מהר"ש חלק א קצד

בדעת רש"י ז"ל כ' מקצת פוסקים דהטעם משום חזקת ממון. והנה באמת חזקת ממון ל"ח חזקה המכרעת כמ"ש הפוסקים רק דעכ"פ גם חזקת כשרות ל"ח בירור ובפרט בס' דתרי ותרי בודאי חזקה ל"ח בירור כמ"ש המפורשים דהא תרי כמאה רק דעכ"פ מס' א"א לשנות מכפי שהוחלטנו עד עכשיו. ולכך א"א להוציא ממון. והנה נודע מ"ש הר"ן בפ' הכותב דמידי דבדיעבד יהי' לו זכות עפ"י דין מהני סברא קלה להגבותו אפי' לכתחלה

ולפ"ז י"ל דבאמת אם רשע דחמס מעיד על הלואה א"כ יש חשש משקר א"כ באמת יש ספק אף אם נוציא הממון שמא יהי' שלא כדין דקא העדות שקר ולא לוה כלל אבל ברשע שאינו דחמס באמת ידעינן דהדבר אמת ובאמת הוא חייב רק דאין אנו יכולין לפסוק עפ"י עדותו מטעם גזה"כ אבל עכ"פ ידעינן דאם יצטרך לשלם לו לא יהי' גזל בידו דהא באמת נתברר שחייב לו. ולפ"ז י"ל דבספק רשע אז אם הס' הוא על רשע דחמס א"כ יש ס' אם הוא משקר בעדותו א"כ אף שנחליט דהעד כשר ונוציא ממון עפ"י עדותו עכ"ז יהי' ס' גם בדיעבד שמא הוציאו ממון שאינו חייב לכך שפיר ל"מ חזקת כשרות דנהי דחזקת ממון ל"ח בירור אבל עכ"פ גם חזקת כשרות ל"ח בירור ובפרט בס' דתרי ותרי ושוב נ"מ בממון דבעי תורת בירור בממון כמ"ש התה"ד דמה"ט ל"מ רוב בממון דרובא לא מיקרי ראי' אבל בס' ברשע שאינו דחמס דעכ"פ אינו משקר בעדותו וידעינן דבדיעבד לא יהי' גזל ביד התובע דהא עכ"פ לוה ממנו ורק דעכ"פ הב"ד אין יכולין לפסוק עפ"י עדותו מגזה"כ מ"מ עכ"פ לענין זה מהני חזקת כשרות לענין שהב"ד יכולין לפסוק עפ"י עדותו דהא בדיעבד יהי' לו זכות ודאי בהמעות אף אם העדים פסולים דהא עכ"פ העדות אמת וכיון דבדיעבד בודאי יהי' לו זכות בהמעות שוב מהני חזקת כשרות להגבותו לכתחלה ודמי לסברת הר"ן פ' הכותב הנ"ל ולפ"ז י"ל דהרמ"א בסי' ל"ד מיירי בס' פסול ברשע שאינו דחמס

ולפ"ז י"ל דבר חדש דאם העדים שהמה ס' פסולים ברשע שאינו דחמס שהעידו על קנס דאינו מועיל עדותן דבקנס קיי"ל מודה בקנס פטור ועיקר החיוב עפ"י עדים ונודע מחלוקוז הקצה"ח עם הנה"מ סי' א' דגם היכי דהודה חוץ לב"ד אפ"ה י"ל דאינו מתחייב בלי עדים א"כ עיקר החיוב נצמח עפ"י עדים ואם המה פסולים ליכא חיוב כלל ואף בדיעבד יהי' גזל שוב דמי לס' רשע דחמס ואינו מועיל חזקת כשרות דחזקה ל"ח בירור וא"מ בממון ולפ"ז משכחת עדים שיועילו לענין ממון ולא יועילו לענין חיוב קנס. ועפ"ז יש לתרץ דברי הטור בסי' ל' בהא דתבעו ט"ו מאות ויש צירוף עדות דעפ"י העד שנשאר על ק' צריך לישבע והקשו דבלא"ה צריך לישבע מכח דר' חייא ולפ"ז י"ל דמיירי שהעדים המה ס' פסולין ברשע דאינו דחמס דבכה"ג מועילין לממון אבל כיון שאין מועילין לענין קנס א"כ לסברת הט"ז עד שאינו מועיל לקנס אינו מחייב שבועה. ואף די"ל דלא דמי לדברי הט"ז דהכא רק מס' אינו מועיל לקנס. אבל עכ"פ בפשיטות י"ל דוקא על מה שמעיד דעכ"פ ידעינן דאינו משקר א"כ בדיעבד בודאי יהי' לו זכות בהממון שפיר מועיל חזקת כשרות להגבותו לכתחלה אבל על מה שאינו מעיד רק דגזה"כ דאם יש עדות על ק' מחויב לישבע על השאר אבל אם העדים פסולים א"כ אינו מחויב כלל שבועה וגם בדיעבד אם נפסוק שבועה מ"מ הי' ס' שמא הי' החיוב שלא כדין ושפיר אינו מועיל חזקת כשרות להטיל חיוב דחזקה ל"ח בירור וז"ב בס"ד

נחזור להנ"ל דהרבה פוסקים סוברים דגם ערכאות אינו מועיל בעדות אשה ונדבר מזה לקמן ובפרט הדאקטאר אינו ממונה ע"ז להגיד אם איש הזה מת והוי כשאר עכו"ם ובודאי אינו נאמן אם מגיד ע"י שאלה ובפרט דשיטת הרא"ש גיטין י"א דאף בד"מ דמהני ערכאות זה דוקא בכתב אבל בעדות בע"פ ל"מ. והסברא דעפ"י דברי הש"ס גיטין ס"ז דיבורא אמרי מעשה לא עבדי א"כ חזינן דדיבור יותר משקר ושם בתוס' אמרו דדיבור שנגמר ע"י חשיב מעשה אבל עכ"פ לענין עכו"ם יותר מקפיד על כתב שהוא דבר המתקיים ויתברר יותר שקרו ואף דבעדות ישראל קיי"ל דעדות בע"פ עדיף שם הוא לפי שהב"ד יותר מבינים ענין עדותו אם שומעים עדותו בע"פ ועפ"י כתב א"א כל כך להבין ענין העדות וכמו שביארו מקצת פוסקים שיטת הרמב"ם דל"מ עדות נכרי בכתב משום דבכתב א"א לידע אם הוא מסל"ת. יעי' בח"ס יו"ד סי' ר"כ ורכ"ז לענין שבועה בכתב דמסביר ד"ז דבכתב חשיב יותר מעשה ובאמת בחו"מ סי' פ"א סעיף י"ז מפורש דבכתב א"י לגמר משטה ושלא להשביע ועיי"ש בש"ך וקצה"ח. עכ"פ פשיטא דעל דברי הדאקטאר אין לסמוך

עתה נדבר מצד הטאטען שיין שבא מהמיניסטער דספינה עם חותם והנה בזה יש לדבר הרבה. הנה באמת האשה לא דרשה משרי הספינה בעצמם רק דרשה מהקאנסאל והקאנסאל שאל מהשרים דספינה אבל א"י אם שאל להם בשם האשה. והנה באמת מפורש ברמ"א בשם פסקי מהרי"א דאם כותי שאל לכותי אע"פ דישראל שאל מתחלה לכותי ואח"כ שלא בפני הישראל שואל כותי זה מכותי אחר מהני ובב"ש ס"ק מ' מבאר דהת"ה דפסק דעכו"ם מסל"ת מפי עכו"ם מסל"ת מהני משום דס"ל דאף אם שאל עכו"ם זה לעכו"ם הראשון חשיב מסל"ת והר"ן דחולק דל"מ עכו"ם מפי עכו"ם אף במסל"ת משום דס"ל דאם הראשון הגיד ע"י שאלת עכו"ם ג"כ ל"ח מסל"ת אבל באמת ל"ח שמא שאל להעכו"ם בשם הישראל

