מהר"ש חלק א רכג

אחזקה והשתא ברכה שא"צ לשיטת הרבה פוסקים אינו רק דרבנן כמ"ש התוס' ר"ה דל"ג אפ"ה לא סמכינן אחזקה ויש שיטת הרבה פוסקים דלענין חשש ברכה שא"צ אף ס"ס לחיוב ל"מ עי' בפמ"ג בפתיחה כוללת מכ"ש לענין שבועה דודאי לא נוכל לסמוך ארוב

ועוד עפמ"ש התוס' שבועות ל"ו ע"ב דשבועה חשיב כמו חייבי כריתות דאמרינן מכלל לאו אתה שומע הן וא"כ לפמ"ש המרדכי סוף יבמות דבבכור ל"מ היתר חולבת הואיל שיש בו כרת ה"ה דבאיסור שבועה ל"מ רוב. ועכצ"ל דדוקא במשאל"ס בשיעור עד שתצא נפשו דאז הוי רק בגדר מיעוטא דמיעוטא ועיי"ש במהרי"ט סי' כ"ו ול"א דלשון טבע חסא משמע דשהה עד שתצא נפשו א"כ ע"ז שפיר יוכל לישבע ובאמת במשאל"ס קיי"ל דיורדין לנחלה וא"כ רוב כזה מועיל אף לממון. ורק לענין כתובה נחלקו הרמב"ם והראב"ד כיון דלכתחלה לא תינשא אי חשיב בכלל לכשתנשאי לאחר ועי' א"מ סי' ק"ג וא"כ שפיר עפ"י רוב כזה שמועיל לממון שפיר יכולין לישבע ע"ז אבל רוב שאינו מועיל לממון היינו בלא שהה דאז הוי עכ"פ בגדר מיעוט המצוי כמ"ש התוס' ע"ז ד"מ ועי' ח"ס אה"ע סי' ס"ה שפיר אינו יכול לישבע ע"ז. וא"כ שוב שפיר י"ל דרוב יועיל לחייב שבועה וע"י השבועה יתברר שהוא הן המיעוט והא מפורש בסי' פ"ז דבטוען שפרע החוב ונשבע ואח"ז הוציא המלוה שטר אעפ"י שצריך לפרוע החוב אפ"ה אינו נעשה חשיד שמא באמת פרעו וחזינן אעפ"י דהחזקה דשטרך בידי מה בעי מועיל להוציא ממון אפ"ה אינו נעשה חשוד ועיי"ש בקצה"ח ובתשו' הארכתי. ועכ"פ אם נשבע נגד הרוב לא יופסל ונודע שיטת הרשב"א דלמי שטוען ברי נגד הרוב ל"מ הרוב

נחזור לדברי הברית אברהם דאם נשבע נגד העד נתברר דהעד שקר. והנה נודע שיטת הר"ן דנגד חזקה היכי דאיכא לברורי ל"מ חזקה אך יש הרבה שיטות דהיכי דליכא חזקה כנגדה אז א"צ לברר עי' או"ח סי' תל"ז וסי' ח' א"כ י"ל בשלמא אם עד מסייע לתובע א"כ עכ"פ ע"י העד איתרע קצת כח החזקת ממון וא"כ שפיר צריך לישבע דהא הוי כמו איכא לברורי דע"י השבועה יתברר שהעד שקר והיכי דאיכא לברורי ואיתרע קצת כח החזקה צריך לברר ודעת קצת הפוסקים דמה"ת ל"מ רוב וחזקה היכי דאיכא לברורי וכמי שהוא שיטת הכ"מ בפ"ז דמעילה דדשיל"מ מה"ת ל"ב אבל בעד מסייע לנתבע אינו מועיל לפוטרו משבועה דאדרבה השבועה הוא יותר בירור מעד. א"כ שיב עדיף לברר ע"י השבועה מע"י העד זה י"ל בסברת הבעה"ת

ובשיטת החולקים י"ל כסברת כת"ה דעכ"פ ע"י העד נתגלה שטענת התובע הוא כמו טענת ס' דהא לשיטת כ"פ ליכא בעד חשש משקר רק חשש בדדמי אבל עכ"פ יש חשש שמא הבעלים תובעים בדדמי ושוב הוי כמו טענת ס' וא"צ לישבע אבל עכ"פ העד א"י ליפטר מקב"ח שאינו יכול לעשות שתי פעולות אבל אם בלא"ה אינו רק טענת שמא שפיר י"ל דהעד יכול ליפטר מקב"ח ורק שעומד נגד זה דברי הש"ך סי' קי"א סקל"ח. אך באמת י"ל כסברת כת"ה כיון שעכ"פ הי' עלי' חיוב מקודם אלים טענת המלוה אף דל"ח כמו טענת ברי ממש לחייבו שבועה אבל עכ"פ א"י ע"א ליפטר

