מהר"ש חלק א יט

דע"י צירוף עדותן בודאי דיש להקל ואף שהגאון מגור ז"ל חושש דבנפל יכול להיות הכרת עיבר אף פחות משליש ימים מלבד דאין לו שום ראי' לזה אך עיקר יסודו מכח דברי הפוסקים שסתמו דבריהם וכ' דלא משכחת כלו לו חדשיו רק בפירוש מכח זה נדחק בסברא לחלק כנ"ל אך אנכי כבר כתבתי דהפוסקים מיירי בלא גמרו דאז ל"מ ראי' ע"י הכרת עיבר דבזה ליכא ב' רובא א"כ כיון דאפשר דכל הפוסקים מודים דע"י הכרת עובר וגמרו סי' דמועיל א"כ מנ"ל לחדש סברא להחמיר ובפרט במידי דרבנן ויש כמה הוכחות שנתעברה עוד בתשרי א"כ י"ל דבכה"ג אף הגאון מגר מודה ועי' בס' יהושע שהתיר בפשיטות הכרת עיבר ע"י נשים וכאן יש עוד כמה צדדים להיתר

כללו של דבר הכא יש כמה צדדים להיתר א' גם לדעת הרמב"ם יש להתיר דשמא נתעברה מביאה ראשונה ואשתהי קצת וגם בן ח' וגמרו מועיל מה"ת לדידי'. וגם לסברת הבי"מ גם הרמב"ם מודה דאפשר להיות נולד לט' מקוטעין ויהי' בר קיימא אך ל"ח ודאי בן קיימא רק כמו ס' בן ט' וחוץ לזה לשיטת הרמב"ן ותשב"ץ בודאי אי ידעינן שנתעברה בתשרי הי' כלו לו חדשיו רק דהספק שמא נתעברה אח"כ וא"כ הו"ל ס' בן ט' וכיון דגמרו סי' הוי רק חשש דרבנן לכ"ע ואף דלא ראו אנשים הסימנים בשעת לידה מ"מ כתב הבי"מ דמועיל בלא בדקו ובפרט דחזקה דשעת מציאתן בכה"ג כ' הח"ס והגרע"א להקל אף בראו אח"כ ובפרט שגם נשים ראו בשעת לידה ולכ"פ נשים נאמנות אף בס' איסור ד"ת א"כ פשיטא דליכא רק איסור דרבנן ולענין דרבנן יש לצרף שיטת הרשב"א והנמק"י דס' ב"ט וגמרו מותרת לינשא אף לכתחלה וגם לשיטת הסוברים דגם בבן ט' שיפורא גרם א"כ ממ"נ או דבן ט' הוא או ב"ז כמ"ש לעיל וגם מכח סילוק וסת ועיקר מכח הכרת עיבר ולדעת המהרש"א יש ב' עדים על הכרת העובר ונתגלה מזה שהיתה מעוברת עוד בחדש תשרי ואף לשיטת הרא"ם עכ"פ נשאר ע"א שהעיד על ח"י טבת ובכה"ג לכ"ע ע"א נאמן ובפרט שהוא מקום עיגון גדול כי החלוץ הוא בן ד' שנים ע"כ נלע"ד להתיר להאשה להנשא בלי שום חשש ופקפוק ואך מחמת שהענין הוא חמור מאד לזה איננו סומך על עצמי רק באופן שיסכימו לזה גדולי הדור

