מהר"ש חלק א כד

ראוים לעבודה והקשה המהרש"א א"כ למה מתקנים לו אשה אחרת אם תמות אשתו נקח כהן אחר שיש לו אשה וי"ל עפמ"ש בש"ס שם די"ד דקאמר הש"ס דר"י ס"ל דאף כ"ג אסור לעבוד באנינות ופריך דא"כ מאי קאמר ר"י אשה אחרת מתקינן לו הא יהי' אסור לעבוד. והקשה בתוי"ש דילמא אף א"נ דכה"ג אסור לעבוד באנינות מ"מ הכא יתבטל מצות פרישה דילפינן ממילואים לזה כדי שלא יתבטל מצות פרישה מוקמינן אד"ת. ותירץ דבלא"ה משני שפיר. ונשמע דבכדי שלא יתבטל מצות פרישה מוקמי אד"ת א"כ י"ל הכא אדרבה א"נ דכפרת אשתו מעכבא לא היו צריכין לתקן אשה אחרת. דאם תמות אשתו שוב לא יהיה ראוי לעבוד ונקח כהן שיש לו אשה אבל כיון שכפרת אשתו לא מעכבא א"כ בודאי לא נקח כהן אחר כיון דבכהן אחר יתבטל מצות פרישה ושוב נוקמא אדינא דכפרת אשתו לא מעכבא ושוב לא. יתקיים הקרא דביתו זו אשתו דכמו שמתירין לו לעבוד באנינות משום מצות פרישה א"כ ה"ה דלא נבטל מצות פרישה בשביל כפרת אשתו דלא מעכבא ומיושב קושית המהרש"א. ונפשוט הס' של התוי"ש דע"כ כפרת אשתו אינו מעכב דאלת"ה הדרא קושית המהרש"א לדוכתא וזה נכון וברור

והנה דבר תימא ראיתי במל"מ פ"ב הלכות ביאת מקדש שנסתפק אי כה"ג להתחיל בעבודה באנינות אי אסור מה"ת ומביא ראי' מהא דאשה אחרת. מתקינין לו והא אם תמות יהי' אונן ובשלמא לענין הגזירה דשמא יאכל שפיר קאמר הש"ס דכיון דכ"ע לא אכלו ליכא למיגזר או כסברת התוי"ש שהבאתי שכ' דמשום מצות פרישה אוקמה אדינא אבל לענין ד"ת אין חילוק עכת"ד המל"מ ותימא הא באמת הכא לא הי' אונן דהא בש"ס קאמר דמיירי בגירשה ורק שקאמר בש"ס דעכ"פ שייך הגזירה או כשיטת רש"י ז"ל דטרוד אסור באכילת קדשים ונשמע דבשאר ימות השנה היכי דמתה אף דגירשה מ"מ אסור באכילת קדשים וגם אסור בעבודה או כפירוש התוי"ש דהכא נגזור משום טרדא ישכח ויאכל ביוה"כ. אבל כ"ז שייך לענין הגזירה אבל לענין תחלת העבודה שאסור מה"ת זה בודאי ל"ש הכא דהא אינו אשתו ואף שיש לפרש דכונת המל"מ להקשות על גופא דמתני' דלא ידע עדיין מהא דגירשה וא"כ שוב יהי' אסור להתחיל בעבודה או דקאי בשיטת הירושלמי דקידש ביוה"כ את אשה השניה אחר מיתת הראשונה א"כ קשה הא יהי' אונן ואסור להתחיל בעבודה כן הי' נראה לפרש לכאורה בקושית המל"מ

אך באמת גם זה תמיה דהנה באמת העיר במל"מ דהא בשבת ויו"ט ל"ש אנינות ורק שכ' המל"מ דעכ"פ חשיב טרוד ואסור באכילת קדשים ושוב שייך הגזירה ורק נודע מ"ש השעה"מ דרק ביוה"כ יש לגזור שמא יאכל ביוה"כ אבל בשאר ימות השנה בשבת דאינו נוהג אנינות א"כ מותר באכילת קדשים וגם מותר בעבודה. אך כ"ז לענין הגזירה אבל לענין התחלת עבודה אף א"נ שאסור מה"ת מ"מ פשיטא דבשבת ויו"ט דאינו נוהג אנינות בודאי מה"ת מותר לעבוד וע"כ דברי המלמ"ל מרפסין איגרא למי שמעיין בענין הלזו. ובחידושי הארכתי בזה הרבה ולזה אכמ"ל. ובפרט לת"ח כמי"ב הקיצור עדיף. והנני אוהבו מחו' הדו"ש

בעה"ח יום ג' פרשת תצוה ותר"ן קרנינו פק"ק ראדימושלא הק' שמואל ענגעל אבד"ק הנ"ל סימן ב

לכבוד הרב הגדול חו"ב המפורסם וכו' כש"ת מוה' יחיאל לעהרער נ"י בק' באבוב יע"א

בדבר שאלתו באחד שרוצה ללות מעות מאחד שהוא שליח של מומר המלוה אך ההלואה יהי' בריבית זה תורף שאלתו בקצרה. והנה מקור הדברים נדבר מקודם אי מותר להלות למומר ברבית

