מהר"ש חלק א רו

דרדמ"ת חשיב וסת גמור וממילא לרבי גם ברדמ"ת סגי בב"פ. נשמע דלעיל בהא דנקט ושלישית לא הוי מצי לפרש דלא קאי לרבי דעדין לא נשמע זה דהא י"ל דרבי מודה בזה דבעי ג"פ דחשיב וסת גרוע אך מדקאמר הש"ס דהך דנאמנת לא קאי רק לרבי אבל לרשב"ג א"נ משום דהוי נגד ח"א וקשה דהא נגד ח"א דרבנן מהימן ע"א ועכצ"ל דרדמ"ת הוי איסור ד"ת וע"כ צ"ל דחשיב וסת גמור ושוב לרבי סגי בב"פ וא"כ ע"כ דרישא לא אתיא כרבי וא"ש דברי רש"י ז"ל דמהא דמוכח בש"ס דהך דנאמנת לא קאי כרשב"ג ונשמע דרישא לא אתי כרבי וא"ש

עוד י"ל עפמ"ש הסד"ט בסי' קפ"ז דאדרבה לרבי בעי מכה שידוע שמוציא דם ול"ח ס"ס דהוי מש"א אבל לרשב"ג מהני אף אם א"י שמוציא דם דל"ח מש"א דיש נ"מ לענין טומאת ערב. ובאמת כמ"פ כ' דל"ח ס"ס לפי שחזקתו מהמקור וס' צדדין ל"ח ס' וא"כ גם למ"ד מקור מקומו טמא ל"ח ס"ס. ונודע מ"ש כמ"פ דמה"ת מהני ס"ס מש"א ורק מדרבנן ל"מ וא"כ לענין דרבנן מהני ס"ס מש"א וא"כ שוב תיקשי דמדקאמר הש"ס דלרשב"ג ל"צ ידוע שמכתה מוציא ע"כ דחשיב ס"ס וא"כ הא דל"מ לרבי משום דהו"ל ס"ס מש"א וקשה דלענין רדמ"ת דהוי סד"ר מהני אף ס"ס מש"א ועכצ"ל דרדמ"ת הוי איסור ד"ת דסמוך לוסתה הוא מה"ת אך באמת י"ל דהוי וסת גרוע ועכצ"ל דל"ח וסת גרוע כשי' הט"ז ושוב כיון דחשיב וסת גמור שוב סגי לרבי בב"פ. א"כ א"ש דבפשיטות לא נשמע דלרבי ל"צ ג"פ די"ל ברדמ"ת חשיב וסת גרוע וגם לרבי בעי ג"פ אך מדמוכח בש"ס דנרשב"ג סגי אף מכה שא"י אם מוציא דם והטעם משום ס"ס וע"כ דלרבי ל"מ דהוי ס"ס מש"א וקשה דבדרבנן סגי ס"ס מש"א וע"כ דרדמ"ת הוי איסור ד"ת וע"כ דחשיב וסת גמור ושוב סגי לרבי בב"פ וע"כ מדסיפא לא אתי' רק לרבי נשמע דרישא לא אתי' כרבי וא"ש הכל בס"ד

נחזור למ"ש הסד"ט דלמ"ד מקור מקומו טמא א"נ לומר שהוא דם מכה כיון דכבר נזקקה לטומאות ערב עכ"פ וכת"ה כ' עפמ"ש השמן רוקח שבעודה במקור טמא רק גזה"כ דאחר שיצא לחוץ טהור א"כ הוי כמעיד נגד חזקה. לפעל לפענ"ד י"ל בזה דבכ"מ דמצינו הדין אי ע"א נאמן נגד חזקה היינו בענין שסתירת החזקה הי' צריך להיות ע"י מעשה כמו בהא דגיטין ד"ב דמעיד דהחא"א נסתר ע"י גט שנכתב לשמה יבא הע"א להעיד שנעשה מעשה לסתור החזקה והוי ס' במעשה המתיר אמרי' חזקה שלא נעשה מעשה וכן בהא דיבמות דפ"ח בע"א המעיד על מיתת בעלה וכן בקושית התוס' ריש גיטין שהקשו דנדה חשיב ח"א היינו ג"כ שמעידה שנעשה השתנות שפסק הדם ואנן מסופקין במעשה המתיר אמרי' שמא לא פסק הדם אבל הכא דההיתר הוא ממילא היינו אם הוא דם מכה ממילא בא ההיתר בלי שום מעשה היינו לשי' השמן רוקח אחר שיצא לחוץ ולדידן עכ"פ אחר המעל"ע א"כ העד שמעיד שזה דם מכה הוא ממ"נ א"נ דזה חשיב מעיד נגד חזקה היינו כיון שבתולדה לא הי' לה מכה א"נ לומר שנעשה מעשה חדש ז"א דא"כ אף למ"ד מקור מקומו טהור לא יהי' נאמן ועכצ"ל דכיון דאינו נגד סתירת ח"א מהימן. א"כ אף למ"ד מקור מקומו טמא ל"ש לומר דהוי נגד ח"ט כיון דהדם הי' טמא מבפנים ל"מ ליטהר ז"א דכיון דע"כ עתה הדם הוא בחוץ ואם הוא דם מכה א"כ מעשה המתיר לפנינו בבירור רק הס' שמא דם נדות הוא והיציאה לחוץ אינו פועל ההיתר מ"מ כיון שא"צ העד להעיד שנעשה מעשה חדש לסתור הח"א רק מגלה שהיציאה לאויר גרם היתר היינו שמעיד שהוא דם כזה שטהור ע"י יציאה לחוץ בכה"ג י"ל דודאי ע"א נאמן וה"ה האשה בעצמה נאמנת. ועי' בפוסקים שכ' דס' ניקה"וו ל"ח ס' בשחיטה דבשלמא ס' שהה יש ס' במעשה המתיר דהא יש יציאת נפש לפניך והס' אי נעשה בה כלל פעולת השחיטה אבל ס' ניקה"וו ידעינן דנעשה בה פעולה המתירה היינו דמעשה כזו מועיל להתיר בכל בהמות ונהי דיש ס' שמא בבהמה זו ל"מ פעולה

