מהר"ש חלק א קפז

מ"ל ח"ד מ"ל ב"ד א"כ רבא לשי' דס"ל בדחוי' אמרי' מיגו א"כ שפיר י"ל דס"ל עדלתו"ע אף דאינו דוחה עשה מ"מ בצירוף ל"ת דוחה דענין עדל"ת הוא רק דחוי' כמ"ש הב"י דלדידן דס"ל טומאה דחוי' ה"ה דעדל"ת היא דחוי' ולפי שהוא דבר הבא במקרה ועפמ"ש ברמב"ן ברכות ד"כ. אך הישי"ע כ' דדוקא במלאכה שחשיב מלאכה אף שלא במקום מצוה א"כ אף א"נ דמצוה דוחה אותה חשיב רק דחוי' אבל איסור שעיקרו נצמח מכח המצוה וא"נ שהמצוה דוחה אותה א"כ לא משכחת האיסור כלל א"כ חשיב הותרה עיי"ש מ"ש בישוב קושית הפנ"י פסחים ד"ה דאיך נשמע דר"ע ס"ל אבחא"ש שמא משום דאחשבי' להבערתן ולפ"ז א"ש דמשום סברת אחשבי' הי' חשיב הותרה והי' מותר לשרוף אף דאפשר לקיים מעיו"ט עיי"ש. נשמע דבאיסור כזה שנצמח רק מכח המצוה אם המצוה דוחה אותה חשיב הותרה

והנה נודע קושית הרא"ש דלמ"ד דס"ל מתוך ולשי' רש"י מה"ת ל"צ שיהי' צורך קצת א"כ אמאי שריפת קדשים אסור ביו"ט וכי גרע משריפה שלא לצורך דמותר מטעם מתוך. אך המג"ש מתרץ דלפי שי' רש"י ז"ל דגם השלכה לכלבים אסור מטעם אחשבי' להבערתן א"כ ל"ש בזה לומר מתוך דנהי דהאיסור מצד עצם הבערה שייך מתוך אבל עכ"פ זה האיסור שנצמח מכח המצוה בזה ל"ש מתוך דבזה לא משכחת היתר לצורך א"נ דבמידי דאינו מצוה ל"ש אחשבי להבערתן ועי' בפנ"י ביצה די"ב שכ' דלענין איסור מפרק ל"ש מתוך דבחולין הוי משאצל"ג כנודע. יצא דלמ"ד דל"ל מתוך יש בשריפת קדשים ביו"ט איסור מצד עצם המלאכה ולמאן דס"ל מתוך הוי האיסור רק משום דהמצוה משוי לי' לאיסור ובזה ל"ש מתוך. ולפ"ז י"ל דבזה פליגי שני המ"ד במכילתא דמ"ד דקרא דעד הבקר אתי להא דאין שורפין קדשים ביו"ט ס"ל דל"א מתוך וא"כ מש"ה לא ניחא לי' דמש"ה אין שורפין קדשים ביו"ט משום דהוי מלאכה דהא י"ל עדל"ת ואף דהוי עשה ג"כ מ"מ י"ל מיגו דנדחה הל"ת ה"ה דנדחה נמי העשה דכיון דס"ל דל"א מתוך א"כ יש בשריפת קדשים איסור מצד עצם הבערה דחשיב מלאכה אף בלי המצוה וא"כ אף א"נ דהמצוה דוחה אותה מ"מ חשיב רק דחוי' ושוב י"ל מיגו שנדחה הל"ת ה"ה דנדחה העשה נמי ומש"ה צריך קרא מיוחד דלא נימא עדל"ת. אבל ר"י ס"ל מתוך ומש"ה קאמר דל"צ קרא דאש"ק ביו"ט דהא פשיטא דלא דחי יו"ט משום דיו"ט יש עשה בהדי וא"ל דמיגו דנדחה הל"ת ה"ה דנדחה העשה ז"א כיון דס"ל מתוך א"כ ליכא איסור מצד עצם המלאכה דבזה שייך מתוך ורק האיסור הוא משום דאחשבי' להבערתן ובזה ל"ש מתוך וכיון דזה האיסור הוי רק מכח המצוה וא"כ אם המצוה דוחה חשיב הותרה וא"כ לש"ל מגו דאשתרי דהא בהותרה ל"א מיגו וא"כ פשיטא דאסור לשרוף משום העשה וע"ז קאמר דהקרא נצרך לט"ז שחל להיות בשבת דבשבת ל"ש מתוך וא"כ יש איסור מצד עצם המלאכה ושוב הי' הו"א דמותר לשרוף מצד עדל"ת ואף דיש עשה ג"כ מ"מ כיון דהאיסור הוא מצד עצם המלאכה א"כ כשהמצוה דוחה חשיב רק דחוי' ושוב י"ל מ"ל ח"ד מ"ל ב"ד ושפיר צריך קרא לזה דאינו דוחה ושפיר י"ל דשבת יהי' קיל מיו"ט דביו"ט לש"ל מיגו ובשבת י"ל מיגו וא"ש דברי המכילתא בס"ד ע"נ

ועפ"ז י"ל קושית המפו' בהא דקאמר הש"ס ש"מ מדר"ע דל"ל מתוך והקשו דלפמ"ש המג"ש דיש בזה איסור מטעם אחשבי' להבערתן וא"כ בזה ל"ש מתוך. ולפ"ז א"ש דאי הי' ס"ל מתוך א"כ ליכא איסור רק מצד דאחשבי' להבערתן וא"כ א"נ דעשה דוחה חשיב הותרה ושוב י"ל דתשביתו ביו"ט ורק דדוחה הל"ת ואי דחשיב אפלק"ש הא כיון דליכא איסור רק מצד אחשבי' א"כ חשיב הותרה ושוב אף באפלק"ש דוחה וכמ"ש הישי"ע ושפיר נשמע דל"ל לר"ע מתוך וא"ש הכל בס"ד

נחזור לקו' הט"א ואציע מקודם דברי הש"ס מגילה ד"ד א"ר פשיטא לי מק"מ ועבודה מ"מ עדיף מדרביב"ח ת"ת ומ"מ מ"מ עדיף מדסמכו של בית רבי ת"ת ומת מצוה מ"מ עדיף מדתניא עבודה ומ"מ מ"מ עדיף מולאחותו בעי' רבא מק"מ ומ"מ הי מינייהו עדיף מ"מ עדיף משום פרסומי ניסא או דילמא מ"מ עדיף משום כבוד הבריות בתר דבעי' הדר פשטה מ"מ עדיף דאמר מר גדול כ"ה שדוחה ל"ת שבתורה ופירש"י ז"ל שדוחה לאו דלא תוכל להתעלם ובר"ן פי' שדוחה לאו דל"ת

והנה כל המפו' העירו בזה דמאי פשיט רבא הא גם בס"ד ידע דמ"מ דוחה עבודה וזה עדיף מהא דדוחה לאו דלא תוכל להתעלם דשם הוא רק ענין ממון כמפורש בש"ס ברכות ד"כ ואפ"ה ס"ד דהש"ס דנהי דמ"מ דוחה עבודה מ"מ י"ל דמק"מ עדיף דהא גם מק"מ דוחה עבודה א"כ מאי פשיט מהא דדוחה לאו דלא תוכל להתעלם ה"ה דדוחה למק"מ דהא גם מק"מ דוחה לאיסור בשוא"ת. וע"ק מדוע פירש"י ז"ל דדוחה ל"ת היינו לאו דלא תוכל להתעלם ומדוע לא פי' דדוחה עבודה עי' בפנ"י ובשא"ר שהאריכו בזה

והנלענ"ד ואקדים ש"ס דברכות דקאמר הש"ס המוצא כלאים בבגדו פושטו אפי' בשוק ולגי' הר"מ ז"ל אף בבגד חבירו חשיב קו"ע. ובש"ס שם פריך מהדתניא ולאחותו דהולך לשחוט את פסחו דמטמא למ"מ ומשני ש"ה דכתיב ולאחותו ופריך וליליף מיני' ומשני שוא"ת שאני וברש"י ז"ל מקשה דליליף מכהן ונזיר דמטמא למ"מ ונשמע דכ"ה דוחה אף בקו"ע וברש"י שם מתרץ דשם לא נאמר הלאו דטומאה לגבי מ"מ כלל ועפמ"ש ברמב"ן הנודע. ובתוס' תירצו דלאו שאש"ב או ישנו בשאלה נדחה מפני כ"ה. והרמב"ן והרשב"א יש להם גירסא כזו בגמ' דמקודם פריך וליליף מולאחותו ומשני שוא"ת שאני והדר פריך וכ"ת ליליף מכהן ונזיר ומשני משום דהוי אש"ב או ישנו בשאלה. והנה המפו' הקשו דהלשון וכ"ת משמע דקושי' השני' תלוי בקושי' הראשונה הא בלא"ה יכול למיפרך מהא דכהן ונזיר נשמע דגם איסור בקו"ע נדחה מפני כ"ה. וע"ק דהא בספרי נדרש מלאביו אנזיר דמטמא למ"מ והולך לשחוט את פסחו נלמוד מתיבה האחרונה שבפסוק ובש"ס פריך מקודם מלימוד האחרון ומדוע לא פריך מקודם מהא דנלמוד מלאביו דנזיר מטמא למ"מ וישני דשם הוי ישנו בשאלה והדר יפרוך מלימוד האחרון וישני משום דהוי שוא"ת והמה הערות עצומות. ולתרץ כ"ז וגם קו' הט"א הנ"ל. נ"ל דבענין הא דקיי"ל אין עדלתו"ע מוכח בש"ס יבמות ד"ה דהיכי שישנו בשאלה או אש"ב נדחה אך הר"מ ז"ל פי' שם טעם אחר משום דנזיר שנטמא ליכא עשה כלל כנודע ובתוס' שם כ' דלמ"ד מצורע בימי חלוטו אסור בתשמיש י"ל דשם הוא משום גדול השלום וי"ל דבאמת גם באש"ב אינו דוחה לתו"ע

ועפ"ז י"ל דהנה בהא דמצינו דכהן מותר לטמא לקרובים י"ל דהטעם משום דהא בז' קרובים יש מ"ע לטמא כמפורש בספרי ועי' בהלק"ט הל' טומאת כהנים וי"ל דמ"ע דטומאת קרובים דוחה לל"ת דטומאת כהנים ואי דבטומאה יש לתו"ע הא הוי אש"ב והעשה הוא שיב דגם נשים מציוון על טומאת קרובים כמפורש שם בנמ"י שיטות רוב הפוסקים כן אך א"נ דגם לתו"ע שאש"ב אינו נדחה ע"כ דטומאת כהנים לגבי קרובים אינו מטעם דחוי' רק הותרה ממש ועפמ"ש הרמב"ן דדבר שהוא תמידי הוי הותרה. והנה עוד הקשו המפו' אהא דרצה הש"ס ללמוד דכ"ה דוחה מהא דכהן ונזיר מטמא למ"מ שמא הטעם משום דמ"ע דקבור תקברנו דוחה לל"ת דטומאת נזיר א"נ דלתו"ע שאש"ב נדחה מפני עשה ובשלמא עשה דפסח הוי עשה שיב"כ ובודאי אינו נדחה מפני עשה דקבור תקברנו אך א"נ דגם לתו"ע שאש"ב אינו נדחה מפני עשה א"כ ע"כ דהכא בכה"ג ונזיר דמטמא למ"מ ע"כ דהוא משום כ"ה. והנה בש"ס זבחים דל"ב פליגי אביי ורבא דאביי ס"ל דבמידי דהותרה שייך לומר מגו ורבא ס"ל דל"א מגו רק בדחוי' אבל בהותרה ל"א מגו עיי"ש. ועפ"ז א"ש הכל בהא דיליף בספרי מהא דולאחותו דהולך לשחוט את פסחו דמטמא למ"מ וקשה קו'