הנה דעת רש"י ז"ל בתשובה הובא בטור חו"מ סי' רפ"ג ובמל"מ פ"ה מהלכות מלוה ולוה דאע"פ שהוא מומר אסור להלוות לו ברבית דקיי"ל אעפ"י שחטא ישראל הוא מדמהני קידושין שלו וגט שלו אך רוב הפוסקים כתבו דמותר להלוותו ברבית ויש בזה ג' טעמים להתיר. א) כ' הנמ"י בשם הר"ת דכיון דמותר להרוג אותו וכדקיי"ל בש"ס ע"ז דכ"ז דמומר להכעיס הוי מן המורידין מכ"ש דמותר לאבד ממונו. ואף די"ל דניחוש שמא נפק מיני' זרעא מעלמא מ"מ במומר לע"ז ונטמע בין העכו"ם ל"ש שיהי' לו זרע מעליא. א"כ רק במומר לע"ז מותר להלוות לו אבל בסתם מומר להכעיס לא דאעפ"י שמותר לאבד את גופו מ"מ חוששין לזרעו. טעם הב' יש אהא דמותר להלותו ברבית הוא משום דכתיב וחי אחיך עמך וכיון דבאוכל נבילות להכעיס אי אתה מצווה להחיותו שוב מותר להלות לו וטעם זה כ' התוס' והרא"ש בע"ז דכ"ו. והנ"מ דלטעם זה י"ל דאף במומר להכעיס מותר להלוות לו ולא משגיחין בחשש שמא נפק מיני' זרע מעליא כיון דרבית נותן לו מדעתי' רק דהתורה הטיל עליו איסור לקבל וי"ל דעיקר האיסור הוא משום רחמנות דמצוה להחיותו. אבל באמת בלקחו יש להמלוה בו זכות וראי' דיוכל לקדש בו את האשה אף דלא גבה ממנה ורק דהוי מלוה ול"מ בקידושין וחזינן דאף כ"ז שלא לקחו יש להלוה שיעבוד ליתנו ורק דהמלוה אסור לקבלו ועיין במל"מ פ"ח מהלכות מלוה ולוה שכ' דבמוכר לו חפץ בעד רבית דל"ח כאלו הי' סובר שמגיע לו חוב ונתברר שטעה דהכא באמת הי' לו חוב ורק דאסור לקבלו א"כ במי שאינו מצוה להחיותו לא אסרה לו התורה ליקח ושוב ל"ח ממונו של הלוה וא"צ המלוה להפסיד ממונו בשביל זרע הלוה. וגדולה מזו כ' הדג"מ בסי' קס"א דאם מת הלוה א"צ להחזיר ליורשי הלוה דרק לחיותו של לוה מוזהר ואף דשם פשיטא דעכ"פ בלא גבה יכולין לנכות הקרן שה' כיון דעכ"פ בשעה שקיבל הי' הלוה חי והי' אסור לקבלו א"כ יכולין לומר דכיון דהי' צריך להחזיר א"כ הקרן מנוכה בעד הרבית כמ"ש המח"א בהלכות מלוה ולוה סי' ג' בשם הנמ"י דזה הוי בכלל עידית שיעמוד כ"א בשלו ואפי' בא"ר כ' הרמ"א בסי' קס"ז דמנכין לי' ומכ"ש הכא. אך כ"ז שם אבל הכא דנגד הלוה לא הי' איסור אין לחוש לזרעו. וטעם הג' כ' הרמב"ן ושאר פוסקים משום דמומר אינו בכלל אחיך. ומש"ה דעת כמ"פ דמומר אינו זוקק ליבום היינו היכי שהי' היבם מומר בשעת נישואי אחיו דכתיב כי ישבו אחים יחדיו וזה לאו אחיו אך כ' דלמ"ד נישואין מפילין אם לא הי' מומר בשעת נישואין כבר חל הזיקה ולא פקע הזיקה ואעפ"י דמהני לענין קידושין דקדושי מומר הוי קידושין לא דמי דגבי קידושין לא כתיב אחוה אבל ביבום דתלוי באחוה לא. ועוד כ' דבאמת בגיטין וקידושין הוא רק חומרא דרבנן שמא חזר בתשובה. וכדמצינו בש"ע אה"ע סי' מ"ב שכ' הרמ"א דגם בקידש לפני פסולי עדות ד"ת יש דעה דחוששין לקידושין שמא חזרו בתשובה. ועיין במרדכי יבמות פ' החולץ שכ' דאף שר"ש אוסר להלות לו ברבית משום לפ"ע אבל מטעם אחוה לא אסר

והנה באמת לכאורה תקשי להסוברים דאי לא הי' מומר בתחלת הנישואין זוקק. הא לפמ"ש ברש"י יבמות דמ"ט דאם לא הי' קידושין תופסין בסוטה א"כ גם כשנעשה סוטה אח"כ פקעי קידושין א"כ נימא סברא זו גם לענין יבום כמו דמומר אינו מטיל זיקה ה"ה דפקע זיקה אך די"ל דבאמת יש לחוש שמא חזר בתשובה ורק די"ל דהוי בגדר חשש מיעוט ומש"ה בקידושין לפי דהוי איסור מיתה חוששין למיעוט וגם דהוי איסור א"א מש"ה חוששין למיעוט. ועיין בתוס' קידושין ד"נ ע"ב לענין מיעוט מקדשי והדר מסבלי. אבל ביבמה דהוי רק איסור לאו ל"ח