מהר"ש חלק א ריד

היתר דס"ס דאף א"נ דס"ס מהני בחמץ מ"מ הכא ליכא ס"ס. אף שי"ל לשי' הסוברים דבמעט מ"פ ליכא חשש א"כ ניחא אבל באמת לשי' הפוסקים שחששו בשומים הנמצאים בחטין מחשב מ"פ עם מים א"כ נשמע דגם במעט מ"פ יש חשש. וי"ל עוד צד היתר כיון דנתייבש הקמח עוד קודם שבא עליהם מים א"ח בזה

אך באמת הח"י מחמיר אף באם נתייבש המ"פ עי' בפמ"ג סוסי' תס"ז במעשה דקאמארנא ובשו"ת מהר"ם מינץ א"כ שוב נפל הס"ס. ואף שי"ל דכיון דמ"פ עם מים ל"ח רק נוקשה והוי רק איד"ר וא"כ הו"ל ס"ס בד"ת וס' א' בדרבנן ומהני וכמ"ש בש"ך סי' פ"ד לענין ס' נמלחו עם דגים טמאים ומותר מטעם ס"ס אף דמדרבנן אף בלי שמנונית אסור מ"מ הו"ל ס"ס בד"ת וס' א' בדרבנן ועי' בשעה"מ שהוכיח הסברא מש"ס פסחים ד"ט ואב"א ס' וס' הוי עיי"ש. אך באמת לפמ"ש הנוב"י דאי נוקשה דרבנן ע"כ דמ"פ עם מים הוי חמץ גמור א"כ ליתא לכ"ז ואף להחולקים על הנוב"י עי' בשו"ת ב"א ובמק"ח אפ"ה י"ל דבאמת הקשה הפמ"ג אשי' הט"ז דמקיל בדינו דהאגור אף לענין אכילה הא בסי' ק"ב נראה מדברי הט"ז שתופס לעיקר שי' הר"מ ז"ל דחמץ הוי דשיל"מ א"כ אמאי מהני הס"ס ותירץ דכיון דבלי הס"ס אסור ג"כ להשהותו וכיון דמועיל הס"ס לענין שהיהה ה"ה דמועיל לענין אכילה דאין ס"ס לחצאין א"כ י"ל אדרבה שם בדינו דאגור שוה הס"ס לענין אכילה כמו לענין שהיהה ומועיל אבל הכא נהי דמה"ת שוה הס"ס לענין שהה כמו לענין אכילה אבל כיון דנוקשה אסור באכילה ומותר בשהיהה א"כ הו"ל לענין אכילה ס' א' בדרבנן ונוקשה בודאי הו"ל דשיל"ת וס' בדרבנן בדשיל"ת לחומרא וזה הס' הוא רק לענין אכילה דשהיהה מותר בנוקשה. וכבר כ' בחו"י די"ל דאף לשי' החולקים על הר"מ ז"ל דחמץ ל"ח דשיל"מ משום דאסור להשהותו ולענין ב"י ל"ש ביטול דהוי כמו טומאת משא ונהי שי"ל דאי בטל לענין אכילה ממילא ל"ש טעם התשב"ץ אבל עכ"פ אי לא הי' בטל מה"ת שוב הי' אסור להשהותו וא"כ ל"ש עד שתאכלנו או משום דאחה"פ אסור מדרבנן כמ"ש הר"ן וא"כ בנוקשה י"ל דחשיב דשיל"מ והאחרונים האריכו בזה ובאמת נפמ"ש הר"ן ז"ל בטעם הר"מ דס"ל דחמץ חשיב דשיל"מ אף דאסור מדרבנן לאחה"פ משום דחז"ל ל"א להקל רק להחמיר וע"י חומרת חז"ל לא יוכל לצמוח קולא. ולפ"ז י"ל בטעם דפוסק הר"מ ז"ל דסתם כלים ש"ע ב"י הן. דהנה בבישלו בכלי חמץ קוה"פ ל"א סתם כלים אב"י כמפורש בש"ע סי' תמ"ז וכ' בס' ישי"ע סי' תמ"ז וסי' ק"ג דלכאורה לפמ"ש בפוסקים הטעם דסתם כלים אב"י משום דיש ס"ס שמא לא שימשו היום ושמא בדבר המותר הא לשי' הפוסקים בסי' צ"ד וסי' ק"ג דאם חממו מים צריך מעל"ע משעת חימום המים א"כ ליכא ס"ס אך באמת הוא רק משום דהמים נ"נ וא"כ הוי ס"ס בד"ת וס' א' בדרבנן. ומיושב נמי קושי' השני' דהוי ס"ס מש"א. ועפ"ז א"ש דיש נ"מ בין הס' לענין אם נאסור מדרבנן עכ"פ ולפ"ז בחמץ קוה"פ דל"ש חנ"נ דהוי היתר א"כ ל"מ הס"ס דהוי מש"א עיי"ש