והנה באמת לפ"ז תיקשי אמאי הכא סתם הרמ"א כשיטת הת"ה דע"י שאלת עכו"ם אכתי חשיב מסל"ת ולקמן בסעיף ט"ז הביא הרמ"א שיטת הר"ן דל"מ עכו"ם מסל"ת מפי עכו"ם מסל"ת ולשיטת הב"ש עיקר הא דמחמיר הר"ן משום דס"ל דע"י שאלת עכו"ם ל"ח מסל"ת וא"כ הרמ"א דסותם לעיל דזה חשוב א"כ אמאי מביא הכא יש מחמירין ובאמת בהא דעכו"ם מסל"ת מפי עכו"ם מסל"ת נראה שיש ד' שיטות בזה א' שיטת הריב"ש דל"מ כלל אף אם העכו"ם העיד בפירוש דהראשון הגיד בלי שאלה דכל נאמנות מסל"ת הוא חידוש ול"מ רק כשמגיד בעצמו ולשיטת הת"ה א"צ כלל להגיד בפירוש דהראשון הסיח לפ"ת ומהרי"ק ס"ל דעכ"פ צריך שיגיד שהראשון הסיח לפ"ת

אך במהרי"ט סי' כ"ה מפרש דאם ידעינן בודאי דהראשון הגיד מסל"ת שפיר מהני. עכ"פ לשיטת הב"ש נשמע דהר"ן ס"ל דע"י שאלת עכו"ם לעכו"ם אחר ל"ח מסל"ת א"כ הכא דהקאנסאל שאל לשרי הספינה נפק מכלל מסל"ת אך לשיטת הת"ה זה חשיב מסל"ת וא"כ הרמ"א דפסק בפשיטות כשיטת הת"ה דע"י שאלת עכו"ם לא נפיק מכלל מסל"ת א"כ גם הכא כתיבת הטאטען שיין חשיב בכלל מסל"ת. ואף דשיטת הרמב"ם ז"ל דכתב עכו"ם לא מהני א"נ כשיטת הסוברים דמיירי בכתב שאינו מקוים ומשום דבכתב עכו"ם ל"א כמי שנחקרה עדותן בב"ד א"כ הכא בטאטען שיין דהוא מחותם בחותם האמט זה כ' בח"ס דודאי ל"ח לזיוף. ואף לשיטת הסוברים דמש"ה א"מ בכתב דא"א לכוון אם הוא מסל"ת מ"מ זה דוקא באם שולח הכתב לישראל אבל אם שולח לעכו"ם בודאי דמועיל דהא אף אם משיב ע"י שאלת עכו"ם מהני א"כ הכא דשרי הספינה שלחו זאת להקאנסאל א"כ חשיב מסל"ת. אך באמת לפי מה דמביא הרמ"א שיטת הר"ן דמחמיר בעכו"ם מפי עכו"ם מסל"ת ולשיטת הב"ש ס"ק מ' נראה דעיקר הטעם דס"ל דע"י שאלת עכו"ם ג"כ נפיק מכלל מסל"ת א"כ יש לחוש לשיטת הר"ן דשמא ע"י שאלת הקאנסאל ל"ח מסל"ת אך באמת בשו"ת הרי"מ סי' ד' מביא ג"כ דברי הג' מליסא דכותב עכו"ם לעכו"ם מהני. והוא מסביר דמש"ה מחמיר הר"ן משום דס"ל דמסל"ת בעי קישור דברים וזה א"א לידע בעד מפי עד והוי כעין ב' חששות לאיסור שמא בעי קישור דברים אבל לדידן דהב"ש הכריע דל"ב ק"ד א"כ יש להקל ורק דכ' בשו"ת הרי"מ דמש"ה מחמיר הרמ"א כשיטת הר"ן א' דשמא כשיטת