מהר"ש חלק א רלט

ושוב ממ"נ אף דמכח שי' הרשב"א הוי חד דרבנן מ"מ בזה אמרי' סד"ר להקל ואף דמכח שי' הרמ"ע הוי ס"ס לאיסור מ"מ שוב הוי תרי דרבנן ובזה אף רו"ח לאיסור ל"מ. ובפרט לשי' הסוברים דבדרבנן ל"ח למ"ע א"כ ליכא רק ס' א' לאיסור שמא כשי' הרשב"א ושוב הו"ל סד"ר. וא"כ פשיטא דמותר למחוק אותיות הנטפלין ולחזור לכותבן ובאם יש אומן לקלוף י"ל דעדיף לקלוף כמ"ש הג' מוה' טיאה ואף דהנוב"י כ' דאם יקלוף ולא יהי' מחובר להשם יתבטל קדושתו באמת כ' בשו"ת ברכת רצ"ה די"ל הואיל שכבר הי' מחובר להשם לא יופקע קדושתו. ובפרט י"ל הכא באמת נתקנח הדיו שלא בכונת קדושה א"כ בעצם אין על הנטפלין שום קדושה דלא עדיף מהשם גופא דל"מ בלי כונת קדושה ונהי שכ' דבאותיות הנטפלין אסור למחוק אף כשנכתבו שלא בכונת קדושה הואיל דהשם קדוש גזרו על הנטפלין איסור מחיקה משום סייג כדי שלא יבוא למחוק גוף השם וכ"ז לענין מחיקה אבל לענין הורדה מקדושה ל"ש הכא דבעצם לא נתקדשו הואיל דבשעת נפילת הטיפה נתבטל קדושתן והשתא נתגלו שלא בכונת קדושה. יצא דבאם כ' הנטפלין לשם קדושה י"ל דאסור לקלוף כשי' הנוב"י. אך בכה"ג פשיטא דמותר לקלוף ואם א"א בקליפה מותר למחוק וליותר שאת יש לעשות ע"י קטן כמ"ש הב"א ועי' שו"ת ד"ח ח"ב סי' קי"ט וליתן עליו נייר לח ואז כיון דאינו בא המחיקה תיכף ל"ח רק גרמא ושרי אף בשם גופא ומכ"ש בנטפלין כנלע"ד ברור בס"ד לדינא

בעה"ח ועש"ק ראה תרס"א לפ"ק ראדימושלא. ו והנני ידידוש"ת הק' ש שמואל ענגעל אבד"ק הנ"ל. סימן סימן צ להרב החו"ב בחדר"ת המפורסים בנש"ק כו' כש"ת מוה' חיים נחום ה"ש נ"י חתן הה"ל מקאמארנא שליט"א: בדבר שהביא קושית המלמ"ל פי"ד מהל' מעה"ק שכ' דבנדר חייב באחריתו עד שיקריב כמו שנדר. והקשה מש"ס חולין דכ"ב דבעי' הש"ס היכי דנדר מן התורים או מן בני יונה והביא תחילת הציהוב שבזה ובזה מהו מי נימא דברי הוא ולא נפיק או דילמא ס' הוא ונפיק. והקשו בתוס' האיך יצא ידי נדרו הא א"י להקריב מס' דאחד בודאי פסול ותירצו בתירוץ הב' דכיון שהביאן ליד כהן יצא הואיל דאחד מהן ראוי להקריב. והקשה דהא חזינן דלא נפטר מאחריותו עד שיקריב ובהקריבו של"ש לא יצא יד"ח ומכ"ש היכי דהכהן א"י להקריבו בודאי לא יצא עכ"ק המלמ"ל. וטרם שנבוא לתרץ קושית המלמ"ל נדבר קצת מהא דמוכח דחייב באחריות עד שיקריב

הנה בזה יש לפלפל הרבה עפמ"ש בריט"א פ"ד מבכורות להבין סברת התוס' שכ' דבקדשי מזבח מהני שאלה אף בבא ליד הגזבר. והטעם דכיון דמחויב באחריות עד שיקריב א"כ ע"י זכות אחריות עכ"פ ל"ח כנסתלק מהדבר ויוכל לישאל דלענין שאלה מהני זכות כל דהו. ובאמת עפ"ז י"ל בדברי הירושלמי פ"ב מפסחים שקאמר אהא דתני חדא אי אתה רואה של גבוה תיפתר בקדשים שחייב באחריותן ור"ש והקשה בריטב"א הלא בקדשים לכ"ע עובר ע"י זכות אחריות דיליף מלא ימצא ותירץ דהכא ל"ח אחריות ברור דע"י שאלה יופקע זכות האחריות והוי כגורם דגורם. ובאמת הדבר תמי' דהיכי דאפשר בשאלה שוב עובר ע"י סברת הואיל דאי בעי מיתשיל ורק שכ' התוס' דהא דכ' התורה דבשל גבוה א"ע היכי דבא ליד הגזבר ול"מ שאלה א"כ ממ"נ היכי דמועיל שאלה עובר ע"י סברת הואיל ושוב היכי דל"מ שאלה שוב חשיב אחריות ברור ושוב יעבור גם לרבנן. ובאמת לסברת הריט"א היכי דמחויב באחריות שוב מהני שאלה אף בבא ליד הגזבר ושוב עובר בלא"ה מכח סברת הואיל. א"כ אדרבה רק בחמץ ש"ע בעי קרא דלא ימצא דיעבור ע"י זכות קע"א דהא גל"מ לאו כממון דמי אבל בחמץ של הקדש דעכ"פ ע"י זכות האחריות מהני שאלה ושוב עיבר מכח סברת הואיל. הגם דלסברת השא"ר שכ' דגם הא דעובר ע"י סברת הואיל אי בעי מיתשיל הוא רק משום דגילתה התורה דעובר ע"י זכות אחריות הגם דלרבנן אחריות לא משוי לי' קנין בגוף החפץ כנודע מפלוגתת הקדמונים אי נכסי שומר אישתעבדי משעת שאלה או משעת פשיעה ומקורו מש"ס כתובות דל"ד. ה"ה דעובר ע"י סברת הואיל