נשמע לכאורה דבאמת לדינא ד"ת קודם שגזרו חז"ל דחנ"נ לא הי' שייך לומר סתם כלים אב"י דהא הי' חשיב ס"ס מש"א אך אחר שאמרו חז"ל דחנ"נ שוב יש נ"מ בין הס' וא"כ א"נ דע"י חומרת חז"ל לא יוכל לצמוח קולא לד"ת א"כ שוב לא הי' מועיל הס"ס דהא מה"ת חשיב ס"ס מש"א אך לדידן דס"ל דחמץ ל"ח דשיל"מ והטעם דאסור לאחה"פ אף דאינו אסיר רק מדרבנן וחזינן דמחומרת חז"ל יוכל לצמוח מזה קולא א"כ שפיר הכ"נ כיון דמדרבנן עכ"פ נ"נ ויש נ"מ בין הס' שפיר חשיב ס"ס אבל הר"מ ז"ל לשי' דפסק דחמץ חשיב דשיל"מ והטעם אף דמדרבנן אסור לאחה"פ מ"מ לא נוכל להקל ע"י חומרת חז"ל ה"ה הכא כיון דמה"ת אין נ"מ בין הס' שפיר חשיב ס"ס מש"א

אך לכאורה יש לשדות בה נרגא דהא עיקר הסברא דס"ס מש"א ל"מ נצמח מדברי התוס' כתובות ד"ט. והנה הר"מ ז"ל פסק דקטנה שזינתה ברצונה נאסרה לבעלה וכ' כמ"פ דיצא לו מכח קושית התוס' הנ"ל ולא ס"ל תירוץ התוס' ונשמע דלא ס"ל להר"מ ז"ל כלל הסברא דס"ס מש"א ל"מ. אך באמת עי' בשו"ת ח"ס אה"ע ח"ב סי' קע"ב שהוכיח דגם הר"מ ז"ל מודה דקטנה שאין לה דעת כלל חשיב אונס וקשה לדידי' ג"כ קושית התוס' ומוכרח לתירוצם ונשמע דגם הר"מ ס"ל דמש"א ל"ח ס"ס וא"כ א"ש דברינו ואף די"ל לפמ"ש הפמ"ג ובפנ"י קידושין דע"ג דמה"ת מהני ס"ס מש"א א"כ י"ל דדרבנן מהני לדרבנן ורק בחמץ ס"ל להר"מ דדשיל"מ מה"ת ל"ב כמ"ש בכ"מ פ"ז ממעילה. אך באמת לשי' רוב הפוסקים דדשיל"מ בטל מה"ת ע"כ ס"ל להר"מ ז"ל דגם לענין דרבנן ל"מ קולא ע"י איד"ר. ובפרט דמשיטת התוס' כתובות מוכח דגם מה"ת ל"מ ס"ס מש"א דבדרבנן ל"ש שאחד"א לשי' כמ"פ וא"ש דברינו בס"ד ע"נ

