מהר"ש חלק א רנו

ובאמת די"ז צ"ע דעכ"פ חזינן דלשי' הרשב"א דנהי דהיכי דיש העשה ל"א להרב חטא כדי שיזכה בפ"ו מ"מ עכ"פ מבטלין התקנה דעובד את רבו יום א' ושוב ליכא העשה א"כ י"ל נהי דבשביל שמכשלת הרבים אין מתירין לעבור בעשה דלעולם מ"מ עכ"פ בחצי' שפחה בשביל הצלת הרבים מבטלין התקנה דעובדת את רבה יום א' וממילא ליכא העשה ושוב מתירין לשחרר ושוב יש חילוק בין חצי' שפחה לשפחה גמורה. ובעיקר קושית המפורשים דמאי פריך הש"ס בח"ע נימא גא"א שמא מיירי בעבד של ב' לוקחים וא"כ הלוקחים לא יוכלו לומר גא"א א"כ לא עדיף העבד מהבא מחמתו. באמת בגיטין דמ"א פירש"י דמיירי בשני שותפין או ב' יורשין ושיחרר א' חצי'. והנה בהא דפירש"י דוקא כן מדוע לא פירש"י דהי' של א' ושיחרר חצי' והגם דבש"ס קאמר למ"ד דמשחרר חצי' ל"מ ומוכרח לאוקמי כרבי ומשני בעבד של שני שותפין אך למ"ד דשחרר בכסף מהני מצי לאוקמי בהי' של א' ושיחרר חצי'. אך לכאורה י"ל דבאמת צריכים להבין פלוגתת ב"ש וב"ה. וי"ל דבאמת הקשו בתוס' דניתי עשה וידחה ל"ת ותירצו ג' תירוצים א) משום דאפלק"ש ע"י כפיה ב) משום דל"ח בעידנא ג) משום דבדידה ליכא עשה

והנה באמת תירוץ א' קשה דזה ל"ח בכלל אפלק"ש דהרב צריך לעבור בעשה דלעולם ב"ת ונודע שי' התוס' פסחים דפ"ה דהיכי דיעבור עכ"פ איד"ר ל"ח בכלל אפלק"ש. ותירוץ הג' קשה דכמו דאומרין להרב חטא כדי שיזכה העבד במצוה רבה ה"ה דנימא להאשה חטא כדי שיזכה הוא. ובשלמא לשי' הרשב"א ז"ל ניחא דהרב א"ע כלל אבל לשי' התוס' קשה. ותירוץ הב' משום דלא הוי בעידנא ידוע שי' הרנב"ר הובא בנמ"י ב"מ בפ"ג דזה הוי בעידנא לפי שהעראה הוא חלק מהמצוה. אך באמת י"ל דכ"ז תלוי א"נ דילפי' עדל"ת מכלאים בציצית א"כ נודע מ"ש בתוס' יבמות ד"צ דכלאים הוי האיסור בשעת לבישה ומצות ציצית אינו חל רק אחר שנתעטף וא"כ ל"ח בעידנא ממש רק שאין הפסק בין התחלת מצוה לגומרו שפיר חשיב בעידנא ועי' בשא"ר סי' ל"ב א"כ הכ"נ חשיב בעידנא אבל באמת הקשו בתוס' יבמות ד"ו דניליף עדל"ת מהא דהוצרכה התורה לאסור שריפת קדשים ביו"ט מכלל דהי' הו"א דעדל"ת ותירצו דהו"א דלא גרע מנדונ"ד

אך באמת י"ל דהי' הו"א דנימא בי' מתוך כמו שהקשו באמת לשי' רש"י ז"ל דאמרי' מתוך מה"ת אף בליכא צורך כלל א"כ אמאי אסרה התורה שריפת קדשים וכ' במג"ש דכיון דגם השלכה לכלבים אסור דרחמנא אחשבי' להבערתן כמ"ש רש"י ביצה דכ"ז א"כ ל"ש מתוך ועי' בק"נ ביצה די"ב ובשעה"מ ובפנ"י. ונודע דב"ש אוסרין סדין בציצית א"כ לב"ש לא נשמע עדל"ת רק משריפת קדשים דלשיטתם דל"ל מתוך א"כ נשמע מהא דשריפת קדשים דהי' הו"א דעדל"ת אבל עכ"פ י"ל דבעי בעידנא ממש אבל לדידן משריפת קדשים לא נשמע די"ל דהי' הו"א דנימא בי' מתוך ונשמע רק מכלאים בציצית ושוב ל"צ שיהי' בעידנא ממש ועי' בב"ט ובס' שושן עדות שהאריכו בזה ועי' בהקדמתי שהארכתי בזה

וא"כ י"ל דזה הי' סברת ב"ה מתחילה דבאמת נשאר ח"ע רק דאמרי' עדל"ת דל"צ שיהי' בעידנא ואומרין להאשה חעא כדי שיזכה העבד וב"ש לשי' הי' ס"ל דבעי בעידנא ממש דבשריפת קדשים תיכף כשמניחו על מקוים עכ"פ מצות ביעור במקצת וכמו שנסתפק הב"ט בזה. וחזרו ב"ה משום דס"ל כתירוץ הג' דאין אומרין חטא די"ל דהא דאומרין חטא הוא מדין ערבות ובנשים ל"ש ערבות כמ"ש ברא"ש ברכות ד"כ ובדג"מ סי' רע"א ובפמ"ג בפ"כ לאו"ח א"כ אין להאשה לעבור ושפיר כופין ונשמע דבח"ע של אשה י"ל דאין כופין להאשה לשחרר וי"ל עפ"ז שי' הר"מ ז"ל בפ"א מחגיגה שפסק חב"ח פטור מן מהראי' והקשו דהא למ"א חייב בראי' ולפ"ז משכחת בח"ע של אשה דאין כופין וז"ב