והנה אחרי שהגיע העתק מת"ש הנ"ל לפני גדולי הדור היינו הגאון האמיתי מלבוב שליט"א והוא הסכים להתיר האשה מכבלי העיגון כאשר כבר נדפסה תשובתו אלי בבית יצחק חאהע"ז ח"ב סי' קי"ט. אך הגאון המפורסם מבערזאן נ"י הוא פקפק על איזה דברים ואנכי השבתי לו על כל דבריו. וזה תשובתי אליו: יקרתו השגתי. והנני להשיב על כל פרט ופרט לענין מה שרציתי לחדש דיש ראי' באשה שיש לנו ספק מתי נתעברה ולא ראתה בזמן וסתה א"כ חזקת הוסת מסייע דודאי אז נתעברה וזה גרם הסילוק דם וראיתי לכהד"ג שכתב דהואיל דהוסת הוא דרבנן א"כ חז"ל לא אמרו להקל אלא להחמיר כמ"ש הר"ן בפסחים דמשו"ה חמץ חשיב דשיל"מ אף דאחר הפסח אסור מדרבנן מ"מ ל"מ להקל ואחר זה דחה דכיון דחשש נפל היא רק מדרבנן א"כ שוב דרבנן מהני לדרבנן. הנה באמת הר"ן בעצמו כתב שם דכיון דחומרא דדשיל"מ הוא מדרבנן א"כ כיון דמדרבנן אין לו מתירין א"כ י"ל דל"ח דשיל"מ א"כ סברא זו מפורש בר"ן עצמו וע"כ דהרמב"ם ס"ל דדשיל"מ מה"ת ל"ב כמ"ש הכ"מ בפ"ז דמעילה ועי' בשו"ת הגרע"א מ"ש לענין מ"ש הש"ך בסי' ק"ב דכלי שנתערב יש להשהותו מעל"ע אף דנטל"פ ג"כ אסור מדרבנן

ועפי"ז י"ל דר"י דס"ל חמץ בנו"ט ולא ס"ל דהוי דשיל"מ משום דס"ל דדשיל"מ בטל מה"ת א"כ מדרבנן לא חשיב דשיל"מ. ועפי"ז י"ל דהא דבע"ז דף ע"ג ע"ב קאמר רב"י בטבל הטעם משום דכמו היתירו כך איסורו והקשו בתוס' אמאי ל"ק הטעם משום דשיל"מ ובאמת הרמב"ם נקט בטבל רק הטעם דדשיל"מ. ובחידושי הארכתי בזה. ועפי"ז ניחא דכבר העירו המפורשים דבטבל שנתערב ל"ש לומר דחשיב דשיל"מ לפי המבואר במנחות דף ל"א לפירוש הב' של רש"י דבטבל שנתערב אין מפרישין עלי' רק מדמאי או מהלוקח מן העכו"ם דהוי מחויב דרבנן א"כ ל"ש הסברא דעד שתאכלנה באיסור דאי ל"ב מה"ת שוב חשוב מפטור על החיוב וע"כ צריך לבוא לדין ביטול אך אם נימא דדשיל"מ מה"ת ל"ב א"כ שוב אפשר להפריש מחיוב על החיוב מה"ת א"כ א"צ לבוא לדין ביטול א"כ א"ש דר"י לשיטתו דס"ל חמץ בנו"ט ע"כ דס"ל דדשיל"מ רק מדרבנן נ"ב ומשו"ה חמץ ל"ח דשיל"מ א"כ גם טבל ל"ח דשיל"מ משו"ה צ"ל הטעם דכהיתרו כך איסורו אבל הרמב"ם דפסק דחמץ חשוב דשיל"מ ע"כ דס"ל דדשיל"מ מה"ת ל"ב א"כ גם טבל חשוב דשיל"מ א"כ שפיר נקט בטבל הטעם דדשיל"מ שכולל גם תו"מ וא"ש בס"ד

