מהר"ש חלק א קפו

ונהי דבעודו טמא א"א לחול עליו איסור טומאה עכ"פ חשיב כלא שייר בקנינו א"כ לע"ע חל מה דאפשר ולכישטהר יחול הנזירות גם לענין טומאה. ואף דשם בגיטין דמ"ג משמע דרבא ס"ל דגם בחצי' שפחה ל"מ קידושין מ"מ י"ל עפמ"ש בר"ן נדרים דכ"ט דאף למ"ד קה"ג פקע בכדי מ"מ באישות ל"מ לזמן דלא משכחת בי' ק"פ. א"כ הכ"נ י"ל באמת בקודש מהני הקדש לחצאין ואף דבנזיר ל"מ מ"מ היכי דלא שייר בנזירות חל אבל באישות דלא משכחת רק קנין עולמית ה"ה דל"מ קידושין לחצאין אף בלא שייר בקנינו וז"ב

והנה כת"ה כ' דהכא ל"ש לומר אין נזירות לחצאין דהא לכשיטהר יחול גם הנזירות לענין טומאה דהא קיי"ל נזירות חל על נזירות אף דלא חל מהשתא חל לאח"ז והביא הא דש"ס כתובות דנ"ט דאומר שדה זו שאני מוכר לך לכשאקחנה ממך תקדיש דמהני וגם באומר שור זה עולה כל ל' לאחר ל' שלמים דחייל קדושה שני'. ובאמת אין הנידון דומה לראי' דשם באומר שדה זו שאני מוכר לך לכשאקחנה ממך תקדיש דמהני משום דבידו להקדישה מעכשיו ורק דהי' הו"א כיון דיגיע זמן שלא יהי' בידי להקדיש לא יועיל קמ"ל כיון דעכשיו בידו מהני ועי' באה"ע סי' מ' מ"ש הב"ח הובא בח"מ וב"ש באומר לאשה הרי את מקודשת לי אלאחר ל' יום וא"ל א' בתוך ל' התקדשי לי לכשתתגרש מן הראשון דמהני והקשה בדג"מ הא בהא דבעי' ר"א בהא דשתי פרוטות הקשה הרשב"א ז"ל מ"ש מאומר התקדשי לי לאחר ל' דמהני ותירץ הרשב"א דכאן יגיע זמן שלא יהי' ראוי לקידושין וא"כ כיון דבעי' דר"א נשאר בס' גם כאן יהי' ס'. ובאמת דבריו תמוהים דהא נודע שי' הר"מ ז"ל דפסק בבעי' דר"א דהוי מקודשת ודאי וכ' הרשב"א ז"ל דדייק מהא דשדה זו שאני מוכר לך לכשאקחנה ממך תקדיש דמהני נשמע דאף שיגיע זמן שלא יהי' ראוי להקדיש מ"מ מועיל רק דהר"ן שם בנדרים וקידושין כ' דשם אותו הקדש שמקדיש לאח"ז בידו להקדיש מעכשיו אבל כאן קידושין השניים אינם בידו אבל עכ"פ נשמע דבאומר לפנוי' הרי אמ"ל לאחר שתתקדש ותתגרש דמועיל דחד קידושין הוי לגמרי בידו ועי' בא"מ סי' מ' שכ' כן ושוב נשמע מהא דשדה זו דמהני וא"ש דברי הב"ח. ולפלא שבירושלמי פ' האומר מפורש דגם בחד קידושין ל"מ דזה ל"ח לגמרי בידו לפי שמא לא תתרצה להתקדש לו מעכשיו ועי' בשו"ת הרשב"א ובשעה"מ ובמקנה שהאריכו בזה