ובאמת לסברא שכתבנו תוקשו דגם הכא א"צ שתי פעולות וע"כ כדברנו דליפטר ל"מ ע"א דהשבועה או הקב"ח יברר יותר מהעד ורק בטענת ברי מועיל העד למשוי טענת העד לטענת ס'. ובאמת ראיתי בשו"ת בית שלמה חו"מ סי' ט' פלפול גדול בזה והעיר מדברי הש"ך ע"ה סקל"ה ול"ו דמשמע דגם בטענת ס' של הנתבע אפ"ה א"מ העד ליפטר מקב"ח. ודחק א"ע דבסקל"ו י"ל הטעם משום דהעיקר הא דיוכל ליפטר בקב"ח היא ע"י העד דהא מיירי בטוענו בס' עפ"י העד א"כ א"י העד לעשות שתי פעולות. אך בהא דסקל"ה א"א לומר כן דהא מיירי בטענת ברי. ובאמת י"ל דהש"ך ז"ל הי' קשה לו דא"כ היאך כולל המחבר שאמר א"י אם הלויתני או שאומר א"י אם פרעתיך הא באמת בטוען א"י אם הלויתני צריך לקב"ח דהעד א"י לעשות שתי פעולות: אך עכ"פ משמע דהש"ך ס"ל דתמיד העד אינו פוטר מקב"ח והגם דיש לחלק בין שהעד בא לסייע להתובע דהוי נגד ח"מ אז צריך עכ"פ לקב"ח אבל במסייע לנתבע דיש לו ח"מ אז מועיל אף ליפטר מקב"ח דהא שבועת הנתבע הוא קיל מאד דבאינו רוצה לישבע לא נחתינן לנכסי' ודעת הקצה"ח סי' פ"ז דל"מ תפיסה כלל דלא כמהר"ם ריקאנטע א"כ נהי דעכ"פ מנדין אותו י"ל היכי דעד מסייע אינו מחויב נדוי. עכ"פ לדינא דעת הבית שלמה נוטה דאף בטוען התובע שמא אפ"ה א"מ עד המסייע לנתבע לפוטרו מקב"ח ועיי"ש בסי' י' ועכ"ז אינו מחליט לדינא ועיי"ש בהגה שהביא דברי הרבה פוסקים דע"א מועיל לפוטרו מקב"ח ועי' שו"ת אדב"ע מהגה"ק מווישניצע זצ"ל בסופו שכ' ג"כ די"ל דע"א מועיל לפוטרו מקב"ח ובס' בשבועה הלוה נקרא מוחזק כמ"ש הש"ך ז"ל סי' פ"ז סק"ו בשם המהרי"ט ועיי"ש בקצה"ח לענין הס' אם בנו"נ מועיל היפך מש"ש ובש"ש עכ"פ פשיטא דהנתבע יוכל לומר קי"ל דאם התובע טוען שמא ויש עד המסייע לנתבע דא"צ לקב"ח כנלע"ד ברור בס"ד

בעה"ח ועש"ק מ"ג למב"י תרס"ד לפ"ק ראדימושלא. והנני ידידוש"ת הק' שמואל ענגעל אבד"ק הנ"ל. סימן פב לכבוד הרב המאה"ג חו"ב חו"פ בנש"ק מוה' שלמה זלמן פרענקיל נ"י אבד"ק יעדלאווא יצ"ו

בדבר שאלתו במי שבשעת שהלך להגביה הס"ת הסיח דעתו מהס"ת ונפל ר"ל צד אחד לארץ. הנה באמת קשה לפלפל בדבר שאין לו מקור בש"ס והנה כת"ה הביא מ"ש המג"א סי' מ"ד סק"ה בשם משפטי שמואל דנהגו העולם להתענות כשנפל ס"ת אך אין מפורש אי רק מי שנפל הס"ת מידו צריך להתענות או כל בני בהכ"נ ולכאורה מדנקט וה"ה כשנפל ס"ת משמע דס"ת ותפילין דינם שוים ובתפילין פשיטא דרק מי שנפל מידו מתענה אבל לא שאר הרואים א"כ משמע דגם בס"ת א"צ להתענות רק מי שנפל מידו הס"ת אבל לא שאר האנשים שהי' בבהמ"ד. אך בס' עיקרי הד"ט על היו"ד מביא בשם אגרת הרמ"ז סי' ל"ז מביא שמי שנפל ח"ו ס"ת מידו שיתענה ג' הפסקות ומביא שם בשם ס' נהר שלום שפעם אירע ר"ל עובדא כזו וגזרו תענית בה"ב על כל האנשים שנמצאו אז בבהכ"נ וקראו ויחל ואמרו ענינו בש"ת כיחידים ושכדין עשי עיי"ש

אך בשו"ת חיים שאל מהג' חיד"א ז"ל סי' י"ב הביא דברי הרב משפטי שמואל וכ' ג"כ דמדברי משפטי שמואל משמע דרק מי שנפל מידו הס"ת חייב להתענות אבל לא הרואה והביא ג"כ שמה דברי אגרת הרמ"ז והביא ג"כ דשמע דבאיזה קהלה גזר הרב תענית בה"ב על כל הקהלה. אך הרב חיד"א לעצמו מסיק דדברי אגרת הרמ"ז הם רק מילי דחסידותא אבל עפ"י הדין א"צ להתענות רק מי שנפל מידו הס"ת אבל הרואים א"צ להתענות ומסיים דהמחמיר תע"ב עיי"ש. והנה באמת בשו"ת ד"ח סי' נ"ט שהביא כת"ה משמע דגם אותן בני בהכ"נ שלא היו בבהכ"נ בשעת הסיבה מ"מ מי שיש לו חלק בהס"ת צריך להתענות אך שם בח"ב חיו"ד סי' קל"ז מביא שהעולם נוהגין בנפל ס"ת לארץ מתענים כל שהי' בשעת נפילה אבל לא שאר