זו להתיר עכ"פ כיון דליכא ס' במעשה המתיר ל"ח ח"א הכא כיון דאחר מעל"ע עכ"פ דם מכה טהור מגזה"כ ורק דיש ס' שמא בדם זה לא פקע האיסור אחר מעל"ע היינו שדם נדה היא עכ"פ כיון שאין הס' במעשה המתיר שפיר ע"א נאמן ואף לשי' הכו"פ ועוד כמ"פ דס' ניקה"וו חשיב ס' בשחיטה ועי' בהג"ה אמ"ב בסי' ק"י והטעם דכיון דניקה"וו נבילה ויש עליו ח"א דא"ז וי"ל דנשאר שם איסור הראשון ועי' תוס' כתובות דע"ו ובס' עץ הדעת טוב שם מ"מ י"ל כ"ז לענין ס' דאמרי' מס' לא מקלקלין ש"א הראשון אבל לענין ע"א דעיקר הטעם דא"נ נגד ח"א דהחזקה מגלה לן שלא נעשה מעשה חדש ובודאי העד משקר או אומר בדדמי א"כ היכי דההיתר בא ממילא שלא ע"י מעשה חדש שפיר מהימן ובפרט הכא ל"ח שם טומאה חד הוא כיון שבתוך המעל"ע הי' עלי' שם טומאת מגע ועתה רוצין להטיל שם טומאת ראי' ומצינו בתוס' נדה ד"ב ודי"ז דטומאת ראי' לא ילפי' מסוטה בין לטמא בין לטהר וחזינן דיש חילוק בין טומאת מגע לטומאת ראי' א"כ שפיר ע"א מהימן. יצא דלענין נאמנות רופא ישראל י"ל להיפך דאם אומר שהועילו הרפואות א"נ דכיון דעכ"פ מודה שעכ"פ הי' בה איסור ע"ע י"ל דא"נ נגד ח"א ורק עכ"פ י"ל דכיון דאיסור דרדמ"ת הוי דרבנן ונגד ח"א דרבנן מהימן אבל אם חומר שהדם הי' מחמת מכה א"כ לפי"ד לא התחיל האיסור י"ל דנאמן. אבל כ"ז ברופא ישראל אבל ברופא עכו"ם י"ל דא"ל נאמנות כלל אף באיד"ר היכי דאינו במסל"ת וגם במסל"ת היכי דיש ח"א אף באיד"ר ל"מ עי' בש"ך סי' צ"ח וסי' ס"ט לענין אי מהימן במסל"ת שהדיח ומלח הבשר. ועי' שו"ת נוב"י סי' ל"א שכ' דברגליד מהימן אף בלי מסל"ת מש"ה ביודע מנהג ישראל אמרי' דמהימן ושי' הרדב"ז ג"כ דברגל"ד מהימן הרופא. א"כ י"ל דהכא כיון שהדם הוא. משונה מדם וסתה יש קצת הוכחה שמהמכה הוא דהא מצינו קצת דשינוי הדם הוא ראי' דהא מפורש ואם דם מכתה משונה אינה תולה ונחלקו הפוסקים אי צריכין להקיף הדמים עיי"ש בט"ז וש"ך סי' קפ"ז הגם דשם הקפה הוא להחמיר אבל הכא י"ל דגם דם שחור הוא מהמקור דה' דמים טמאים באשה והא בהא דהעלו מטבעין ליבנה ג"כ הי' משונה בצורה ואפ"ה לא האמינו לרופאים י"ל דשם הוא כמ"ש העבוה"ג משום דאיכא לברורי לא סמכו אנאמנות הרופא וגם דשם לא עלה על לבם שום הו"א שיהי' מכה יכול להוציא צורות כאלו וגם הרופא ל"א שרואה המכה רק ע"י שהי' צורות קליפות עי"ז רצה לדון שיש מכה ע"ז לא סמכו רק בצירוף מה שלא נימוח אבל כאן שאומר שרואה המכה בעיניו א"כ שונוי המראה משוי לי' לרגל"ד ונאמן הרופא

אך עדין י"ל דכ"ז לענין רדמ"ת דהוי רק אוד"ר שפיר י"ל דהיכי שיש רגל"ד מהימן העכו"ם בלי מסל"ת כמ"ש הנוב"י אבל הכא שמוצאת כ"פ גם בבדיקתה ונודע דדם שע"י בדיקה לשי' כמ"פ הוא ד"ת דאמדי' טעתה בהרגשת עד א"כ י"ל לענין ד"ת בודאי א"נ לרופא עכו"ם והגם דשי' הט"ז בסי' ק"ץ דדוקא כשבא ודאי מגופה אז ע"י בדיקת עד הוי ד"ת אבל אם יכולין לתלות תולין וחשיב ס"ס עיי"ש ובס"ט סי' קפ"ג א"כ שוב הכא דאומר הרופא שבא מהמכה א"כ אין מגרע מה שמוצאת בבדיקתה אך עכ"ז י"ל דבשלמא ברדמ"ת אף אם לא נאמין לרופא כלל אפ"ה ליכא איסור ד"ת אבל הכא בלתי דיבור הרופא היינו תולין דטעתה בהרגשת עד ושוב יש בו חשש איסור תורה שפיר י"ל דהרופא א"נ. והנה אם האשה בעצמה היתה מרגשת בהמכה בודאי הי' מועיל אם ידוע לה שמכתה מוציא דם דמכה שמוציא דם מהני אף באשה שאין לה וסת ורק כת"ה נסתפק אם תוכל לתלות במכה אף בשעת הפסק טהרה

הנה באמת כבר נחלקו בזה הא"מ בתשו' עם הג' מליסא כנודע. והנה בשו"ת ח"ס סי' קע"ו הכריע דאם הי' לה המכה בעת שהי' מעינה סתום ואז היינו תולין