מהר"ש חלק א כא

קודם כ"ט תשרי ושוב חשיב ב"ט לשיטת התשב"ץ כנ"ל וז"ב וגם לפמ"ש בשו"ת מהר"ם אסאד סי' צג דרק בגזל ועריות שנפשו של אדם מחמדתן אז בדרבנן לא סמכינן אחזקה א"כ דוקא באיסור שאין לו היתר אז שייך הסברא דנפשו של אדם מחמדתן אבל בעל באשתו שיש לו היתר לאחר זמן ל"ש חימוד כ"כ כמפורש ש"ס דסוטה וביו"ד סי' קפ"ה א"כ שוב גם בדרבנן חשוב חזקה דלא עבר אדרבנן וא"כ ע"כ דנתעברה מקודם ושוב חשיב ג"כ ט' מקוטעין ומועיל לשיטת התשב"ץ ושוב היתר הנ"ל במקומו עומד ומש"כ כהד"ג לחוש על דעת הרמב"ם לשיטת הרבה פוסקים דט' שלימים בעי והנה גם בסמ"ג כתב דט' שלימים בעי אך הריב"ש כ' דהיכי דיש ס' ט' שלימים דאז מותר לדעת הרמב"ם עכ"פ מה"ת שוב סמכינן אשיטת הרמב"ן א"כ ה"נ כתבתי דעכ"פ לדעת הרמב"ם יש עכ"פ היתר מה"ת או משום דיש לתלות דנתעברה מביאה ראשונה או דגם בב"ח וגמרו מותר מה"ת או דעכ"פ גם בט' מקוטעין אפשר להיות בן קיימא נהי דבט' מקוטעין ל"ח ודאי בן קיימא אבל הוא רק חשש דרבנן שוב סומכין אשיטת התשב"ץ ואף דהרמ"א מביא שיטת התשב"ץ בשם י"א מ"מ בזה"ז שרוב יולדת למקוטעין וע"כ דנשתנו הטבעין וכמה פעמים שנתעברה מבאי' שני' שאחר הנישואין ויולדת לט' מקוטעין ושם ל"ש לומר דנתעברה מביאה הקודמת דהא אין אשה מתעברת מביאה ראשונה וא"נ דהיתה ממיעוט דמתעברת א"כ בכאן ממ"נ או דנתעברה מביאה ראשונה וא"נ דגם מיעוט ליכא א"כ ע"כ דנשתנו הטבעין עי' בשו"ת שו"מ מהד"ק שסמך בפשיטות אשיטת התשב"ץ אף דהי' רק רמ"א יום והי' החשש שמא לא נקלט עד יום ג' וליכא אפי' ט' מקוטעין אפ"ה מיקל ומש"כ כהד"ג דאף לשיטת התשב"ץ לענין שיפורא לא נשתנו לפלא בעיני הלא כתבתי זאת בתשו' הקודמת אך לשיטת הרמב"ן דמדינא דש"ס יולדת למקוטעין ה"ה דשיפורא גרם והריב"ש משוי לה ע"י שיטת הרמב"ן לספיקא דדינא א"כ חשיב ס"ס שמא בן ט' וגמרו מותר לכתחלה ושמא הלכה כשיטת הרמב"ן ושוב מהני היתר ע"י שיפורא והבאתי דברי מהרי"ט דבבן ט' יותר אמרינן שיפורא גרם והגם שיש חולקים עכ"פ הוי ס"ס בדרבנן ובודאי אזלינן לקולא וגם מ"ש הד"ג דבשו"ת הגרע"א מיירי ע"י היכר דדין המעיין שם יראה דמפלפל להתיר ע"י הכרת הע"א והעד לא העיד על הכרת דדין וגם מ"ש כה"ג לחוש לשיטת הא"ז דבעי פי' חודש א' ומשום דחושש למ"ד רובא של ראשון