נחזור להנ"ל דבאמת י"ל כיון דנוקשה דרבנן לא החמירו בו יותר מד"ת וכיון דחמץ ד"ת ל"ח דשיל"מ לא החמירו בנוקשה אבל י"ל כיון דעכ"פ בחמץ גמור הוא במשהו משום איסור כרת שוב לא יהי' נוקשה חמיר א"כ נהי דבנוקשה ליכא כרת שוב י"ל בי' הטעם משום דשיל"מ. אך אכתי הי' חומר בע"פ דבחמץ גמור יתבטל ובנוקשה לא יתבטל ועי' במק"ח שכ' דבע"פ אף לשי' הר"מ ז"ל ל"ח דשיל"מ ובנוקשה ל"ש זה. אך לשי' הסוברים דמש"ה חמץ ל"ח דשיל"מ משום דחוזר לאיסורו א"כ גם נוקשה ל"ח דשיל"מ. אבל הכא בס' נוקשה בודאי חשיב דשיל"מ לכל הטעמים דהא מותר להשהותו ויהי' מותר לאחה"פ וטעם דחו"נ ג"כ ל"ש דבאמת כ' המפורשים דהא דבחו"נ אי חשיב דשיל"מ תלוי בפלוגתת רש"י והר"ן ז"ל דלטעם רש"י ז"ל שייך עד שתאכלנו דעכ"פ יוכל לאכלו בזמן היתר ולטעם הר"ן ז"ל ל"ח דשיל"מ דהוי שם איסור. א"כ כ"ז לענין ביטול אבל בס' דהחמירו בדשיל"מ כבר הקשו המפורשים דבס' ל"ש טעם הר"ן ותירצו דרק לענין ביטול לא ניחא לי' להר"ן בטעמו של רש"י משום דפרח לאיסורי' אבל בס' מודה לסברת רש"י וכיון שכן אף בחו"נ חשיב דשיל"מ עי' בצל"ח ובשו"ת ח"ס מ"ש לענין ס' מילה שלב"ז אי מותר למול ביו"ט א"כ בודאי חשיב דשיל"מ ול"א סד"ר להקל הגם דבמרדכי פ"ק דביצה לא משמע כן ועי' בא"מ בתשו' ה' במק"א הארכתי בזה. נשמע דא"נ דבמעט מ"פ ובפרט אחר שכבר נתייבש ליכא חשש מ"פ עם מים א"כ בודאי דיועיל הס"ס אף לשי' האגור. אך א"נ דגם במעט מ"פ יש חשש ואפי' בכבר נתייבש א"כ לשי' הנוב"י דמ"פ עם מים בודאי הוי חמץ גמור א"כ בודאי ליכא ס"ס אף לשי' הב"א והמק"ח מ"מ הו"ל סד"ר בדשיל"מ ויש להחמיר אך עכ"פ כיון דיש ס' מי שלקח מהשקים שאינם נקיים א"כ שפיר הו"ל ג' ס' בד"ת וס"ס בדרבנן א"כ שוב י"ל דמועיל אף לשי' האגור וכמש"ל דבכה"ג דליכא חשש רק מכח פירור משהו א"כ בין לשי' הט"ז ובין לשי' הש"ך בודאי שרי הגם דל"ד להא דשני שבילין דשם הטעם משום ח"ט או משום ס' טומאה ברה"ר ועי' ביו"ד סי' ק"ץ בהא דשתי נשים שלבשו חלוק א' ושתי נשים שנמצאו בהם דם ולא נתעסקו אלא בכסלע דדעת הט"ז להחמיר ודעת הנקה"כ להקל אף בשתי נשים שלבשו חלוק א' ודעת הסד"ט לחלק דבלבשו חלוק א' דעיקר הס' הוא מכח חברתה מחמירין ובדין דנתעסקו יש להקל ועי' בסו"פ סי' קי"א ובמלמ"ל הל' א"ה ועי' שו"ת נפש חיי'. וגם מהא דב' כתי עדים שם הטעם כיון דמעיקרא הי' שנים כשירים ומש"ה כיון דכת א' נשאר בחזקה הראשונה יש להקל אבל באיסור בתולדה א"כ היכי דאיקבע יש להחמיר ועי' בהג"ה ט"ז בחו"מ סי' ל"ד שכ' סברא זו א"כ הכא יש ס' על הקמח מתחילתו שמא תיכף לקחו אותו בהשקים של חמץ א"כ ליכא חזקה אבל עכ"פ שייכו ס' הנ"ל א"כ יש להקל לעת הצורך ובשעה"ד ובפרט דרבו הפוסקים דמעט מ"פ אין חשש ובפרט אחר שכבר נתייבש: