מהר"ש חלק א רי

ובאמת בשהה ע"כ דל"ח רק מיעוט גרוע וראי' מהא דנשבע ר"נ דטבע חסא וכ' בהג"ה מיימוני דכיון דרובן למיתה אף דחוששין באיסור ערוה מ"מ שפיר משתבע וקשה לפמ"ש הט"ז או"ח סי' ח' דמש"ה צריך לבדוק הציצית קודם העטיפה ולא סמכינן אחזקה משום חשש ברכה לבטלה ויש בזה חומר לא תשא ל"מ חזקה ולפ"ז הא ברכה שא"צ לשיטת רוב הפוסקים אינו רק איסור דרבנן כמ"ש התוס' ר"ה ל"ג ואפ"ה לא סמכינן אחזקה מכ"ש לענין שבועה בודאי דלא נוכל לסמוך ארוב ועכצ"ל דזה חשיב בכלל מיעוט גרוע אבל בלא שהה יש חשש ד"ת מכח צירוף מיעוט המצוי לחזקה או מכח תרי חזקה. אך לכאורה יש נ"מ דאי הי' רואין שיעור שתצא נפשו א"כ לא הי' רק חשש דרבנן ובודאי הי' מועיל עכ"פ סימנין אמצעין כאשר כן הוא שיטת הרבה מפורשים דבאיסור דרבנן מהני סימן אמצעי. ואף שכ' דמהא דל"מ פרצוף בלי פדחת אף בצירוף סימן אמצעי אף דלחד לישנא בבכורות פרצוף לחוד מהני מה"ת ונשמע דאף בצירוף סימנין אינו מועיל וכבר הרגיש בזה הפ"י אך באמת למ"ד סימנין ד"ת מיירי מתני' בארוך וגוץ דהוי סימן גרוע וזה אינו מועיל אף בהדי פרצוף ואף דלמ"ד סימנין דרבנן נשמע דגם סימן אמצעי אינו מועיל אף בהדי פרצוף אבל באיסור דרבנן ויש סימן אמצעי יש לסמוך דשמא סימן מהני מה"ת וא"כ לא נשמע דסימן אמצעי לא יועיל עכ"פ היכי דכבר נסתלק החשש איסור תורה ובפרט די"ל דבאמת למ"ד סימנין דרבנן ל"מ סימן אמצעי אף באיסור דרבנן דרק בממון מועיל משום הפקר ב"ד אבל לדידן דמספקא לן שמא סימנין ד"ת ובפרט לשיטת הרמב"ם ז"ל שנראה דעתו דסימן ד"ת רק מפני חומר איסור כרת לא סמכינן אסימנין א"כ י"ל דהיכי דכבר נסתלק איסור תורה פשיטא דמהני סימנין ובפרט דהיכי דנטבע ואח"כ העלוהו וניכר ע"י סימנין אף אם נחליט דאחר הוא מ"מ ליכא איסור תורה דמה"ת תולין שמת במים אבל בפרצוף לחוד עם סימן אם נחליט דהסימן אתרמי גם באדם אחר שוב ליכא שום צד היתר אף דמה"ת לא הי' צריכין להיתר דסימן רק מכח פרצוף אבל עכ"פ אכתי אנו צריכין לדון אם הסימן אתרמי גם באחר ושוב אזדא לה התירא דפרצוף והארכתי בזה בתשו'

