מהר"ש חלק א קצ

החזקה הוי לחומרא מ"מ י"ל לפמ"ש החוו"ד בסי' ק"י דבתרי דרבנן אז אף נגד ח"א אזלינן לקולא וכן כ' בשו"ת רעק"א סי' ס' והסברא י"ל דכבר כ' בתשובה דא"נ דטעם דסד"ר להקל משום דחז"ל לא עשו רק על הודאי א"כ י"ל גם במקום חזקה אזלינן לקולא דחזקה ובפרט היכי דאיתרע ל"ח בירור אבל א"נ דהטעם לפי שתולין להקל א"כ במקום חזקה מסתבר להחמיר וא"כ י"ל לפמ"ש הפרישה הובא בפמ"ג או"ח סי' שצ"ד דבאיסור דרבנן שא"ל עיקר מה"ת אזלינן לקולא אף בס' דסתרי אהדדי כמו בב' קדירות של היתר. ועכצ"ל הסברא משום דחז"ל ל"ג על הס' כלל בכה"ג מש"ה מקילין אף בתרתי דסתרי וכמ"ש המהרי"ט דבס' ממזר כיון דבפי' גילתה התורה דס' מותר א"כ גם בבת ישראל וממזרת מותר א"כ ה"ה הכא דבזה ל"ג כלל על הס' א"כ אף בתרתי דסתרי מקילין א"כ לפמ"ש בח"מ אה"ע סי' כ"ח דתרי דרבנן חשיב כא"ל עיקר מה"ת ובזה עשו הס' להיתר גמור ואף במקום ח"א אזלינן לקולא ולפ"ז י"ל לפמ"ש ברמב"ם פ"ד מהל' אבל דאבילות ז' קרובים הוא מה"ת ורק בעל על אשתו ואשה על בעלה הוא רק מדרבנן ואפי' על אנינות

והנה הרמב"ם ז"ל ס"ל אבילות וטומאות שייך והנה מה שהוקשו עלי' מיומא די"ד דפריך ומי גזר ר"י שמא יאכל והתנן מתקינן לו אשה אחרת וקשה הא אנינות אשה ל"ה רק דרבנן והוי כאנינות לילה דמותר לעבוד ועיין במנ"ח מצוה רס"ד ובשו"ת שו"מ מה"ק סי' רמ"א. וכ"ק מש"ס דברכות גבי רשב"ג רחץ בלילה הראשונה שמתה אשתו משום דאנינות לילה דרבנן וקשה הא כל אנינות אשה אינה רק דרבנן. ואמרתי עפמ"ש הישי"ע בהבנת דברי הרמב"ן שכ' דא"א לומר הטעם דמועיל מחילה במוכר שט"ח משום דמשמ"ח דרבנן דא"כ למה מועיל בקידושין ונודע מה שתמהו עלי' וכ' היכי דחז"ל בעצמם עשו הפרש בין דבריהם לד"ת א"כ ע"כ דל"מ לד"ת והדברים עתיקין א"כ הכ"נ לשיטת הרמב"ם ז"ל דאנינות וטומאה ד"א הוא וחז"ל התירו לכהן לטמא לאשתו ע"כ דמועיל להקל לענין טומאה דהוי כמת מצוה וכתירוץ הש"ס יבמות ד"צ ואין הכונה דחשיב מת מצוה דא"כ אף כה"ג ונזיר הי' מותר לטמא לאשתו וע"כ משום דהוי כעין טעם לעקור ובכה"ג יש כח ביד חז"ל לעקור כמ"ש התוס' יבמות פ"ח והמנ"ח ולא כמ"ש הגאון מלבוב שליט"א בספרו שיח יצחק וא"כ כיון דחזינן דמועיל הא דהטילו עלי' חז"ל חיוב לטמא אשתו אף להקל בטומאת כהן ע"כ דעשו כד"ת ממש וא"נ די"ח בין אנינות זה לאנינות דשאר קרובים היינו לענין דמותר לכה"ג לעבוד באנינות וגם להקל באיסטניס וע"כ דלא עשו כד"ת ממש שוב ל"מ להקל בד"ת וע"כ דעשו בזה חומר ד"ת ומיושב שפיר כל הקושיות בס"ד