אך יש עוד להעיר בסברת הרמב"ם דס"ל דהוי דשיל"מ והכוונה כיון דמה"ת דבר שיל"מ ל"ב ומה"ת יל"מ ולא אזלינן בתר דבריהם כמו שכ' הפוסקים דאיסור דרבנן ל"ח אינו ראוי מה"ת. אך באמת בש"ס דיומא ד' ע"ד מסיק הש"ס דלר"ל דסבירא לי' דח"ש מותר מה"ת חל עליו שבועה וקאמר הש"ס דמדרבנן ל"ח מושבע ועומד ופריך הש"ס מהא דבמשחק בקוביא אינו חייב ק"ש אף דכשר מה"ת ומשני דשם כ' אם לא יגיד ונ"ע והאי לאו בר הגדה הוא ופי' רש"י דכיון דבעי שיהי' מועיל עדותו א"כ מ"ל אם ל"מ מה"ת או ל"מ מדרבנן א"כ ה"נ אף א"נ דמ"מ דבר שאינו ראוי מדרבנן ל"ח אינו ראוי מה"ת כמו שנסתפק המ"ל בפ"י ה"ו דתרומות לענין תרומה מחללת מדרבנן אי חייב בטה"ג מ"מ עיקר הטעם בדשיל"מ דל"ב משום דהיכי דאפשר לאוכלו בלי ביטול לא כ' התורה דין ביטול וכיון דעכ"פ מדרבנן ל"ח לאכול בלי ביטול א"כ ממילא בטל מה"ת דמ"ל אי צריך ע"כ לביטול מה"ת או מדרבנן וזה דמי להא דא"ח ק"ש בפסול דרבנן לכ"ע ולכאורה נשמע מזה דעכ"פ הרמב"ם ס"ל דלא משגיחין על דרבנן כיון דמה"ת מותר ע"י חומרת חז"ל ל"מ לד"ת ובזה י"ל בטעמא דר"י דס"ל דל"ח דשיל"מ דהנה בש"ס דב"מ דמ"ח קאמר רבא קרא ומתניתא מסייע לר"ל מהא דנתנה לבלן מעל אבל ספר ל"מ עד דמשך והוקשו דשמא אף א"נ מעות קונות אפ"ה כיון דהפקיעו חז"ל הקנין ל"מ ועי' בתוס' ע"ז דס"ג ד"ה והא מחסרא משיכה ועי' במהר"ם ובלח"מ. נשמע דרבא ס"ל דל"א אחר דרבנן רק אחר ד"ת אבל ר"י דל"ד ממתני' הנ"ל הגם דכ' שם בתוס' דאיירי בכותי ולפי"ז ג"כ א"ש דר"י ס"ל כיון דהפקיעו חז"ל הקנין א"כ מהני אף לד"ת א"כ הכא נהי דנימא דדשיל"מ ל"ב מה"ת מ"מ הכא דעכ"פ מדרבנן א"א לאוכלו בלי ביטול שוב ל"ח דשיל"מ אף מה"ת א"כ הטעם דעד שתאכלנו ליכא כיון דעכ"פ מדרבנן א"א לאכלו בלי ביטול ודמי להא דא"ח ק"ש בפסולי עדות דרבנן רק דטעם הר"ן עוד שייך דחשיב שם היתר וי"ל כיון דבימי הפסח אסור מה"ת הוי אז שם איסור חפצא אך כיון שאח"כ יסתלק האיסור אז הוי שם היתר דנודע דאיסור דרבנן אין לו שם איסור חפצא וי"ל דבמידי שיסתלק איסור ד"ת דמי להיתר בהיתר וכ' בתשו' דמ"ש המפורשים אי חמץ חשיב איסור חפצא או איסור גברא י"ל דהמפורשים כ' דאיסור שתלוי בזמן ל"ח רק איסור גברא ולפימ"ש התוס' קידושין דכ"ט דמילה למ"ד דשלא בזמנה נוהג בין ביום ובין בלילה ל"ח מ"ע שהז"ג כיון דמיום ח' ואילך אין לו הפסק א"כ בחמץ אי בזמן חלות איסור לא יופקע איסורו שוב ל"ח תלוי בזמן אבל למ"ד חמץ שעה"פ מותר א"כ יופקע איסורו שוב חשיב תלוי בזמן וחשיב רק איסור גברא א"כ זה סברת הרמב"ם דס"ל חמץ שעה"פ מותר א"כ ל"ח רק איסור גברא ויש עליו שם היתר. וי"ל דר"י ס"ל עיקר הוא טעם רש"י א"כ בכה"ג כיון דעכ"פ מדרבנן צריך לבוא לדין ביטול א"כ לא שייך הסברא דאפשר לאכול בלי ביטול כמו דא"ח ק"ש במשחק בקוביא הואיל דעכ"פ מדרבנן עדותו ל"מ וי"ב להאריך ואכ"מ: