מהר"ש חלק א קעט

דעכ"פ חשיב ג"ד דלא ניחא לי' בגווה דכל ימי הפסח סבור הישראל שנמכר כהוגן. עכ"פ מכל הנ"ל אם באמת עכ"פ בע"פ אמר להעכו"ם שמוכר לו החמץ לחלוטין עכ"פ יש להתירו בהנאה דבזה יש צירוף עוד כמה שי' דחמץ שעה"פ מותר בהנאה ואם אפשר לערבו חד בתרי אפשר להתירו אף באכילה אבל אם גם בע"פ אמר לו רק שמוכר לו על י' ימים א"כ לשי' הרא"ש ל"ח כלל קנין הגוף רק כשאלה בעלמא א"כ בודאי אסור לאחה"פ ואף לשי' הר"א והקצה"ח סי' רמ"א מ"מ לא עדיף מהקדש לזמן דחשיב עכ"פ גל"מ וקיי"ל דגם בעבר אב"י ע"י זכות קע"א היכי דהי' אחריות ברור לכל השי' אסור לאחה"פ כשי' המ"א ודלא כהח"י. ע"כ קשה אף להתיר בהנאה ואולי אם יש הפ"מ אפשר להתיר בהנאה עי"ת חד בתרי והכל כפי אשר יראה כת"ה. כנלע"ד ברור בס"ד לדינא

בעה"ח ב' ר"ח אייר תרנ"ו ראדימושלא. והנני ידידו הק' שמואל ענגעל אבד"ק הנ"ל סימן סז להרב החריף ובקי בחדר"ת המפורסם וכו' כש"ת מוה' יעקב רייך (נ"י) ז"ל מוצד"ק ראפטשיץ יע"א

בדבר שאלתו באיש א' אשר עלה חוט בשר על הגיד היינו שבאמצע הגיד נגד הגיד והפנים עלה חוט בשר ומכסה כל החוט ומצדדיו ולמטה נראה כל החריץ והחוט הסובב רק באמצע וזאת ידוע שהי' נימול כראוי היינו שהמוהל זוכר זאת היטב רק אח"כ ע"י סיבה עלה למעלה עכת"ד ומקודם נברר גוף הדין

הנה הדבר מוסכם מכל הפוסקים דבשעת מילה מצוה לכתחילה לחתוך כל הערלה עד שיתגלה החריץ לגמרי ולא יהי' חופה כלל ורק בנשארו ציצין אז אם נשאר חוט הסובב את רוב היקף אף שאינו רק בגובה מעט או בחופה רוב גבהה אף שאינו רוב היקפה מעכב וחוזר עליו בשבת ורק אם נשאר פחות מזה אז חשיב ציצין שאינו מעכב ואסור לחזור עליו בשבת דכבר פורש ובחול מותר ורק אי מצוה מדרבנן לחזור בחול יש בזה מחלוקת הפוסקים דבטור משמע דבחול צריך לחזור ודעת הרמב"ם ז"ל דאף בחול א"צ לחזור ועיי"ש בב"י שהאריך דשי' הר"מ עיקר אך בפירוש הדבר מה נקרא עטרה בזה פליגי החכם ספרדי והבכ"ש דלשיטתו בשר המשפע נקרא עטרה ולשי' הבכ"ש החריץ בעצמו נקרא עטרה ובאם כבר נימול כראוי ואח"כ נמשכה ערלתו אז מה"ת אף אם מכוסה הערלה לגמרי אפ"ה א"צ לחזור ולמול דמה"ת אינו מעכב רק ערלה שהוא בתולדה ורק מדרבנן הואיל דנראה כערל אז אם אינו נראה מהול בשעת קישוי צריך לחזור ולמול אבל אם נראה מהול בשעת קישוי סגי וא"צ לחזור ולמול ועיין בנקה"כ שכ' דגם רש"י ז"ל מודה דהיכי דבשעת מילה הי' נראה מהול לגמרי ורק אח"כ נמשכה ערלתו אז בנראה מהול בשעת קישוי סגי וכ' הרמ"א בשם התה"ד דסגי באם נראה רק שליש עטרה דכיון דעיקר הדבר דצריך לחזור ולמול הוא רק מדרבנן וסגי באם נראה רק קצתו מהול ועיין בשו"ת ח"ס שכ' דגם שליש ל"ד רק באם נראה רק מקצת העטרה מגולה להדיא סגי. ובנראה ואינו נראה יש פלוגתת הפוסקים ודעת הב"י דפוסקים כשמואל דבעי נראה להדיא ובהג"ה יד שאול הוכיח דאדרבה הר"מ ז"ל פוסק כרשב"ג ואך בפי' נראה ואינו נראה לפי הבנת הנקה"כ אם צד א' מכוסה לגמרי זה מיקרי נראה ואינו נראה והח"ס כ' בפי' נראה ואינו נראה היינו באם צריך להביט בטוב שיראה מקצתו מגולה ובאם אין מביטין היטב נראה כל הערלה מכוסה זה תלוי בפלוגתא דשמואל ורשב"ג ביארתי קצת דעת הפוסקים

עתה נפן לדבר שאלתו הנה כת"ה רוצה לחדש דהא דבנימול כראוי א"צ למול פ"ב מה"ת היינו רק באינו דבוק לגיד א"כ באמת הגיד מגלה דאינו דבוק רק שאינו נראה להדיא מש"ה א"צ למול מה"ת אבל באם נעשה דבוק לבשר כדמעיקרא אז הוי מילתו מה"ת ושוב רוב גובה מעכב וא"כ לשי' הבכ"ש זה מיקרי רוב גובה. ודחה דא"כ בש"ס דיבמות דפריך אלא זכרי' דאיתנהו בשעת אכילה וליתנהו בשעת עשי' היכי משכחת. והא משכחת בכה"ג דבשעת אכילה נעשה הבשר דבוק לגיד וע"כ דגם זה מדרבנן עכת"ד. הנה באמת מש"ה לא אריא דבאמת לכאו' תיקשי בפשיטות לשי' הט"ז שנסתפק בנולד מהול ואח"כ נתכסה ערלתו דבכה"ג י"ל דצריך למול מה"ת דהא מעולם לא נימול כראוי והוי ככסהו הרוח ונתגלה דחייב לכסות וא"כ תיקשי דמשכחת בנולד מהול ובשעת עשיית הק"פ עדין העטרה לא נתכסה ובשעת אכילה נתכסה לגמרי דמעכב בשעת אכילה ובאמת מצאתי בשו"ת שאג"א סי' נ"ה שהעיר בזה והוכיח מסוגי' הנ"ל דלא כשי' הט"ז דגם בכה"ג א"צ למול מה"ת. אך באמת לענד"נ דאין מזה ראי' לדחות שי' הט"ז

ואקדים מה שנלענ"ד לכאו' שם בש"ס דבעי למיפשוט דערלה שלא בזמנה מעכבת דא"כ היכי משכחת דאיתנהו בשעת אכילה ומשני שחלצתו חמה וכבר יתיב שבעה רק דבעי מעל"ע ור"פ משני כגון שהי' לו כאב עינים דבזה ל"צ ז' ומשמע דלר"פ במידי דבעי המתנת שבעה לא משכחת לה. ומוכח לכאו' דס"ל דל"צ מעל"ע וא"כ שוב הי' ראוי בשעת עשיי' וא"כ נצמח דר"פ פליג אהא דבעי מעל"ע וא"כ דברי ר"פ הם שלא כהלכתא א"כ מדוע פסקינן דינא דר"פ. והנלע"ד דבאמת גם ר"פ מודה דבחלצתו חמה בעי כל ז' מעל"ע והא דלא ניחא להו בתי' י"ל דבר חדש דהנה באמת נסתפקו בש"ס דגם ערלה שלא בזמנה מעכבה רק דדחה הש"ס דערלה שלא בזמנה אינו מעכב דבשעה שא"ר למול ל"ח ערלה שיעכב והוי כהא דמפורש בש"ס דבמחוסר זמן א"ח משום ש"ח דבזמן שא"ר לפתח אה"מ א"ח משום ש"ח. והנה מפורש בש"ס יומא דס"ב דשתי שעירים עד שלא הגריל חייב משום ש"ח ומפורש שם דאין מחוסר זמן לבו ביום ובאם ביומו יהי' ראוי אע"ג דאכתי לא מטי זמנו אפ"ה חייב משום ש"ח ולפ"ז י"ל דבר חדש לפי"מ דמוכח בש"ס פסחים דפ"ה גבי שבירת עצם מבע"י דאביי קאמר דל"ח ראוי לכתחילה ור"פ ס"ל הואיל דראוי לאורתא חשיב ראוי וסברת ר"פ י"ל דהואיל דמצינו דאין מחוסר זמן לבו ביום וא"כ י"ל דלענין קדשים דהלילה שייך ליום שלפניו א"כ הוי היום והלילה שלאחריו כמו יום א' וא"כ חשיב כמו אין מחוסר זמן וממילא הוי ראוי תיכף מתחילת היום וכדמפורש בש"ס זבחים די"ב דמלילה ליום לר"פ ל"ח מחוסר זמן ומצינו דכלי שרת מקדש בלילה מידי שיהי' ראוי למחר. וה"ה שי"ל דהואיל דהלילה שייך ליום שלפניו חשיב כמו אין מחוסר זמן לבו ביום ופליגי בזה אביי ור"פ. וא"כ הדבר פשוט בעיני אם ישלמו הז' מעל"ע אחר שחיטת הפסח מבע"י א"כ קיי"ל אין מחוסר זמן לבו ביום וא"כ שפיר חשיב ערלה בזמנה וא"כ ע"כ דצריך דאוקמי דשלמו הז' מעל"ע בלילה א"כ כ"ז לדידן דס"ל שם דביום א"ח משום שבירת עצם אבל ר"פ לשי' דס"ל דהואיל דחזי לאורתא חשיב ראוי גם מבע"י והטעם דבקדשים שייך הלילה ליום שלפניו ושוב חשיב לדידי' ערלה בזמנה גם בשעת עשי' ומש"ה א"א לאוקמי לדידי' בחולה שצריך להמתין שבעה רק בכאב עינים וז"ב. ועי' בס' ע"פ לתורה לנ"ד הגר"י ענגעל נ"י שהאריך בזה

ובאמת בזה יש לפשוט ס' של שא"ר שהוכיח דתוך ח' בודאי לא יצא אם מל ורק דחשיב כנחתך הערלה עיי"ש שנסתפק לדידן דפסקינן דמילה שלא בזמנה ג"כ אינו רק ביום ואפ"ה בדיעבד במל בלילה יצא ידי חובת המצוה ונסתפק אליל ח' אי איתמעט רק מתורת לילה ויצא בדיעבד