א"כ אי לאו גילוי דקרא דעובר ע"י זכות אחריות א"כ נהי דהי' מועיל שאלה. מ"מ גם ע"י סברת הואיל לא הי' עובר אבל עכ"פ בתר דגילתה התורה דעובר ע"י זכות אחריות א"כ ה"ה דעובר ע"י סברת הואיל א"כ ממ"נ היכי דמועיל שאלה בלא"ה עובר מכח זכות השאלה וא"נ דבבא ליד הגזבר ל"מ שאלה אף היכי דחייב באחריות שוב עכ"פ חשיב אחריות ברור ועובר משום זכות האחריות. ובאמת הי' מקום לומר הכונה להיפך דבאמת הקשו עוד דלישני הא דתני אי אתה רואה מיירי בלא בא ליד הגזבר ועובר משום זכות הואיל. אך באמת י"ל לפמ"ש השא"ר דסברת הואיל ל"ח רק זכות כל דהו ורק דלא גרע מזכות גל"מ. א"כ י"ל להיפוך דרק לרבנן דס"ל דהגל"מ לאו כממון דמי וע"כ דגילתה התורה דבחמץ עובר בזכות כל דהו ה"ה די"ל דעובר ע"י סברת הואיל. אבל לר"ש דס"ל דהגל"מ כממון דמי היינו דהאחריות משוי לי' קנין בגוף החפץ וחשיב כשלו ממש ואף דס"ד דבבעין ל"א כממון דמי אבל למסקנא בכ"מ אמרי' כממון דמי עי' בט"ז סי' ת"מ וביד אפרים ובב"ט ועי' בקצה"ח סי' שפ"ו. א"כ לדידי' י"ל דע"י סברת הואיל א"ע דלע"ע ל"ח שלו ולדידי' א"ע רק בשלו ממש. וא"כ י"ל הכונה להיפוך דהא דמשני בירושלמי בקדשים שחייב באחריותן ור"ש. היינו דאדרבה לרבנן אף בא"ח באחריות אפ"ה משכחת שיעבור היינו בלא בא ליד הגזבר ועובר ע"י סברת הואיל אך לר"ש א"ע ע"י זכות שאלה רק בקדשים שחייב באחריותן משום דחשיב שלו ממש. אך עפי"ד של הריט"א ג"כ י"ל עפמ"ש הנוב"י דמש"ה בבא ליד הגזבר ל"מ שאלה משים דל"מ לומר שיש לו חרטה דמעיקרא. וא"כ פשיטא דבאם שאל לחכם אחר שבא ליד הגזבר דנהי דא"י להוציא מהגזבר אבל עכ"פ נפטר מאחריות דלגבי זה שיצטרף לשלם אם יאבד שוב מהימן לומר שיש לו חרטה דמעיקרא וא"כ שפיר כ' הירושלמי דבאמת הא דתני אתה רואה של גבוה ע"כ דמיירי בבא ליד הגזבר דל"מ שאלה כמ"ש התוס' וא"כ ממילא דלרבנן א"ע אף בקע"א דבאמת לא יוכל להוציא מהגזבר ול"ש הואיל ואפ"ה ל"ח אחריות ברור דעכ"פ אם ישאל יופטר מאחריות ושוב ל"ח אחריות ברור וא"ע רק לר"ש וז"ב

עוד י"ל בכונת הירושלמי עפמ"ש בתוס' יומא ד"נ וזבחים ד"ו דאף דמוכח בש"ס דלמ"ד מקופ"ו מתכפרי עושה תמורה ול"ח קרבן שותפין אע"פ דמצינו דיורשין אין ממירין אע"פ דרק מקופ"י מתכפרי וחילקו דשם דליכא מי שיתכפר מקביעותא חשיב קרבן שותפין אבל הכא דכה"ג מתכפר מקביעותא ושאר כהנים מקופ"י בטל זכותם לגבי חלקו של כה"ג. ועפ"ז י"ל לפמ"ש הקדמונים דבעכו"ם ל"ש לומר דבממון ל"מ רוב דעכו"ם ל"ל ח"מ ועפמ"ש בתוס' ב"ק דכ"ז א"כ י"ל כיון דבאמת לדידן אחריות לא משוי לי' קנין בגוף החפץ א"כ י"ל דרק בחמץ ש"ע דגם העכו"ם ל"ח בעלים של החמץ דנכרי אין לו קנין בעצם א"כ שפיר ע"י זכות אחריות של ישראל חשיב עכ"פ כשותף אבל הקדש דיש לו בעצם קנין בהחפץ א"כ זכות האחריות של הדיוט בטל לגבי זכותו של הקדש א"כ רק לר"ש עובר דס"ל אחריות משוי ש