מהר"ש חלק א קפה

א"כ חשיב בידו ומגרע הח"א ושוב צריך להיות נאמן עכ"פ לענין טבילה דהוי בידה לגמרי אף קודם שטבלה מכח סברת בידה הוי ככבר נעשה הדבר ופשיטא דמהני אז החופה אף לשי' הרמב"ם ז"ל א"כ עכ"פ קושיא הנ"ל ל"ק וכן כ' בשו"ת שו"מ מהד"ג ח"ג סי' ס"ט בפשיטות וא"ש הדבר ע"נ. ומה שהביא כת"ה דברי השו"מ שכ' דהכונה דלענין תרומה דבעי כונה א"כ יסברו דאין מקוה מטהר רק בצירוף השאובין ולא יכוונו לטהר במקוה

הנה באמת כבר עמדו ע"ז בספרי חכמי זמנינו בשו"ת כנף רננה מביא דברי הלח"מ דלענין הטוב ומטיב דאם אומר בבית האבל גם דיין אמת חשיב עקירה דהוספה הוי עקירה. ובס' שב דנחמתא לנ"ד הג' הר' יוסף ענגעל נ"י העיר מש"ס הלז דפריך רבא למאי נ"מ מוכח דאף שהם יכוונו דאין המקוה לחוד מטהר רק בצירוף השאובין ולא יתכונו על המקוה לחוד אפ"ה חשיב כונה. ובס' כרם נטע על סוטה דט"ז דחה דשם הכונה רק משום מעלת קודש אבל באמת היכי דבעי כונת מצוה בעי שיתכוין לכולה מצוה ואם סובר שזה הוא רק חצי מצוה ל"מ. ובאמת לפ"ז הי' א"ש דברי רש"י ז"ל מה שפי' בקושית רבא מאי נ"מ הא כבר טבלו במקוה תחילה וקשה מאי נ"מ הא אף אם הי' טובלין בשאובין תחילה אפ"ה כיון דטובלין במקוה ג"כ ממילא היא טהורה. אך לפ"ז א"ש דהנה מפורש ברא"ש ובש"ע יו"ד סי' רע"א דבעי בס"ת עיבוד לשמן ואם הנכרי מעבד יסייע ישראל בתחילתן לשמה וממילא אף אם יעשה אח"כ סתמא אפ"ה נימא ע"ד הראשונה הוא עושה אבל אם העכו"ם עושה בתחילה אף שמסייע ישראל בסוף ל"מ כמ"ש הט"ז שם. נמצא א"ש באמת בכל מצוה נהי דבעי כונה אבל אם התחלת המצוה הוא בכונה שוב אף אח"כ כשעושה בסתמא הוי כנתכוין בפי' דהא מצינו בש"ס מנחות דט"ז דאף למ"ד אין פיגול בחצי מתיר מ"מ בנתן את הקומץ במחשבה והלבונה בשתיקה אמרי' ע"ד הראשונה הוא עושה ואף דשמואל קאמר שם עדין הוא מחלוקת מ"מ כ' בתשובה דשם א"נ ע"ד הראשונה הוא עושה יתחייב כרת שפיר מוקמי' בחזקת כשרות דלא עבר אאיסור כרת וכמ"ש הר"מ ז"ל דאם אמר א"ג זו תמורת זו אם אחת הי' בע"מ אמרי' דכונתו בתורת חילול ועי' במלמ"ל פ"י מגירושין ועי' בשו"ת בי"ש חאה"ע סי' קמ"ז. אבל במידי דהיתר אמרי' ע"ד הראשונה הוא עושה. ומפורש בירושלמי בירד לטבול מטומאה קלה ונסמכה לו טומאה חמורה דל"מ וכ' בס' מרכבת יוסף סי' ט"ו דכיון דלא חל הטומאה קלה בעוד הטומאה חמורה עליו א"כ און מועיל כלל הטבילה לטומאה קלה א"כ ל"ח כונה כלל והוי כמ"ש הר"מ ז"ל בהא דכתב גט לאשה דעלמא דמפורש בש"ס יבמות דנ"ב דל"מ והטעם דאם נכתב בשעה שא"ר לגירושין הוי כלא נכתב לשמה

א"כ הכ"נ בשלמא אי הי' המנהג לשפוך בתחילה השאובין א"כ הי' מקום טעות דיסברו דהשאובין הם התחלת הטהרה א"כ יתכונו בשעת שפיכת השאובין ואח"כ בשעה שתכנס למקוה לא תתכוין שתסמוך דכונת התחלת הטהרה מועיל אכל המצוה ובאמת כיון דאין השאובין שייכים לטהרתה א"כ הוי כנתכונה שלא בשעת טבילה דל"מ. אבל כיון דדרך לטבול במקוה תחילה א"כ עכ"פ תתכוין בשעת שנכנסה למקוה כונת טהרה נהי דעדין לא נגמר טהרתה לפי סברתה מ"מ עכ"פ חשיב כונה וא"ש דברי רש"י ז"ל. וע"ד הפלפול י"ל עוד דרבא מקשה רק לשי' אבל לאביי ל"ק קושית רבא. דבאמת י"ל כמ"ש הכנף רננה דאם סובר שזה הוא רק חצי מצוה א"כ ל"ח כונה דהא סובר שבזה לא נגמר הטהרה. אך באמת י"ל דזה תלוי בהא דנסתפקו השבו"י והישי"ע אי בכל המצות יש קצת מצוה בח"ש. ובאמת זה תלוי בהא דמצינו באיסורין ח"ש אסור מה"ת דלשי' הח"ץ סי' פ"ו עיקר הטעם משום דאחשבי' וממילא לענין מצוה ל"ש ענין דח"ש

אך באמת מרש"י שבת דצ"א מפורש דגם באיסורי שבת ח"ש אסור מה"ת ועי' בשו"ת ח"צ לענין שיער נזיר ובפמ"ג בפ"כ וע"כ דח"ש הוי חלק מהאיסור ולפ"ז כמו דלענין איסור חלק מהשיעור הוי עכ"פ איסור במקצת ה"ה דלענין מצוה ג"כ יש על ח"ש שם מצוה. ונודע קושית הירושלמי דנעשה ב' ימים יוה"כ מס' ורק התירוץ משום חשש סכ"נ. והעיר בכו"פ סי' ק"י הא יוכל לאכול ח"ש ואחר כא"פ יאכל עוד ח"ש ול"מ לר"ל ח"ש מותר מה"ת ואף לר"י מ"מ עיקר הטעם משום אחשבי' וכשאוכל לצורך פק"נ ל"ש אחשבי' א"כ לא יהי' איסור ד"ת ולא יגיע לידי סכ"נ. וכ' הכו"פ דמזה ראי' דס' ד"ת מה"ת לקולא א"כ מה"ת א"צ לעשות ב' ימים יוה"כ מס' ואי דמדרבנן צריך להחמיר מס' מ"מ הא איסור דרבנן יעבור אף בח"ש. אך א"נ דס' ד"ת מה"ת לחומרא שוב הדרא קושיא הנ"ל וע"כ יהי' נשמע דח"ש הוי עצם איסור לפי שהוא חלק מהשיעור א"כ גם כשאוכל לצורך פק"נ יהי' איסור ד"ת ושוב א"א לתקן. נשמע דמ"ד ס' ד"ת מה"ת לחומרא ע"כ דס"ל דח"ש הוי עצם איסור וה"ה דח"ש במצוה ג"כ חשיב כקצת מצוה

