מהר"ש חלק א רטז

בת"ר והוי תמים ודאי ונשמע דרוב מהני בקרבנות דחשיב כודאי לפוטרו מחיובו ורק במעשר דבפי' כתבה התורה העשירי יהי' קודש אז כ' הש"מ כיון דיש א' הפוטר לפנינו לא מיקרי עשירי ודאי אבל בשאר מקומות כמו דמהני רוב בקרבן לענין טריפות ה"ה דמהני ס"ס דעדיף מרוב וז"ב ופשוט דלטעם הרשב"א ז"ל מועיל ס"ס אף לענין חיוב מצוה ולענין קרבן ועיי"ש בפמ"ג שכ' בפי' דלטעם הרשב"א ז"ל אף במצוה מועיל ס"ס

ובאמת עפ"ז י"ל שי' הר"מ ז"ל שפסק כל הזבחים שנתערבו ימותו. ולפ"ז י"ל דעפמ"ש הפמ"ג דלר"א דס"ל מכשירי מילה דו"ש ע"כ דרובא מפורש בקרא דהא קשה שמא נפל הוא עיי"ש ולכך מועיל לר"א ס"ס ברה"י. א"כ י"ל דהש"ס דהכא קאי אליבא דר"א א"כ לדידי' גם לענין מצוה מועיל ס"ס ומשני הש"ס שפיר רב דאמר כר"א דבאמת לר"א גם שם מהני אם קרב א'. אבל הר"מ ז"ל לשי' דמכשירי מילה אדו"ש א"כ ע"כ טעם הש"ס משום דס' מה"ת לקולא א"כ לענין מצוה ל"מ ס"ס כמ"ש הפמ"ג א"כ ניחא דברי הר"מ ז"ל בס"ד. וחוץ לזה י"ל דוקא אי עיקר הס"ס אין נ"מ רק לענין מצוה אז י"ל דל"מ ס"ס אבל הכא עיקר הס"ס צריכין לענין היתר אכילה וכיון שע"כ מחליטין דמותר באכילה א"כ א"א לומר הס"ס לחצאין והוי כמו רוב שכבר הוחזק שמועיל אף לממון נהי דבממון כ' בתה"ד דל"מ רוב משום דל"ח ראי' מ"מ בכבר הוחזק מהני מכ"ש הכא כיון דכבר הוחלטנו שמותר באכילה ממילא דיוצא בו יד"ח מצוה. ולענין קרבן י"ל דיש חילוק באותן שאסורים גם להדיוט כגון טריפה ושה"נ אז כיון דצריכין הס"ס גם לענין היתר אכילה שוב כיון שכבר הוחלטנו מכח הס"ס שהוא מותר ממילא מותר לגביה אבל באותן שאסורים רק לגבוה אז עיקר הס"ס צריכין לענין קרבן שפיר י"ל לשי' הר"מ ז"ל בטעם הס"ס משום דס' הראשון מה"ת לקולא א"כ הכא ל"ש זה. אך עדין י"ל דכיון דבמקריב בע"מ למזבח לוקה וכיון שכן צריכין הס"ס לענין שלא יתחייב וא"כ שוב ממילא יצא יד"ח הקרבן אך הכא בתערובות בלא"ה ליכא מלקות משום דהא דד"ח ל"ב הוא רק מדרבנן אף דמשמע בתוס' מעילה דכ"א דמה"ת ל"ב כבר הקשה במלמ"ל פ"ז ממעילה עיי"ש א"כ עיקר הס"ס צריכין רק לענין שיוכל להקריב ולצאת יד"ח שפיר י"ל דל"מ ס"ס לשי' הר"מ אבל לשי' הרשב"א בודאי מהני וז"ב