עכ"פ דבר זה מוסכם בפי רוב האחרונים דאם יש עדות מספיק על הטביעה באופן שכבר נסתלק האיסור תורה שוב מהני הכרה ע"י סימן אמצעי ובפרט דמעיקר הדין נראה דעת הרמב"ם ז"ל דסימן אמצעי מהני מה"ת ורק מפני חומר איסור ערוה החמירו וכאן דעכ"פ ליכא בזה חשש איסור מיתה דמה"ת תולין שמת במים ושוב עכ"פ אין חוששין שמא אתרמי הסימן באיש אחר דהוי שני חששות דל"ש דחשש ניצולים במשאל"ס הוי מיעוט גרוע כמ"ש התוס' וחשש שמא אתרמי ג"כ ל"ש ונהי דמוכח דגם בצורבא מרבנן לא סמכינן להתיר במשאל"ס ומוכח דגם תרי רובא ל"מ אבל שם הוי תרי רובא מענין אחד אבל הכא יש שני ענינים להיתר. ואף שיש לחוש כיון דליכא רק ע"א על הטביעה ויש לומר דבמשאל"ס כיון דל"ש קולת עגונה ל"מ עדותו וכמ"ש הפמ"א והברית אברהם וא"כ שוב י"ל דגם הסימן אינו מועיל. אך באמת מפורש בש"ע וברמב"ם דגם בהא דטבע חסא אף דלא הי' רק עדות נכרי אפ"ה מהני עדותו אף במשאל"ס לענין שאם ניסת ל"ת ומוכח דאף בעדות נכרי מסל"ת אף דודאי לא עדיף מע"א מ"מ אם העיד במשאל"ס אפ"ה אם ניסת ל"ת וע"כ דהוי בגדר חשש מיעוט רחוק שמא ניצול וממילא מהני סימן אמצעי. ובאמת י"ל דזה תלוי א"נ דנאמנות ע"א בעדות אשה הוא מה"ת כמ"ש הרמב"ם דהיכי דידעינן בירור דלא משקר ל"צ תורת עדות וא"כ כיון דמחזיקין דהדבר אמת שוב גם בנכרי מסל"ת כיון דמכח סברת דייקא ידעינן דהדבר אמת א"כ בניסת ל"ת אבל א"נ דרק מדרבנן נאמן י"ל דכיון דמדרבנן חוששין שמא ניצול א"כ ממ"נ מה"ת לא מהימן ומדרבנן שוב חוששין שמא ניצול וכמ"ש הרמ"א אה"ע סי' מ"ב דקידושין דרבנן לפני פסולי עדות דרבנן אין חוששין לקידושין ואף דבש"ס דגיטין ד"ג קאמר בש"ס קיום שטרות דרבנן ומש"ה ע"א מהימן וקשה הא לשיטת הרמב"ם כל עדות שבשטר אינו מועיל מה"ת דהוי מפי כתבם וכבר הרגיש בזה במהרי"ט וכ' דעכ"פ חשש זיוף אינו רק מדרבנן. ובאמת יש לחלק דשם הא דעדות שבשטר אינו מועיל אינו מחמת חשש משקר רק גזה"כ דבעי מפיהם ולכך אחר שהכשירו חז"ל עדות שבשטר שוב חשש זיוף אינו רק מדרבנן אבל ע"א בעדות אשה א"נ דמה"ת לא מהימן הטעם משום חשש משקר א"כ י"ל דכשמעיד שנטבע במשאל"ס הוי שני חששות לאיסור שבעלה חי או דשמא משקר וב' שמא ניצול והוי כעין שכ' הר"ן בחולין דצירוף ב' מיעוטא הוי כפלגא. ומה"ט כתבתי בתשו' דפ"א במיתה שכתב בכתב שאינו מקוים י"ל דל"מ דאף דמפורש בסי' י"ז דבעגונה אין חוששין לזיוף כמ"ש התוס' גיטין ד"ב אבל בע"א א"נ דלא מהימן מה"ת והטעם משום חשש משקר ושוב כשיש עוד חשש זיוף הוי כעין ב' מיעוטי להחמיר עכ"פ לשיטת הסוברים דע"א ל"מ מה"ת י"ל דבאם מעיד במשאל"ס אף אם ניסת תצא

