"מ היכי דאם לא ילוה לו ילוה המומר מישראל אחר דאז א"נ דהטעם דברבית לא כתיב אחוה גבי אזהרה דמלוה א"כ אף בכה"ג אסור אבל אי עיקר האיסור משום לפ"ע א"כ בכה"ג ליכא לפ"ע לפי שיטת הפני משה הנודע ואי דעכ"פ יש איסור דרבנן אף בלא קאי בתרי עברי דנהרא מ"מ במומר ליכא איסור בכה"ג כמ"ש הדג"מ. אך עכ"פ בשיטת המתירין ל"מ לשיטת הסוברים משום דלא מקרי אחיך ומימעט מקרא דוחי אחיך וס"ל דל"ש איסור משום לפ"ע אף דנימא דהוא אסור ליתן ועובר על לא תשיך לאחיך כמ"ש המל"מ דאנחנו חשובים אחיו של המומר מ"מ הלוה עובר רק משום דגורם איסור למלוה כמ"ש בתוס' ב"מ ד"ע לענין מעות של יתומים. וכיון דהמומר ל"ח אחינו ומותרים להלות לו ה"ה דמותר ליתן. וגם לשיטת המתירין משום דאין מצוין להחיותו י"ל דממילא הלוה ג"כ אינו עובר איסור. נחזור להנ"ל דבאמת י"ל דמודה הרא"ש דהמומר ל"ח אחיך והא דצ"ל ההיתר מטעם דאין מצוה להחיותו הסברא דלענין אזהרה דמלוה לא כתיב אחיך. אך עכ"פ ללות ממומר אסור לכ"ע כיון דהמומר עכ"פ אסור לקבל רבית דלגבי אזהרה דמלוה לא כתיב אחיך לשיטת הרא"ש או כמ"ש המל"מ דאנחנו חשובים אחיו של המומר המומר א"כ שוב אנחנו עוברים משום לפ"ע אך הרא"ש דכ' דעובר הישראל ג"כ משום לא תשיך לאחיך והטור נקט רק דעובר משום לפ"ע והג"ת כ' דהרא"ש ס"ל דמומר מקרי אחיך והטור יסבור דל"ח אחיך אך המל"מ הקשה דהא לשיטת הרא"ש מומר לא מקרי אחיך וא"כ ליכא איסור משום לפ"ע וא"כ באם ילוה לאיש אחר ל"ש לפ"ע לפי שיטת הפני משה נמצא דאדרבה לשיטת הסוברים דהיתר להלות למומר הוא דלא מצוין להחיותו אבל י"ל דחשיב אחיך א"כ י"ל דללוות ממומר עובר גם בלא תשיך כיון דהמומר בודאי עובר אבל לשיטת הסוברים דמומר לא מקרי אחיך ומש"ה מותר להלות לו או אף לשיטת הרא"ש דכ' בהיתר הטעם דוחי משום דאין מצוין להחיותו מ"מ מדכתב דהשבת אבידה במומר מותרת משום דלא מקרי אחיך וע"כ דהא דנדחק בהיתר רבית משום דאינה מצוה להחיותו הטעם דבאזהרה דמלוה לא כתיב אחיך. אבל עכ"פ בלוה ממומר א"ע בלא תשיך לאחיך רק כיון דהמומר עובר דבאזהרה דמלוה לא כתיב אחיך שוב עובר הלוה בלאו דלפ"ע. א"כ י"ל דהטור דוקא נקט האיסור משום לפ"ע ולא משום לא תשיך די"ל דס"ל דל"ח אחיך ואף דנקט ההיתר מטעם דאין מצוה להחיותו הטעם דבאזהרה דמלוה לא כתיב אחיך א"כ אם אחר ילוה ממומר י"ל דשרי. יצא דלשיטת הסוברים דמותר להלות למומר ברבית וס"ל הטעם דל"ח אחיך א"כ נהי דללות ממומר אסור אבל עכ"פ א"ע רק בלפ"ע וא"כ באם ילוה בלא"ה מותר לשיטת הפני משה

אך י"ל דגם לשיטת הסוברים דאסור להלות למומר מ"מ י"ל דמודים דל"ח אחיך רק דבאזהרה דמלוה לא כתיב אחיך או די"ל דכיון דעכ"פ אנו חשובים אחיו של המומר כמ"ש המל"מ ועובר המומר משום לא תשיך ושוב אנו עוברין אלפ"ע. א"כ י"ל דבלוה ממומר ג"כ א"ע רק אלפ"ע אבל אלא תשיך א"ע דהמומר ל"ח אחיך ואף להחולקים שם לענין יבום וס"ל דמומר זוקק ליבום ועיין בשו"ת הר הכרמל סי' ל"א שהביא מחלוקת הפוסקים אי מומר יורש אביו ד"ת. מ"מ י"ל כמ"ש התה"ד סי' רכ"ג דיש חילוק דמלת אחיו שכולל כל ישראל זה הוא רק מפאת התרי"ג מצות שקבלו א"כ מי שפורק עול יצא מכלל אחיו אבל מי שהוא אחיו שנולדו מבטן אחד עכ"פ ע"י שפרק עול לא בטל האחוה דבטן ועיין בא"מ סי' קנ"ז ובשו"ת ח"ס ח"ב סי' ע"ד. א"כ י"ל דכ"ע מודים דלענין רבית ל"ח אחיך וא"כ אסור ללות ממומר הטעם משום לפ"ע וי"ל דאם ילוה בלא"ה שרי לשיטת הפני משה

נמצא דאין חילוק לענין ללות בין א"נ כשיטת האוסרים להלות או המתירין להלות. דבאמת אף המתירים י"ל דעיקר הטעם משום דאין מצוין להחיותו. אבל הוא אסור להלות דבאזהרה דידי' לא כתיב אחיך או דבאמת מקרי אחיך ושוב עכ"פ עבר הישראל אלפ"ע או גם אלא תשיך. ולשיטת האוסרין ג"כ י"ל רק הטעם דלא כתיב באזהרה דמלוה אחיך א"כ פשיטא דנהי דעובר המומר במלוה ברבית אבל מ"מ הלוה א"ע אלא תשיך רק אלפ"ע. והנה בש"ע מביא עיקר הדין דמותר להלות למומר רק דמביא שיטת האוסרין בשם יש מחמירין וסיים הרמ"א דטוב להחמיר אבל ללוות ממומר כ' בפירוש דאסור. אך עכ"פ לשיטת הרמב"ן פשיטא דליכא רק לפ"ע וגם בשיטת הטור י"ל כן

אך הרא"ש כ' בפירוש דעובר גם אלא תשיך וע"כ דס"ל דבאמת חשיב אחיו אך עיקר ההיתר משום דאין מצוה להחיותו. א"כ מ"ש הג' מבערזאן נ"י שיטת הסוברים דגם בקידושין הוי רק חומרא דא"א ולפ"ז מותר ללוות מהם ברבית הוא אך למותר. דבודאי כיון דהוא רק חומרא דרבנן והטעם דשמא חזר בתשובה א"כ ברוצה להלוות ברבית ע"כ דלא חזר בתשובה ושוב דינו כעכו"ם וליכא גם איסור משום לפ"ע כיון דדינו כעכו"ם ואינו בכלל עובר עבירה. והרה"ג הנ"ל כ' דגם איסור ללוות הוא רק דרבנן