עוי"ל הקו' מהא דברכות עפי"מ דקאמר בש"ס דמש"ה מטמא לאשתו קטנה משום דהוי כמ"מ והוקשו בתוס' דא"כ כה"ג ונזיר יטמאו לקרוביהם. ותירץ הריטב"א דשם כיון דזוכה בהירושה מה"ת לא מימנע מהקרובים לקברו אף שאין יורשין אותו אבל הכא כיון דירושת הבעל מדרבנן יתעצלו הקרובים ולא ירצו לקברו כיון שמד"ת הירושה להם והחכמים הוציאו מידם מש"ה לא ירצו לקברו ומש"ה תיקנו לטמא לה נשמע דכ"ז הרמב"ם לשיטתו דפסק בפ"א מהל' נחלות הל' ח' דירושת הבעל דרבנן א"כ שפיר אפשר לומר בכל אנינות וטומאות הוא רק דרבנן ומש"ה מותר לטמא אף בכהן מכח דברי הריטב"א הנ"ל אבל רשב"ג לשיטתו דס"ל ירושת הבעל ד"ת כתובות דפ"ג א"כ ל"ש לומר מימנע וע"כ מדמותר כהן לטמא לאשתו ע"כ דאנינות ד"ת ובפשיטות י"ל עפמ"ש הלח"מ שם בטעם הרמב"ם ז"ל משום דס"ל לשארו הוי אסמכתא לענין ירושה ה"ה לענין אנינות א"כ רשב"ג לשיטתו דס"ל ירושת הבעל ד"ת ע"כ דשארו דרשא גמורה הוא ה"ה דהוי דרשא גמורה לענין אנינות וז"ב

נחזור להנ"ל דלשיטת הרמב"ם ז"ל דבעל לגבי אשתי וה"ה אשה לגבי בעל אף אנינות לענין קדשים הוא רק דרבנן א"כ ממילא אשה על בעלה לענין אבילות הוא תרי דרבנן דגוף אבילות אף בשאר קרובים הוא רק דרבנן ואשה על בעלה גם אנינות הוא רק דרבנן וא"כ תרי דרבנן חשיב כאין לו עיקר מה"ת ושוב אף עד ח"א אזלינן לקולא ולפ"ז י"ל דאף לשיטת המהר"ם מינץ דבס' שמועה קרובה אזלינן לחומרא מ"מ עיקר הטעם דנגד חזקה גם ס' דרבנן לחומרא. אבל בס' שמועה קרובה אשה על בעלה דהוי תרי דרבנן אזלינן לקולא יצא דבנ"ד אף לשי' המהר"ם מינץ אפ"ה יש להקל

והנה הגאון אבד"ק לבוב שיחי' העיר די"ל דכיון דעכ"פ בשמועה רחוקה צריך עכ"פ לנהוג שעה אחת אבילות א"כ הוי כמו חזקה לאיסור דהס' שמא פסק ממנו האבילות ובחזקה לאיסור גם בדרבנן לחומרא וכמו דאמרו בש"ס בכ"מ משנזקק לזיבה טמא ועיין בס"ט נדה דס"ו. ובאמת עפי"ז אזדא מה שכ' בשם עמק המלך דכמו דרוב ל"מ לחייב באבילות ה"ה חזקה ל"מ. ולפ"ז י"ל דחזקה כזו דלא איתרע כלל חשיב בירור ומועיל לחייב באבילות. אך באמת כבר הבאתי דבנ"ד הוי תרי דרבנן ואזלינן בס' לקולא אף נגד ח"א. וחוץ לזה באמת גם באותו שעה שמחויב לנהוג אבילות אף בשמועה רחוקה אפ"ה יש חילוק דמצד אבילות דשמועה קרובה מחויב לנהוג כל דיני אבילות ואסור בהנחת תפילין וביום שמועה רחוקה מותר בהנחת תפילין אף בשעה שנוהג אבילות כמפורש בסי' ת"ב א"כ לא הוי בכלל נזקק לאבילות דגם באותו שעה מס' הי' די אם נהג אבילות בדבר אחד ושוב יש להקל בס'. ולדינא הסכים הג' הנ"ל לדברי וז"ב

והנה בהא דכ' לעיל בשם עמק המלך שי"ל דאבילות אינו מועיל רוב לחייב באבילות דכיון דאמרו בש"ס הלכה כדברי המקיל באבל משמע אף נגד רוב לאיסור וכמ"ש הר"ן פ"ק דקידושין לענין ס' ערלה בח"ל דאף ברוב לאיסור אפ"ה אזלינן לקולא. והג' מבערזאן שליט"א הביא מ"ש בשו"ת שיבת ציון דבס' ערלה אף חזקה לאיסור מותר ועפי"ז הביא מ"ש בשו"ת בשמים ראש דבעירוב הואיל דאמרינן הלכה כדברי המקיל בעירוב א"כ גם במקום חזקה אזלינן לקולא והעיר מהא דש"ס עירובין דפריך דר' יוסי אדר"י ומשני התם משום דהעמד טמא על חזקתו ופירש"י ז"ל אבל הכא יש חזקת תחום ביתו לחומרא וכנגדה חזקת התרומה להקל ושוב בדרבנן אזלינן לקולא ומשמע דאי הי' חזקה לחומרא לחוד הי' אזלינן לחומרא וביותר משמע שם בש"ס דעירוב בפירות ספק נתקנו ספק לא נתקנו מודה ר"י דאזלינן לחומרא וה"ט דליכא חזקה להיתר וקשה אף אי נימא דשייך חזקת תחום ביתו אפ"ה בעירוב הוי לקולא אף נגד חזקה והגם דמהא דס' נתקנו אין קושי' די"ל דהוי שני חזקות חזקת טבל וחזקת תחום ביתו ולשי' הריב"ש דתרי חזקות עדיף מרובא א"כ י"ל דאף בס' עירוב היכי דהוי שני חזקות שפיר אזלינן לחומרא ומש"ה פריך שפיר גם אהא דס' נתקנו מבעוד יום נוקי טבל אחזקתו היינו דהוי תרי חזקות לחומרא ובאמת דעת הש"ש דתרי חזקות מועיל אף לענין ס"ט ברה"י ומה שהקשו האחרונים דבסוגיא דהכא קאמר הש"ס דמש"ה מטהר ר"מ בנגע באחד בלילה משום דאיכא תרי חזקות ואפ"ה מוכח בתוספתא דברה"י מודה ר"מ דטמא והא רוב לקולא מהני אף לענין ס"ט ברה"י כמפורש בש"ס כתובות ט"ו דילף קבוע מהא דט' צפרדעים ושרץ אחד דטמא ברה"י וא"כ מוכח דתרי חזקות גרוע

ובאמת אין ראי' מכאן דבאמת בב' כיתי עדים ליכא חזקה כמ"ש התוס' כתובות כ"ו דאף דמה"ת מהני חזקה בב' כיתי עדים מ"מ משמע בתוס' שם דעכ"פ אזלינן בתר חזקה דהשתא והסברא די"ל דהא דגילתה התורה דאזלינן בתר חזקה דמעיקרא היכי דאפשר לומר דהחזקה הוי בירור אז אף דאיתרע לפנינו מ"מ אמרינן השתא הוא דאיתרע אבל גבי תרי ותרי באמת העירו המפו' דהיכי שייך לומר גבי תרי ותרי אוקמי אחזקה הא חזקה לא עדיף