ובזה מיושב מה דהקשה כת"ה דגם ב' עדים ל"מ מה"ת דהא מה"ת צריך דו"ח. ולפ"ז ניחא דבשני עדים עכ"פ ליכא חשש משקר רק גזה"כ דבעי דו"ח כדי שיהי' אפשר בהזמה א"כ עכ"פ כיון דהכשירו חז"ל אף בלי דו"ח עכ"פ ידעינן דהדבר אמת וליכא רק חשש שמא ניצול וזה הוי חשש רחוק ואם ניסת ל"ת ודמי להא דעדות שבשטר דג"כ אינו מועיל מה"ת. אבל בע"א יש חשש משקר וכשמצטרף עוד שמא יצא מן המים הוי בגדר ב' מיעוטי וי"ל דאף אם ניסת תצא אבל באמת רוב שיטת הפוסקים דע"א בעדות אשה מועיל מה"ת ושוב אף כשמעיד אמשאל"ס עכ"פ מהני עדותו מה"ת ושוב אף אם ליכא רק סימן אמצעי י"ל דמועיל אף לכתחילה. ויש עוד מקום לומר דבשלמא בהיכר פרצוף לחוד אף דמועיל מה"ת מ"מ הוא חשש גמור מדרבנן ואף אם ניסת תצא ובזה י"ל דגם באיסור דרבנן ל"מ סימן. אבל במשאל"ס ושהה עד שתצא נפשו דאם ניסת הדין דל"ת א"כ נודע שיטת הר"ן פ' הכותב דמידי דבדיעבד יהי' לו זכות עפ"י דין מהני סברא קלה להגבותו לכתחילה ה"ה הכא כיון דבדיעבד במשאל"ס לא תצא מהני עכ"פ סימן לענין לכתחילה דבדיעבד בלא"ה יהי' היתר משום דבמשאל"ס אם ניסת ל"ת. א"כ אם הי' בירור שהי' שיעור כדי שתצא נפשו אז הי' מועיל סימן אמצעי דגוף וה"ה ט"ע דבגדים דזה שוה לסימן אמצעי דגוף

אך כיון דליכא בירור ששהה עד שתצא נפשו א"כ מוכח שיטת כמה פוסקים דיש בזה חשש ד"ת ולא מהני בי' סימן אמצעי. אך הטעם דהוי חשש ד"ת, לשיטת הרמב"ן והרשב"א מוכח דליכא בזה כלל רוב למיתה אך באמת הריב"ש כ' דחשיב רוב למיתה רק משום דיש שני חזקות ועדיף מרוב ולכך אף אם ניסת תצא דהוי ס' השקול והמפורשים מקשים מש"ס דעירובין ל"ה דמשני רבא הכא איכא תרי חזקה לקולא ואפ"ה מוכח שם דרבנן מטמאין ונשמע דאף תרי חזקות ל"מ ובפרט ברה"י גם לר"מ טמא אך באמת בת"ש הבאתי דברי הש"ש דב' חזקות מהני אף ס"ט ברה"י והסברא דגם רוב מהני בס"ט ברה"י כדמוכח בש"ס כתובות ט"ו גבי קבוע ובפרט דנודע שיטת המבי"ט בקרית ספר דגם ס"ס ברה"י מהני מה"ת ומכ"ש ב' חזקות דמועיל. אך הכא באמת בס' דתרי ותרי להרבה מ"ד ס"ל דל"מ חזקה אף מה"ת משום דחזקה לא עדיף מעדים ותרי כמאה אך תירצו דנהי דהחזקה ל"ח בירור גבי תרי ותרי עכ"פ מס' א"א לשנות מכפי שהוחלטנו עכשיו. ולפ"ז הנה התוס' כ' כתובות דכ"ו דגבי תרי ותרי אזלינן בתר חזקה דהשתא והכונה כנ"ל דדוקא במקום שאפ"ל דחזקה דמעיקרא חשיב בירור אז גילתה התורה דנהי דאיתרע אמרינן השתא הוא דאיתרע אבל נגד תרי ותרי דגם קודם שראינו השתנות א"א להחליט שהדבר ודאי דהא תרי כמאה רק דמס' א"א לשנות וכיון דאיתרע לפנינו אזלינן בתר חזקה דהשתא ולפ"ז