והנה המהרש"א ז"ל החליט גם הוא דגם בב"ז בעי ג' שלימים להכרת עיבר כס"ד דהש"ס סנהדרין ובת"ש הארכתי בזה ועי' שו"ת בי"ש אה"ע סי' ו' שכתב דשיטת המהרש"א עיקר וגם די"ל דהא"ז מיירי במקום דהוי חשש ד"ת היינו במת ע"י חולי דהוי כפיהק א"כ עיקר ההיתר ע"י הכרת עובר אז חושש למ"ד רובו של ראשון או דמיירי בלא גמרו דבזה הוי חשש ד"ת אבל הכא דגמרו שערות ובכה"ג כ' דבחולי כזה הוי לכ"ע כנפל מגג ובכה"ג מהני לכ"ע אף דלא ראו גמר סימנין בשעת לידה ובפרט דנשים ראו תיכף ובדרבנן לכ"ע נשים נאמנות והוי רק חשש דרבנן ויש בזה כמה צדדים להתיר והיתר דהכרת עיבר היא רק לצירוף בודאי דיש לסמוך אשיטת מהרש"א ובפרט דהכא גם לשיטת הרא"מ יש הוכחה עכ"פ מצד העד שהעיד ע ח"י טבת בודאי ל"ח למ"ד דסגי ברובו של ראשון ואף די"ל דהוי ס"ס להחמיר מ"מ אף דשיטת המלמ"ל דס"ס להחמיר אף בדרבנן להחמיר מ"מ הכא כנגדו יש ס"ס להקל שמא אף להרמב"ם הוי בן קיימא או דמביאה ראשונה הוא או דב"ז הוא ואשתהי דנגמרו סימנין ושמא גם ב"ט מקוטעין הוי בן קיימא ואת"ל דלשיטת הר"מ ל"ח בן קיימא מ"מ שמא כשיטת הרמב"ן ואמרינן שיפורא גרם וגם דבדיעבד בודאי תהי' מותרת ונודע דברי הר"ן פ' הכותב דהיכי דבדיעבד יהי' לו זכות עפ"י דין מהני סברא קלה להגבותו לכתחלה והארכתי בזה בת"ש. א"כ הכא דעכ"פ בדיעבד תהי' מותרת מהני כל סברות הנ"ל להתירה לכתחלה ע"כ הדבר ברור ופשוט דאשה הנ"ל מותרת. ומ"ש כה"ג בהא דכ' בטעמא דרשב"ג דל"מ רוב לענין פדיון משום דבממון ל"מ והעיר דבמד"ר קאמר לה לגבי פקודת הלוים ג"כ דכ' פקוד מבן חודש ושם ל"ש הטעם דאין הולכין בממון אחר הרוב דאדרבה דהלוים פטרו את הבכורים מפדיון לפע"ד עפימ"ש רש"י בקידושין דס"ו בהא דינאי דחזקת אם ל"מ לבן והוקשו מכתובות דף י"ג דמפורש דאמרינן למאן דמכשיר בה מכשיר בבתה. ונראה דחזקת האם מהני לבת וכתבו המפורשים דאי חזקה חשיב בירור מהני מא' לחבירו אבל אי חזקה ל"ח רק ס' ל"מ מא' לחבירו ולפ"ז בחזקה נגד תרי ותרי דא"א לומר דמהני מטעם בירור דב' כ"ק וע"כ דהוי רק ספק ואאפ"ל בזה מא' לחבירו אבל בשאר חזקות י"ל דמועיל מטעם בירור א"כ מא' לחבירו שוב מהני ובזה פליגי ר"י ור"א דר"א ס"ל חזקה אין מכח בירור ול"מ מא' לחבירו. ונודע דאף דרוב דליתא קמן י"ל דמהני מכח בירור אך כבר כ' בתשו' דזה רק היכי דהמיעוט ל"ח מיעוט המצוי אבל רוב נגד מיעוט המצוי בודאי דל"ח בירור ומש"ה כ' דאף למ"ד הולכין בממון אחר הרוב וס"ל דרוב חשיב בירור מ"מ הכא דמיעוט נפלים הוי מיעוט המצוי בודאי ל"ח בירור ונ"מ בממון וא"ש דברי המדרש רבה דכיון דיש ס' על הלוים פחות מבן חודש שמא הוא נפל ואף דיש רוב מ"מ כיון דמיעוט נפלים הוי מיעוט המצוי א"כ הרוב ל"ח בירור ול"מ מא' לחבירו וז"ב

והכא צריך להרוב להועיל לענין שיהי' הבכור נפטר ע"י הרוב של הלוים ול"מ מא' לחבירו וז"ב. ולפי"ז א"ש בהא דכ' הרמב"ן בהא דגיטין דס"ד האומר צא וקדש לי אשה אסור בכל הנשים שבעולם וכ' הרמב"ן דח"פ של הקרובות שאין לפנינו ל"מ והוקשו ג"כ מש"ס דכתובות הנ"ל ולפי"ז א"ש דהמפרשים כתבו דאף א"נ דחזקה חשיב בירור מ"מ היכי דיש חזקה אחרת כנגדה נהי דחזקה א' עדיפא אפ"ה ל"ח בירור וא"כ הכא דעכ"פ יש חשע"ש נגד הח"פ נהי דח"פ עדיף דחשע"ש ל"מ לקולא מ"מ עכ"פ ל"ח בירור ול"מ מא' לחבירו וז"ב בס"ד כנלע"ד ברור לדינא. ועיין שו"ת טוטו"ד יו"ד ח"א סי' ט"ו שהאריך בזה. ולדינא כבר הארכתי לעיל להתיר העלובה הנ"ל וכבר הסכים לדין זה הגאבד"ק לבוב נ"י

יום ה' פרשת חיי שנת תרנ"ז ראדמישנא. הק' שמואל ענגעל חופ"ק הנ"ל סימן ב לכבוד מחו' יד"נ ה"ה הרב הה"ג חו"ב עצום סוע"ה וכו' כש"ת מוהר"ש פיהרער נ"י אבד"ק מילאווקע יע"א

בדבר פלפולו בש"ס יומא דנ"ג דקתני אם לא נתן בה מעלה עשן או שחיסר אחת מכל סמניה חייב מיתה ופריך ת"ל דקמעייל ביאה רקנית אמר רב ששת הב"ע כגון ששגג בביאה רקנית ור"א משני כגון דעייל ב' הקטרות. והקשה בשג"א סי' ע"א דהא חייב משום הבערה שלא לצורך ביוה"כ דחמיר ממיתה ביד"ש עכת"ק השג"א. ויצא מעכת"ה לחדש דלא חל עליו כלל איסור דהקטרה חסירה אאיסור דהבערה דיום הכפורים דאיסור הבערה דיוה"כ קדים דחייב בכ"ש ואיסור דהקטרה חסירה אינו חייב רק במלא חפניו ועוד בלא"ה איסור הבערה קדים דחל מאורתא ואיסור דהקטרה חסירה אינו חל רק ביום שאז זמן ההקטרה והאריך בזה. הנה מ"ש כת"ה לחלק דהבערה מיקרי קדים שחל אף בכ"ש: