מהר"ש חלק א קפד

לוקה אף דילפי' מנבילה אפ"ה כיון דלא כתיב אכילה בגופה ה"ה דבמעילה ג"כ לוקה בשלכדה"נ. ונשמע דלאביי במידי דשייך בי' מעילה ל"ש הך דמלל"נ. א"כ בנדר דקיי"ל בנדרים דל"ד דיש מעילה בקונמות א"כ בנדר ובמעילה לש"ל מלל"נ ורבא לשי' גם בנדר ובמעילה י"ל מלל"נ. אך באמת בשעה"מ פ"ה מיסוה"ת דחה דברי המהרש"א ודעתו דגם לאביי אין חיוב במעילה שלכדה"נ. וחוץ לזה שם בר"ה מוכח דגם בע"ז אמרינן מלל"נ ובע"ז יש חיוב בשלכדה"נ כמ"ש בתוס' ע"ז די"ב וע"כ דליתא לסברא הנ"ל

אך באמת י"ל בכונת אביי שם בנדרים לפי"מ דמשמע בר"ן שם דישיבת סוכה ל"ח הנאה ורק דנדר חל אף ע"ד שאין בו הנאה. א"כ י"ל דבאמת מודה אביי דמצוה ל"ח הנאה ורק דס"ל דבשלמא במודר הנאה מחבירו דחל הנדר על כל מיני הנאות שבעולם א"כ אמרי' דלא נתכוין לאסור רק דבר שחשיב הנאה וממילא מותר לתקוע לו דזה ל"ח הנאה ולא הוי זה בכלל נדרו דלא נדר רק ממידי דהוי הנאה. אבל באומר הנאת סוכה עלי אז הדין בהיפך דאי הי' משכחת הנאה בישיבת סוכה אז היינו אומרים דאם אומר הנאת סוכה עלי אין כונתו רק ישיבת רשות דזה חשיב הנאה אבל סוכת מצוה דל"ח הנאה לא הי' בכלל האיסור ורק הי' תלוי אי הנאת הגוף בהדי מצוה מותר אבל כיון דלא משכחת הנאה כלל בישיבת סוכה א"כ באומר הנאת סוכה עלי אאפ"ל דכונתו הי' אישיבה דרשות דזה בודאי ל"ח בכלל הנאה ואדרבה אמרי' דנתכוין לישיבת סוכה דמצוה דזה נקרא אצלו בכלל הנאה היינו שמחשב דהמצוה משוי לי' להנאה

ולפ"ז ניחא דבאמת במודר הנאה מחבירו דאפשר לתלות הנדר במידי דהוי הנאה גמורה אמרי' דמידי דמצוה כיון דל"ח הנאה לא הי' בכלל נדרו אך הכא כיון דלא משכחת הנאה ע"כ דנתכוין לסוכת מצוה וזה מיקרי אצלו הנאה. אך להבין קושית רבא י"ל דהנה בשבועה קיי"ל גמר בלבו צריך להוציא בשפתיו. ונסתפקתי בתשובה אי באמת נגמר השבועה ע"י קבלה בלב ורק הא דבעי הוציא בשפתיו כדי שיהי' גילוי מחשבתו או די"ל דבאמת עיקר השבועה נגמר רק ע"י ביטוי פה. וכ' בתשו' דזה תלוי בפלוגתת אביי ור"א שבועות ד"כ דאביי ס"ל במסרבין בו לאכול ואמר לא אכילנא ואח"כ אמר שבועה שאוכל דנאסר באכילה ור"א פליג ע"ז ומשני תני שבועה שאי אוכל לך. וכ' דאביי ס"ל דעיקר השבועה נגמר ע"י קבלה בלב ורק דבעי שיהי' גילוי מחשבתו וא"כ סגי באם יש גילוי מחשבתו מצד הענין אף שהדיבור בעצם אינו מוכיח על קבלת השבועה ור"א ס"ל דגזה"כ דבעי דיבור פה ובעי שהדיבור בעצם יהי' מוכיח על ענין קבלת השבועה ונודע שהרמב"ן ז"ל פסק כר"א