ובאמת בהא דשדה זו שאני מוכר לך הטעם דבידו להקדישה מעכשיו. וגם בהא דאומר לאחר ל' יום שלמים שם אינו רוצה להקדיש קדושת שלמים רק אלאחר ל' ובאותו זמן יוכל לחול שפיר מהני אבל הכא באומר הריני נזיר היום הריני נזיר היום באמת רצונו שיחול הנזירות שני' תיכף מהיום ורק נזירות הראשון מעכב א"כ יש הו"א לומר כיון דלא חל בשעתה לא יחול כלל אי לאו גילוי דקרא. ובאמת בהא דקאמר בש"ס למ"ד לא פקע בכדי מיירי הא דלאחר ל' שלמים כשאומר לדמי והקשה בר"ן למ"ד קדושת דמים לא פקעה בכדי מא"ל וכ' דמיירי כשפדאן והי' הו"א כיון דהשתא לא חל לא יחול אף כשפדאן קמ"ל והעירותי בחו"י לפמ"ש בשעה"מ פי"ז מהא"ב דבאוסר פירות הקדש על עצמו בשבועה אף כשפדאן אינו חל כיון דלא חל בשעתה אמרי' יצא לבטלה ובאיסור הבא מאליו אמרי' אי משכחת רווחא חייל אבל בשבועה אמרי' יצא לבטלה וקשה לכאורה בהקדש נמי נימא כיון דלא חל בשעתה לא יחול אף כשפדאן אך באמת א"ש דאי הי' מקדיש הקדש שני מעכשיו והי' מעכב הקדש הראשון אז אף כשפדאן לא הי' חל אבל כיון שנא הקדיש רק לאחר ל' א"כ כשפדאן בתוך ל' נמצא מעולם לא הי' עיכוב על ההקדש השני מלחול שפיר חל ונשמע דבנשבע על פירות הקדש שלא יאכלם לאחר ל' ופדאן תוך ל' דשפיר חל דל"ח יצא לבטלה דבשעה שהי' צריך השבועה לחול שפיר הי' לה מקום לחול עכ"פ בהא דלאחר ל' שלמים ניחא דהא לא הקדישו רק לאחר ל' אבל באומר הריני נזיר היום הריני נזיר היום כיון דעכ"פ מעכב נזירות הראשון על נזירת השני מלחול מעכשיו שפיר הי' הו"א דלא יחול כלל דהוי יצא לבטלה רק דנלמד מהא דנזיר להזיר דנזירות חל על נזירות אבל עכ"פ הכא פשיטא דחל דל"ש לומר אין נזירות לחצאין דהוי כהא דקאמר בש"ס שם דבלא שייר בקנינו בודאי מהני וז"ב. אך באמת הדין דנזירות חל על נזירות

אך מ"ש כת"ה דעכ"פ נזיר טמא מותר לטמא א"ע א"כ לפי"מ שסוברין דמקוה לחודה אינו מטהר א"כ יהי' מותר לטמא א"ע ובאמת טהור הוא ואסור לטמא באמת זה טעות להמעיין בהלק"ט שמפורש דגם בכהן שנטמא פליגי ר"ע ור"ט ורק היכי דבאותו יום כבר נטמא דמ"ד א' ס"ל דאפ"ה אחר שפירש מהמת חשיב מוסיף טומאה לענין שיטמא אדם להיות אב הטומאה בשעה שיגע בו בחיבורין וכדאיתא בש"ס דנזיר ומ"ד א' ס"ל דזה ל"ח תוספת טומאה אבל במפיש ימי טומאה לכ"ע אסור לטמא ורק בכהן בזה"ז דליכא מי חטאת מפורש שם בש"ג דאם כבר נטמא ליכא עוד איסור תורה מלטמא עוד כנודע מדברי הראב"ד ועי' במל"מ פ"ד מאבל ובדג"מ סי' שע"ג א"כ הכא דכבר נגמר כל הטהרה ולא חסר רק שפיכת השאובין פשיטא דאסור לטמא וז"ב בס"ד

ומ"ש רו"מ קושית הט"א דהיכי נלמוד מהא דולאחותו דהולך לשחוט את פסחו דמטמא למ"מ הא חד קרא נצרך לכהן ונזיר דאינו מטמא לקרובים דהו"א מתוך שהותרה לכהנתו הותרה נמי לנזירתו. ורו"מ כ' כיון דנזיר חשיב חמור לגבי כהונה משום שיש הרבה לאוין א"כ מקולא לחומרא ל"א מגו דאשתרי. באמת ז"א חדא דמפורש בש"ס שם לחד מ"ד יטמא נזיר ואל יטמא כהן שקדושתו קדושת עולם ובשעה"מ פי"ד מהמ"א העיר בזה מדברי הר"ן הנודע ועיי"ש בטה"מ. עכ"פ חזינן דכהן יש לו חומר אחר שקדושתו קדושת עולם וכל היכי דכ"א יש לו חומר אחר חשיבי תרוייהו שקולים כמפורש חולין דק"א ובפרט דעיקר סברתו דמקיל לחומרא ל"א מיגו דאשתרי באמת מפורש שם בש"ס דאמרי' מגו דאשתרי לט"מ אשתרי נמי לזיבתו והרי טומאת זיבה חמיר דהוי טומאה היוצא מגופה ואינו נדחה אפילו בצבור אפ"ה אמרי' מגו ועי' תוס' יומא ד"ג ע"ב דטומאת מת טבול יום דידי' כשר בפרה אבל לא בטומאה היוצאה מגופה ועי' בס' מרכבת יוסף סי' כ"ג שפלפל שם דהיה הו"א שמותר לתקוע שופר בר"ה בשבת דנימא מגו דאשתרי איסור יו"ט אשתרי נמי איסור שבת ומפורש שם דאמרי' מיגו מאיסור לאו לאיסור מיתה. ועפ"ז י"ל שי' המכילתא פ' בא דקאמר חד תנא דהא דתני עד בוקר להגיד שאין שורפין קדשים ביו"ט ור' ישמעאל אומר א"צ לזה קרא דהא כתיב ל"ת כל מלאכה וקאמר דלא נצרכה קרא רק לט"ז שחל להיות בשבת והדבר תמוה מאד דעכ"פ כיון דפשיטא לן בלי קרא דאין שורפין ביו"ט מכ"ש דאין שורפין בשבת דאף להסוברים דעדל"ת שיב"כ אבל עכ"פ שבת לא עדיף מיו"ט לענין דחיית עשה לל"ת דגם בשבת יש עשה כמ"ש בתוס' יבמות ד"ו ובכ"מ ועיי"ש ברשב"א ז"ל דלא כמ"ש המהרמ"ל בשבת וכבר העיר בזה באו"ח פסחים דפ"ג ובשו"ת זכרון יצחק סי' ס"ח

והנ"ל דהנה הא דקאמר בש"ס דשבת דכ"ו דמש"ה אין שורפין קדשים ביו"ט למ"ד א' משום דיו"ט ל"ת ועשה הוא ואין עדל"ת ועשה. והנה לכאורה שאר המ"ד דקאמרי טעמים אחרים ולא ניחא להו בטעם דהוי לתו"ע כ' בתוס' דמשמע דס"ל יו"ט ליכא רק ל"ת גרידא. אך באמת י"ל דכולהו מודים דיש עשה דשבתון ביו"ט ורק אפ"ה בעי קרא דהו"א דאף דאין עשה דוחה עשה משום מאי אולמא האי עשה מהאי עשה מ"מ כ' בשו"ת נודב"ש יו"ד ח"ב סי' כ"ג די"ל דבעשה בהדי ל"ת נימא מגו דאשתרי הל"ת ה"ה נמי העשה וכדקאמר בש"ס זבחים דל"ב מתוך שהותר לצרעתו הותר לקריו. אך באמת נודע דרבא ס"ל שם דבמידי דהותרה ממש ל"א מגו דאשתרי אבל בדחוי' אמרי'