מהר"ש חלק א רמג

סימן צב להרב מוה' נפתלי נ"י מק' שענדישוב יע"א

בדבר שאלתו באיש א' שהי' לו למכור מעביל שהי' שוה בעת הקני' סך רב ועתה הוא בדחקות גדול ונתן המעביל לאשה אחת למכור ובאתה האשה ואמרה לו כי אין בנמצא רק על מאה וחמשים ר"כ ומחמת כי המוכר הי' דחוק למעות נתרצה בסך הנ"ל וקיבל המעות מידה ואח"ז נודע כי האשה מכרה בעד סך שלשה מאות ר"כ וטוענת האשה כי באמת מתחלה לא הי' בנמצא קונה כלל על המעביל אך מכרה לבעלה בעד סך הנ"ל ואח"ז נזדמן לבעלה סוחר טוב והרויח איזה סכום ובשלו הרויח זה תורף השאלה בקצרה

והנה השואל הביא מחלוקת הפוסקים אי שליח יכול לקנות לעצמו והשואל ריצה לומר די"ל דאף הפוסקים דס"ל דיוכל לקנות לעצמו דוקא בדבר ששומתו ידוע לא כמו בנ"ד בדבר שאין שומתו ידועה. והנה מקור הדברים הוא מש"ס דכתובות דצ"ח דקאמר שם אלמנה ששמה לעצמה מאן שם לך ופירש"י דליכא כאן מקנה לא הב"ד ולא היתומים ומכירה אינו נגמר רק ע"י הוצאת חפץ מרשות לרשות וכן מפורש הדין בחו"מ סי' קפ"ה סעיף ב' דלא מצי לקנות לעצמו משום דליכא מקנה וקונה ועי' בסי' קע"ה סט"ז ושם בסמ"ע כ' דבסי' קע"ה מיירי בלא אמר לו למכור בסכום ידוע אז אסור להשליח לקנות לעצמו משום חשדא ובסי' קפ"ה מיירי באמר לו למכור בסכום ידוע דבזה ל"ש חשדא ואפ"ה אם ירצה המוכר לבטל המקח יוכל לבטל משום דליכא מקנה וקונה אבל לע"ע יוכל השליח להשתמש בו ול"ח כשולח יד בפקדון כיון דהבעלים הרשהו למכור אבל עכ"פ ל"ח קנינו. ושם בסעיף ג' משמע דאף אם נותן אח"כ מעות להמשיח ולא הודיעו שקונה לעצמו ל"מ אף די"ל דנתכוין להקנות לבעל המעות כמפורש בסי' קפ"ג דתמיד אמרינן דהמוכר נתכוין להקנות לבעל המעות ומקורו מש"ס דב"ק גבי חוכא דבני מערבא וא"כ יש עתה הקנאה מן הבעלים מ"מ י"ל דהכא סובר הבעלים שכבר מכרו השליח לאדם אחר ולא ידע שצריך עתה להקנות מחדש וא"כ קנין שלא בכונה ל"מ דנהי דנ"ב כונת המקנה בפירוש רק אם מקבל הכסף מהני אבל עכ"פ בעי שידע שעתה הוא גמר הקנין אבל באם סובר שכבר נגמר הקנין ל"מ וכמפורש בש"ס קידושין ד"נ דהיכי דאפשר לומר ע"ד קידושין הראשונים הוא בועל ל"א דבעל לשם קידושין

אך באמת שיטת הריטב"א ז"ל דבהא דל"מ באלמנה ששמה לעצמה ג"כ רק הטעם משום חשדא דשמא ב"ד הדיוטות לא בקיאו בשומא אבל נשמע דאם נתברר שהי' השומא יפה מהני מה שלקח השליח אף שלא מדעת הבעלים ומכ"ש היכי ששומתו ידוע וה"ה בהרשה לו למכור בדמים ידועים אז בודאי מהני בלקח השליח לשיטת הריטב"א. והנה בש"ע פוסק כשיטת רש"י ז"ל אך הש"ך הביא שיטת הגאונים דמהני מה שלקח השליח לעצמו וכת"ה כ' דזה מיירי רק בדבר ששומתו ידוע אבל לא היכי דאיכא למיחש לחשדא. הנה באמת בזה הצדק אתו דהא עכ"פ מפורש בש"ס שם דקאמר מאן שם לך ועכ"פ נהי דלשיטת הריטב"א מיירי שמכרו רק בב"ד הדיוטות ולשיטת הר"מ ז"ל מיירי שמכרה שלא בשומת ב"ד כלל עכ"פ מוכח דבדבר שיש לחוש שמא הטעה השליח את הבעלים ל"מ מכירתו לעצמו והוי כשולח יד בפקדון כמ"ש הסמ"ע שם בסי' קע"ה דאף לשי' רש"י ז"ל דפי' מאן שם לך הטעם משום דליכא מקנה וקונה אפ"ה היכי דאיכא חשדא אסור לו ליקח לעצמו

וכעיקר פלוגתת רש"י והריטב"א דרש"י ז"ל ס"ל דל"מ כלל קנין השליח משום דליכא מקנה וקונה והריטב"א פליג. י"ל דזה תלוי בפלוגתא א"נ דבכל עניני השליחות הפעולה מתיחס להמשלח והוי כאלו המשלח בעצמו עשה הדבר וכמ"ש הנמ"י דחצר המשתמרת אף באינו עומד בצדו מהני מדין יד דהוי כידו אריכא ועי' ש"ך סי' רמ"ג א"כ ה"נ גילתה התורה דבאם עושה שליח מי שהוא בר שליחות והוי כאלו המשלח בעצמו עושה הפעולה וכבר נודע דבזה תלוי פלוגתת הרמב"ם והטור אה"ע סי' קכ"א בנשתטה המשלח בשעת כתיבה דלדעת הרמב"ם ז"ל כשר מה"ת וה"ט דס"ל דא"צ לייחס הפעולה להמשלח וכיון דכבר מסר לו כח הבעלים מהני עשיית השליח ולדעת הטור בטל מה"ת והטעם דס"ל דתמיד בעי לייחס הפעולה להמשלח מש"ה בעי שיהי' בר עשי' בשעת גמר השליחות ובאמת בתוס' קידושין ד"ז ע"ב משמע דהפעולה מתייתס להמשלח וכ' שם ד"ה שתי בנותיך בתר נותן לאו דוקא דהא ע"כ בא בשליחות הבנים והוי שתי נותנים ומוכח דהפעולה מתייחס להמשלח ובתוס' פסחים ס"ג דכ' דאינו חייב רק השוחט דלא תשחט כתיב אף דשחיטת פסחים בעי שליחות כמפורש קידושין מ"א ואפ"ה מוכח דהבעלים אינם בכלל לאו דלא תשחט ועי' רש"י פסחים ד"ז ובמנ"ח והבן והגם די"ל דבאמת לתירוץ הב' באמת הפעולה מתייחס להשליח אך באמת בחי' כתבתי כונה אחרת בדברי התוס' שם. ובהא דקאמר הש"ס בכ"מ אי המקדיש עושה תמורה משכחת בקרבן שותפין שעושה תמורה היכי דהרבה אנשים עשו שליח לא' שיקדש עבורם ומוכח דהפעולה מתייחס להשליח דבלא"ה אף אי בתר מקדיש אזלינן מ"מ חשיב הרבה מקדישים אך באמת בשו"ת אדב"ע באבני זכרון לחיו"ד פשיטא לי' דאזלינן בתר המשלח ומכח זה נדחק דהכא מיירי שהשליח מקדיש משלו ע"מ שיתכפרו בו רבים דאז שפיר חשיב מקדיש א' ועפ"ז מיישב שי' המהרי"ט שכ' דהקדש ל"מ כלל עי"ש

עכ"פ נשמע מכמ"ק דפעולה מתייחס להמשלח ובאמת בהא דאה"ע סי' ק"כ דשי' הפוסקים דהסופר צריך להקנות הנייר להבעל שי' הפר"ח דאם הסופר הוא שליח ליתנו לה מהני גם בלי הקנאה והבי"מ והתו"ג חולקים וי"ל ג"כ כנ"ל דשי' הפר"ח דפעולה מתייחס להשליח וא"כ באמת הוי השליח הנותן וא"כ חשיב נתינה משלו אבל א"נ דפעולה מתייחס להמשלח א"כ שפיר בעי שיהי' הנייר משל הבעל בעצמו אף אם מגרש עי"ש. ובאמת עפ"ז י"ל דבזה נחלקו ב' המ"ד בש"ס קידושין דמ"ג אי שליח נעשה עד בקדושין דלמ"ד פעולה מתייחס לשליח א"כ שפיר הוי לי' כגופו ול"מ עדותו אבל א"נ דפעולה מתייחס למשלח א"כ השליח מעשה קוף בעלמא קעביד ושפיר נעשה שליח וביארתי בזה דברי הריב"ש שם

והנה בהא דכ' המק"ח דמהני במכירת חמץ אג"ק של השליח והח"ס חולק. וי"ל דא"נ דהשליח לגמרי עומד במקום הבעלים והפעולה מתייחס להשליח א"כ שפיר מהני אג"ק של השליח דהוי דומיא דויתן להם אביהם דהשליח הוא הנותן אבל א"נ דפעולה מתייחס למשלח א"כ המשלח הוי הנותן ובעי אג"ק של המשלח דבעי שיהי' א' הנותן המטלטלין עם הקרקע והרבה יש לדבר בזה אך אכמ"ל. עכ"פ י"ל דא"נ דפעולה מתייחס להמשלח והחפץ עדין עומד ברשות בעלים היינו אף כשעומד בחצר השליח מ"מ המקום קנוי להבעלים א"כ שפיר חשיב ע"י קניית השליח החפץ לעצמו הוצאה מרל"ר ויש כאן מקנה וקונה דהיינו הבעלים הם המקנים למי שירצה הוא להקנות וא"ש שי' הריטב"א ולדעת רש"י ז"ל יש לדחוק חדא די"ל דס"ל באמת כשיטת הב"ש דבנשתטה בשעת נתינה כשר וכ' האחרונים דאחר שכבר נגמר הגט אז מקבל לגמרי כח הבעלים וא"צ לייחס הפעולה להמשלח וא"כ י"ל היכי דמוסר החפץ ליד השליח אז השליחות הוא במעשה ושוב המשלח נסתלק לגמרי מהפעולה והוי השליח עושה הכל והראי' דאם נשתטה המשלח בשעת מכירת השליח אפ"ה מהני א"כ שוב ל"ח הוצאת החפץ מרל"ר וליכא מקנה וקונה ול"מ כן יש לבאר שי' רש"י ז"ל וביותר י"ל לפמ"ש המח"א דנהי דלשי' הר"מ ז"ל חצר המושכר קונה למשכיר ועי' בחו"מ סי' שנ"ג אבל עכ"פ משוכר למשכיר ל"מ קנין ע"י החצר לפי שלא ניכר ההוצאה מרל"ר לפי שהשוכר ג"כ משתמש בו א"כ ה"נ כיון דנעשה שליח למכור ד"ז א"כ נהי דהפעולה מתייחס להמשלח מ"מ כ"ז באם באמת מוציא החפץ לרשות אחר