אבל הכא כיון דצריכין הס"ס לענין היתר אכילה ומתירין מכח ס"ס שוב מהני אף לצאת בו יד"ח המצוה וה"ה בטריפה כיון דמועיל הס"ס לענין היתר אכילה ממילא מותר להקריב. וראי' לזה דא"כ מאי פריך בש"ס מנחות ד"ו מן הבקר למ"ל להוציא את הטריפה ופריך ת"ל ממשקה ישראל מן המותר לישראל וקשה הא יש נ"מ היכי שיש ס"ס אם הוא טריפה דאם דנין מצד מותר לישראל אז כשיש ס"ס הוא מותר לישראל אבל אם כתבה התורה דטריפה פסול להקרבה א"כ אף ס"ס ל"מ וכעין זה ראיתי לח"א. ועכצ"ל דנהי דכתבה התורה בפי' דטריפה פסול מ"מ כשיש ס"ס כיון דמתירין באכילה ממילא מותר בהקרבה וז"ב

ובזה הענין שמעתי מקשים בהא דפריך הש"ס למ"ל מן הבקר ת"ל ממשקה ישראל והא יש נ"מ אי יתערב טריפה ונעבד וכשירה דכשדנין לענין היתר אכילה הטריפה בטל בהכשירה ונעבד וא"כ אי לא הי' כתיב רק ממשקה ישראל א"כ הכא דבטל לענין אכילה שוב יש שני דברים דמותרים לגבוה ושוב הוי הנעבד בטל בהטריפה וכשירה אבל השתא דכתב התורה דטריפה פסול א"כ יש שני דברים דאסורין לגבוה. והנלענ"ד דבאמת לשי' הרא"ש אמרי' נהפך. ולשי' הרשב"א ז"ל אסור לאוכלן כאחד דעיקר ההיתר משים דתולין שאין זה האיסור ואף דמשמע לכאורה דמה"ת גם לשי' הרשב"א אמרי' נהפך וכן כ' הפמ"ג אך בארוך מוכח דגם מה"ת ל"א נהפך א"כ ממ"נ א"ש דלשי' הרשב"א עיקר ההיתר באכילה משום דתולין שהוא אינו הטריפה רק הכשירה או הנעבד אבל אח"כ כשנרצה לדין לענין גבוה שפיר דאסור דממ"נ אם הוא הנעבד אסור ואם הוא הטריפה ג"כ אסור דהא אינו מותר לישראל ונהי דלענין אכילה הותרנו לפי שאמרנו דאינו הטריפה לפי שהוא רובי היתר אבל הכא אם אינו הטריפה א"כ אסור משום נעבד א"כ בודאי יאסור להקרבה ולשי' הרא"ש שוב אף אי כתב התורה דטריפה אסור מ"מ אם נתערב בנעבד וכשירה כיון שמותרין באכילה ע"כ דפרח מיני' שם טריפה וא"כ שוב מותר אף לגבוה דאאפ"ל שני הפכים דלענין אכילה אין עליו שם טריפה ולגבוה יהי' עליו שם טריפה והרבה יש לדבר בזה

ומ"ש דעכ"פ ל"ח שימור ועפמ"ש הרמב"ן ז"ל כבר העיר בזה בשו"ת שו"מ מה"ק ח"א סי' צ"ד ובח"ג סי' פ"ז ועי' שו"ת מהרש"ם ח"ב סי' ג' דלענין שמירה ל"מ ס"ס והארכתי בזה בישוב קושית התוס' חולין ד"ב. אך באמת לדעת הסוברים בשי' הרא"ש דסגי בשימור דלישה א"כ ל"ש זה. ובאמת בעיקר סברת הרמב"ן אקושית התוס' בהא דטמא במוקדשין דהא עזרה הו"ל רה"ר ובאמת מוכח לכאורה דגם חזקה ל"מ דהא באמת לענין טומאה יש לבהמה בחיי' ח"ה כמ"ש בשו"ת נוב"י סי' מ"ג ומקורו מדברי הש"ס חולין ד"ט בח"ט ל"א. ומוכח לכאורה דגם מכח חזקה אפ"ה ל"ח שימור דחזקה ג"כ ל"ח בירור. ויש להעיר מהא דהקשו בתוס' נדה ד"ב והא ס' טומאה ברה"ר טהור וחילקו בין ס' מגע לס' ראיי'. והא שם מיירי לענין תרומה וקדשים א"כ ל"מ ס' טומאה ברה"ר וגם חזקה ל"מ. וע"כ לחלק דשם נולד הס' על התרומה אם הטמא נגע בו שפיר ל"ח שימור אבל הכא עיקר הס' על האשה אם ראתה ואין נ"מ דוקא לענין קדשים רק גם לבעלה ולענין ביאת מקדש וכשדנין מצד החזקה או ס' ברה"ר דטהור שוב אין ס' לענין טהרות ומיושב קושית התורי"ד דאמאי קאמר הש"ס בח"ט עומדת ואמאי ל"ק אוקמי טהרות אחזקתן ולפ"ז א"ש דאי לא יהי' ח"ט באשה רק יצטרך לדון מכח חזקת טהרות שוב לא יחשב שימור וא"ש בס"ד