עוד י"ל דבאמת תירצו בתוס' דאפלק"ש ע"י כפי' והקשה במהרש"א דנימא דעשה דלעולם ב"ת ידחה לל"ת דלא יהי' קדיש אך שכ' המפורשים עפמ"ש הר"ן דהרבה זיתי נבילה חמיר מאיסור שבת א"כ איסור דלא יהי' קדיש יעבור בכל ביאה. אך באמת דברי הר"ן ז"ל אינם מוסכמים ונודע מה שהקשו מש"ס יומא דפ"ג ובחי' העליתי דתלוי בסוגי' דיומא דל"ב דפליגי אי כפרתן מרובה עדיף או לפני ולפנים עדיף ופלפלתי בזה במ"א. א"כ י"ל דזה הי' ס"ד דב"ה דעשה דלעולם ידחה לל"ת דלא יהי' קדש וכ"ז אי הי' שייך לב' אנשים אבל אם א' משחררו א"כ אין לומר דעשה דלעולם ידחה לל"ת דלא יהי' קדש דהא הוי עשה דפשיעה וא"כ פשיטא דגם לב"ה הי' כופין וז"ב בס"ד

נחזור לקושית הפמ"א דבעבד של ב' שותפין לא עדיף זכות העבד מזכות המוכר. אך באמת י"ל דנהי שכ' העט"ח דיוכל לעבוד בו עבודת עבד אבל עכ"פ לא יוכל לעבוד בו עבודת פרך א"כ מפסיד הרב זכותו גם בח"ע א"כ פשיטא דיוכל לומר גא"א דאין לומר דהא נכנס אדעתא דשותפות ז"א דעכ"פ לא נכנס אדעתא דהכי שלא יוכל לעבוד בהצד עבדות עבודת פרך וגם לא יוכל להיות לו זכות ולדות וא"כ בכה"ג פשיטא שיוכל לומר גא"א וכיון דהרב יוכל לומר גא"א א"כ גם העבד יוכל לומר כמ"ש הב"י בשם הרשב"א דלוקח שבא מכח יורש גם הלוקח יוכל לומר גא"א וכמ"ש בשו"ת מ"מ דבלוקח משותף א"נ דהשותף השני יוכל לומר גא"א גם הלוקח יוכל לומר גא"א א"כ ה"ה הכא ומיושב קושית הפמ"א. אבל באמת י"ל דלוקח בשותפות גם במת או מכר א"י גא"א. א"כ קשה לומר בזה דיוכל לומר גא"א. אבל עכ"פ ז"פ דכיון דבאמת הוא רצונו רק לגבות את שלו ונהי דחבירו ממילא נפסד על ידו מ"מ כבר הבאתי דברי הראב"ד ז"ל דהיכי בדידי' קעביד מעשה אף שחבירו ממילא נפסד ל"ח רק גרמא פטור ועי' בנה"מ סי' קכ"ה באריכות דא"צ להפסיד חוב שלו כדי להציל פקדון חבירו אם הי' באפשריות שהאנס יקח דבר של חבירו ועי' תוס' יומא דפ"ב ויבמות דנ"ג ע"כ הדבר ברור ופשוט דנהי דהוא א"י לכוף את חבירו בגא"א אבל עכ"פ כיון שעושה ליצטאציע עפ"י ערכאות עכ"פ יוכל לטעון קי"ל כשי' הסוברים דגם בשותפין אמרי' גא"א והרבה יש לדבר בזה. אך אכמ"ל: סימן צו שלום תנינא לכבוד הרב הה"ג מוצד"ק דינוב הנ"ל

ע"ד שהביא שי' הפוסקים דבגנב בעי שיעשה קנין המועיל ובאמת מקצת פוסקים כ' דלענין חיוב אונס סגי קנין כל דהו ורוב הפוסקים ס"ל דבעי קנין גמור להתחייב באונסין שיועיל ג"כ להיות קנין גמור וא"כ הקשה דא"נ דבעני המהפך אינו מועיל הקנין אף בדיעבד והטעם דאעל"מ וא"כ היכי מתחייב בגזל הא ל"מ קנינו והוי כלא קניא וכהא דאמר בש"ס ע"ז דע"ב דאי משיכה ל"ק ל"ח גנב וע"כ דבגזל ל"א אעל"מ משום דגילתה התורה דשינוי קונה ול"א בזה אעל"מ עכ"ד

הנה זה אמת דבגנב בעי שיעשה מעשה קנין המועיל במקח ואדרבה שי' התוס' דבגניבה ל"מ קנין ד' אמות עי' כתובות דל"א. ובאמת נודע דפליגי בזה הפוסקים אי גזלן יש לו קנין גמור בשעת גזילה דקצת פוסקים כ' דבאמת קניא בשעת גזילה קנין גמור רק דחיוב השבה מוטל עליו ואם יש יאוש אח"כ למ"ד דקני היאוש מסלק חיוב השבה ונגמר הקנין למפרע וקצת כ' דהיאוש עושה קנין ותחילת לא קני לי' רק לחיוב אונסין ובנה"מ כ' דפליגי בזה ב' מ"ד ותלוי בזה ב' שי' בתוס' ב"ק דס"ט אי יאוש מהני היכי דבשעת יאוש אינו עומד ברשות גזלן. ובאמת