וא"כ נודע מ"ש להוכיח בש"ש פ"א דאביי ורבא דפליגי בחולין ד"ט בהא דילפי' סכנתא מאיסורא אביי ס"ל ס' ד"ת מה"ת להקל ורבא ס"ל מה"ת לחומרא. וא"ש הכל דלאביי לשי' יש לצמוח' מכשול היינו שיתכוין רק בשעת המקוה א"כ לסברתם דזה הוא רק התחלת הטהרה א"כ אין נחשבת כלל כחלק מהמצוה דלאביי לשי' י"ל דרק באיסורין ח"ש אסור מטעם אחשבי' אבל במצוה ל"ח כחלק מהמצוה א"כ הוי כלא נתכונה כלל בשעת עשיית המצוה דלא ידעה כלל אם המקוה גומר הטהרה וחשיב עיקר הטהרה ול"ח כונה כלל אבל רבא לשי' שפיר מקשה דע"כ מכח קושית הירושלמי נשמע דח"ש הוי עצם איסור א"כ גם חצי מצוה חשיב כחלק מהמצוה א"כ שפיר כונתה בשעת טבילתה במקוה מהני דנהי דלא ידעה דבזה נגמר הטהרה עכ"פ ידעה דזה חלק מהמצוה ובעי כונה וכונת חצי מצוה מועיל לכל המצוה וא"ש כ"א לשיטתו בס"ד ע"נ. ועי' במרכה"מ ונ"מ שילהי יבמות ובאו"ח פסחים ד"ה ע"ב ועי' שו"ת מהרש"ם ח"ב סי' רכ"ו

ולכאורה יש למצוא עוד נ"מ למאי דקיי"ל דשתי נשים שלבשו חלוק א' ונמצא עליו כתם דשתיהם טמאות ואם חדא היא נדה שוב תולה דמהנדה באה וא"כ שפיר אם אשה אחת אחר שטבלה במי מקוה לבשה חלוק ופשטתו ולבשתה חברתה ונמצא עליו כתם דאם הי' יודעין שאשה הראשונה היתה טהורה בשעה שלבתה א"כ הי' הס' על שתיהן ושתיהן טמאות אבל עתה שסוברין שהאשה הראשונה בלא"ה טמאה שוב ניתלי בה ושפיר יש נ"מ. אך באמת א"ש לפמ"ש במלמ"ל פ"ט מהא"ב דאם כבר שלמו ימי טומאתה ולא מחוסר רק טבילה דאז שוב אין תולין בה דשייך הסברא דמאי חזית כיון שאם ניתלי בה יתהווה טומאה חדשה ועי' בסד"ט סי' ק"ץ ס"ק ע"ח ובחוו"ד סי' ק"ץ שכ' דגם בשומרת יום ביום ב' אינו תולה ומכ"ש בכה"ג לכ"ע שפיר אינו תולה ושפיר פריך רבא מאי נ"מ וז"ב. ומ"ש כת"ה בהא דמקשה רבא מאי נ"מ הא לפי המבואר בש"ס נזיר דט"ז ובנדרים ד"ד במי שנזיר והוא בבה"ק דלר"י לקי לאלתר אם שתה יין ולר"ל אינו לוקה וכ' התוס' בנזיר דכן הדין במי שהי' טמא בשעת קבלת הנזירות ושפיר יש נ"מ אם אחר טבילה במקוה יקבל נזירות וישתה יין דאם הי' יודעין שמי מקוה מטהר א"כ חל הנזירות לגמרי ושפיר לקי אבל לפי טעותם דעודו טמא א"כ אינו חייב אשתיית יין. והעיר עוד בהא דנזיר והוא בבה"ק אמאי יחול עליו נזירות הא רבנן ס"ל דבנזיר מדבר א' הוי נזיר בכל ור"ש ס"ל אינו נזיר עד שיזיר מכולן עכ"פ כיון דעל טומאה אינו חל א"כ היכי חל כלל הא אין נזירות לחצאין עכ"ד

באמת לק"מ לפי"מ דקאמר בש"ס גיטין דמ"ג חב"ח שקידש מהו וקאמר הש"ס דאף א"נ התקדשי לחצי' אינו מקודשת התם שייר בקנינו הכא לא שייר בקנינו א"כ ה"נ באינו מקבל נזירות רק במקצת א"כ שייר בקדושת נזיר א"כ שפיר אינו חל לחצאין רק לרבנן חל לגמרי ולר"ש אינו חל כלל אבל הכא דבאמת הוא מקבל עליו כל קדושת נזירות