ולפ"ז א"ש דאביי לשי' דל"צ רק גילוי מחשבתו ולפ"ז שפיר באומר הנאת סוכה עלי כיון דלא משכחת הנאה א"כ הוי גילוי מחשבתו שרצה לאסור ישיבת מצוה א"כ נהי דמצד הלשון אינו מוכיח דאסר ישיבת מצוה דהא אמר הנאת סוכה ומצוה ל"ח הנאה מ"מ עכ"פ יש גילוי מחשבתו דרצה לאסור ישיבת מצוה ואצלו נחשב זה להנאה אך רבא קאי בשי' ר"א דגזה"כ דנדר אינו נגמר רק ע"י דיבור פה ובעי שהדיבור בעצם יהי' בו ענין קבלת נדר וא"כ שפיר באומר הנאת סוכה עלי ומצוה ל"ח הנאה א"כ ל"מ אף אם יש הוכחה שרצה לאסור א"ע הישיבה דמצוה מ"מ כיון דהוציא הנדר בלשון הנאה וזה ל"ח הנאה א"כ לא חל האיסור וז"ב. ולפ"ז א"ש דבתרומה נהי דהנאה של כילוי אסור מ"מ מותר להדליק בו דשייך הסברא דמלל"נ. ולפ"ז א"ש מ"ש דאביי דס"ל נדונ"ד אין קריבין ע"כ דס"ל הנאת הגוף בהדי מצוה מותר וכת"ה העיר דבש"ס דהכא מוכח דאביי ס"ל מל"נ. ולפ"ז א"ש דאדרבה מש"ס דשבת דאביי קיבל הא דרב ומשמע דאף בש"ש מותר נשמע ע"כ דס"ל מלל"נ וע"כ הא דקאמר הכא דבאומר הנאת סוכה אסור וע"כ מטעם שכתבתי וז"ב בס"ד ודוק

נחזור לקו' החכם הנ"ל דמשכחת שקודם ששפכו עלי' השאובין נתקדשה בחופה וא"כ לפי טעותם ל"מ החופה וא"מ. והנה כת"ה כ' דאביי דס"ל קשמס"ל הוי קדושין ע"כ דס"ל דעכ"פ חופת נדה מהני לענין קנין וכ' דא"נ דחופת נדה ל"מ ע"כ דאין חופה לפסולות וא"כ תיקשי היכי יליף דחופה קונה הא י"ל מה לכסף ושטר שכן מהני בפסולות ובשלמא לדידן י"ל ביאה תוכיח דל"מ בפסולין משום דאעל"מ אבל אביי לשי' דס"ל אע"מ א"כ א"נ דס"ל חופת נדה ל"מ שוב ע"כ דחופה אינו קונה עכ"ד

הנה באמת מ"ש לפשיטות דאי חופת נדה ל"מ ע"כ דאין חופה לפסולות. באמת שי' כמ"פ דאף א"נ חופת נדה מהני אפ"ה י"ל דאין חופה לפסולות דבנדה עכ"פ לכשתטהר תהי' ראוי לביאה אבל פסולות מעולם לא יהיו ראויי' לביאה כמ"ש המל"מ דאף מ"ד אין חופה לפסולות מ"מ י"ל דחופת פחות מבת ג' יועיל דעכ"פ אח"כ תהיה ראוי' לביאה ולהיפך אף למ"ד יש חופה לפסולות אפ"ה דוקא שם דדעתו לבוא עלי' באיסור וחשיב לדידי' בכלל ראוי' לביאה אבל בנדה אין דעתו לבוא עלי' באיסור שפיר חשיב לא חזי לביאה ול"מ ועי' בשעה"מ שהאריך בזה וכעין זה כ' בתוס' ביצה די"ב דמש"ה מבשל גה"נ ביו"ט חשיב לצורך משום שדעתו לאוכלו באיסור ועי' בפמ"ג בפתיחה להל' יו"ט שנסתפק במבשל איסור דרבנן ביו"ט אי חשיב א"נ וכ' דבאם בדעתו לאוכלו חשיב א"נ. ועי' שו"ת מהר"ם מינץ החדשות שכ' בישוב קו' התוס' בהא דמהני קדושין בח"ל אף דלרבא קשאמס"ל לא הוי וכ' ג"כ דבח"ל דעתו לבוא עליה באיסור ל"ח בכלל קשאמס"ל עיי"ש מ"ש בפי' דברי התוס' ב"מ ד"י. עכ"פ לשי' הנ"ל דאף למ"ד יש חופה לפסולות מ"מ חופת נדה ל"מ א"כ שוב י"ל דשפיר חופה קונה אף לדידן אף דס"ל חופת נדה אינו קונה ויליף מכסף ושטר וא"ל מה לכסף ושטר שכן נוהג בפסולות דהא חופה נוהג בפסולין

אך באמת בפשיטות י"ל מה לכסף ושטר שכן מועיל בנדה ובזה א"ל ביאה תוכיח דביאה ג"כ מועיל בנדה דלש"ל בזה אעל"מ דלא יתוקן האיסור בזה דבשלמא בח"ל י"ל שפיר אעל"מ דיתוקן דלשי' הר"מ ז"ל ביאה בלא קידושין אינו לוקה בח"ל אבל בנדה אף בלי קידושין עובר איסור ושוב ל"ש אעל"מ א"כ אף לרבא א"נ דחופת נדה אינו קונה ע"כ דחופה ל"ח קנין כלל. אך האמת יורה דרכו דקושי' הנ"ל לק"מ דבפי' כ' בשעה"מ דאם כבר ספרה ז"נ והגיע זמן טבילתה אז לכ"ע מהני החופה דכל שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי והשעה"מ נסתפק דגם בימי ספירת ז"ל הואיל דמה"ת נדה ל"צ נקיים י"ל דמהני חופה ועכ"פ אחר שכבר ספרה ז"נ וכבר ירדה לטבול נהי דלא נגמר עדין ההכשר עכ"פ ל"ח בכלל א"ר לביאה ועיי"ש בטה"מ שפלפל לענין יום ז' דעכ"פ מדרבנן אסורה לטבול ביום אי חשיב בכלל א"ר לביאה אבל הכא דכבר נגמר ההכשר ולא מחוסר רק טבילה לחוד פשיטא דמהני החופה דמפורש בתוס' גיטין ד"ב דמש"ה נדה נאמנת שכבר טבלה משום דבידה לטבול אף די"ל דשם מעידה שכבר טבלה נאמנת ול"ח נגד ח"א משום דהוי בידה אבל אם עדין לא נעשה הדבר אף דהוי בידו ל"מ אף לומר דהוי ככבר נעשה. אך באמת בש"ס קידושין דס"ב מפורש דבאומר פירות ערוגה זו תלושין יהי' תרומה על פירות מחוברין דמהני לפי דכל שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי ול"ח דשלב"ל. ואדרבה בהא דקאמר הש"ס שם גבי גר דל"ח בידו דמי יימר דמזדקקי לי' ג' והקשה ברשב"א יבמות דפ"ח אי הקדש דידי' משום דבידו לאיתשולי עלה וקשה מי יימר דמזדקקי לי' ב"ד ותירץ דדוקא שם דלא נעשה עדין הדבר ורק שנאמר דחשיב בידו ומש"ה לא יהי' חשיב דשלב"ל ע"ז אמרי' דל"מ משום דצריך סיעת אחרים אבל באומר שכבר נעשה הדבר חשיב בידו אף דצריך סיעת אחרים. ובתשובה פלפלתי בזה בהא דגר שאומר נתגיירתי וליכא עדים דל"מ אף באומר נתגיירתי בב"ד פלוני אף דהוי מדע"ל משום דהוי נגד ח"א והא הכא שאומר שכבר נתגייר