א"כ הכ"נ י"ל כיון דדנין אם הוא מותר באכילה ומתירין מכח ס"ס שוב אף כשנולד אח"כ הס' לענין מצות מצה אפ"ה מהני. אך עכ"ז י"ל דיש חילוק דשם הס' באשה הוא מילתא באפי נפשי' א"כ לא נולד הס' בהטהרות והוי כהא דמפורש בש"ס סכין איתרע בהמה לא איתרע ה"ה הכא בהטהרות ליכא ריעותא אבל הכא בגוף הקמח נולד הס' נהי דיש ס"ס מ"מ י"ל דל"ח שימור וא"כ אי יהי' הדין דשימור משעת טחינה מעכב א"כ בודאי דיש להחמיר ולומר דל"ח שימור אך באמת יש שי' כמ"פ דסגי בשימור דלישה א"כ אזדא כ"ז. ע"כ נ"ל בודאי דלענין מצות מצה יש להחמיר לכתחילה ובאם אין לו אחרת יוצא בה מהטעם שכ' ולענין אכילה בשאר ימי החג פשיטא דשרי, ואף די"ל דלענין הברכה דיש חומר ל"ת כ' הפמ"ג דאף ס"ס ל"מ וכמפורש באו"ח סי' ח' דלענין חשש בגד ד' כנפות בלא ציצית סמכינן אחזקה ולענין הברכה לא סמכינן וכמ"ש הט"ז. והכונה י"ל עפמ"ש הפנ"י דהיכא דליכא חשש איסור בקו"ע רק בשוא"ת אז ס' מותר מה"ת א"כ ציצית מפורש בש"ס יבמות ד"צ דחשיב שוא"ת משום דחל לאחר שנתעטף כמ"ש התוס' או כמ"ש בשא"ר סי' ל"ב משום דאין הבגד בעצמו האיסור וכמו בבא למקדש בלי קרבן ברגל דחשיב לאו שאב"מ א"כ שפיר סמכינן אחזקה אבל לענין הברכה יש חשש דמשקר בברכתו וע"י החזקה לא נוכל להחזיק דבר שקר וכמ"ש בתוס' לענין נסקלין בנשרפין ע' זבחים דע"ג וסנהדרין דע"ט. אך באמת לשי' כמ"פ ברכה שא"צ הוא רק מדרבנן כמ"ש בתוס' ר"ה דל"ג ובאמת בהגה"מ לענין הא דנשבע ר"נ דטבע חסא מוכח דבמשאל"ס מותר לישבע עפ"י הרוב ועי' שו"ת בר"א חו"מ סי' ג' ועי' בשו"ת מהר"ם מינץ לענין פדה"ב שלא בפני הבן שפסק דמותר לברך עפ"י רוב וה"ה הכא כיון דיוצא ידי חובת המצוה מכח הס"ס שפיר יש לברך. ועי' בפר"ח סי' ס' שחילק בהא דטומטום אינו מברך ובס' קרא ק"ש מברך דוקא בטומטום דיש ס' על עיקר החיוב מש"ה אינו מברך אבל הכא שמחויב בודאי