מהר"ש חלק א קסט

לא עבר כלל ול"צ התרה כן נראה לע"ד ברור בסייעתא דשמיא לדינא

בעה"ח ה' תשא תרס"ב לפ"ק פה"ק ראדימושלא

הק' שמואל ענגעל אבד"ק הנ"ל. סימן סב להרב המאה"ג חו"ב וכו' כש"ת מוה' דוב בעריש נ"י מוצד"ק דעמביץ יע"א

בדבר שאלתו באשה אחת שבעלה הי' חולי ר"ל והתפללה לפני אה"ק ואמרה כ"פ שמקבלת ע"ע שלא לילך על מקומה בביהכ"נ מחמת כי היתה מתקוטטת עם שכנתי' ופשפשה במעשי' אולי עוותה בזה לזה אמרה שמקבלת ע"ע שלא לילך על מקומה ואמרה זאת כ"פ אבל לשון נדר ושבועה לא הזכירה ונסתפק כת"ה דדמי לדין המבואר בסי' רל"ז סעיף ה' דהאומר על ד"א פעמים שלא אעשנו הוי שבועה. זה תורף שאלתו

הנה באמת בגוף דין הנ"ל באמת ברמב"ם פ"ב מהל' שבועות ה"ו הביא אם אמר לאו לאו ב"פ דרך שבועה או הן הן והזכיר שם או כינוי הר"ז שבועה והראב"ד כ' דל"צ שם רק אם נתכוין ללאו שאמר הבורא הוי שבועה ובכ"מ כ' דאי בשהזכיר את השם אף בפ"א סגי ותירץ דמיירי בשלא הוזכר השם דרך שבועה רק הזכיר את השם סמוך ללאו ללאו ב"פ חייב. עכ"פ מפורש בכל הפוסקים דבעי שיתכוין לשם שבועה כמפורש ברא"ש שם ובר"ן הביא זאת בשם י"מ דבעי שיתכוין לשם שבועה ובטור הביא דברמב"ם משמע דבעי שיזכיר שם או כינוי והרא"ש פוסק דא"צ עכ"פ מפורש במחבר דבעי שיתכוין לשם שבועה ובש"ך שם ס"ק ז' מביא בשם הגהות מהר"פ על התשב"ץ דבעי שיזכיר לשון שבועה ואי דאם הזכיר לשון שבועה בלא"ה עכ"פ ל"ג מידות דמיירי בהפסיק בינתים. עכ"פ מוכח דאם לא נתכוין לשבועה ל"מ אף אם אמר ב"פ רק דבאמת קיי"ל בשבועה גמר בלבו צריך שיוציא בשפתיו לכך אם ל"א רק פ"א לא אעשה ד"ז א"כ כיון דלא מצינו ע"ז לשון שבועה א"כ אף בנתכוין לשבועה מ"מ הוי כמו גמר בלבו ולא הוציא בשפתיו דל"מ אך אם הוזכר ב"פ כיון דמצינו פעם גבר הקב"ה דהי' בזה ענין שבועה א"כ בנתכוין באמת לשבועה שוב חשיב כמו הוציא בשפתיו ג"כ אבל עכ"פ אם אומר שלא נתכוין לשבועה מהימן דעכ"פ לא הוי סתירת דיבורו מהימן לומר שלא נתכוין לשבועה וכמ"ש בר"ן פ"ג משבועות דאם אמר שלא אוכל פת סתם ואומר שלא נתכוין רק לפת חיטים דמהימן דעכ"פ ל"ח סתירת דיבורו ועיין בתוס' שבועות ד"כ בהא דקאמר תני שבועה שאי אוכל לך ופריך מהו דתימא לישנא הוא דאתקיל לי' והקשה בתוס' ונישיילי מה הי' בדעתו וחזינן דהיכי דמסופקין אם הוא קבלת שבועה מהימן לפרש דבריו עכ"פ חזינן דאם ידע בנפשו שלא נתכוין לקבלת שבועה אינו נאסר

והנה באמת בש"ס משמע דהוא ענין שבועה ממש אך בתוס' שם דל"ו כ' דאינו שבועה ממש רק שיש ליזהר וקצת עונש יש בדבר וכ"מ במרדכי דרק יש ליזהר ומביאו הב"י. ובאמת י"ל דתלוי בהא דמצינו מחלוקת הפוסקים אי קיי"ל כאביי שבועות ד"כ דבמסרבין בו לאכול ואמר לא אכילנא ואח"כ אמר שבועה שאוכל דלא אכילנא משמע ורב אשי פליג והר"מ ז"ל פוסק כאביי והרמב"ן פוסק כר"א ואמרתי בחי' דא"נ דבעי רק גילוי מחשבתו ומש"ה בעי דיבור פה א"כ גם הוכחה מצד הענין סגי אבל א"נ דגזה"כ שבעי שיוציא בשפתיו לא מטעם גילוי מחשבתו א"כ בעי שהדיבור בעצם יהי' מוכיח על קבלת השבועה ול"מ היכי דאין הוכחה מצד הדיבור לחוד וכמ"ש בתוס' חולין די"ב ע"ב דמעשה שאינו מוכיח מצ"ע רק בעי צירוף דיבורו ל"ח מעשה גמור עיי"ש לענין קטן א"כ ר"א ס"ל דבעי ביטוי שפתיו מגזה"כ ומש"ה אף במסרבין ל"מ היכי דאמר שבועה שאוכל. ולפ"ז י"ל א"נ דפסקינן כר"א כמו שהוא שי' הרמב"ן ז"ל א"כ היכי דלא הזכיר שבועה אף שכפל דבריו לאו לאו וי"ל שנתכוין ללאו שאמר הקב"ה מ"מ אין הדיבור בעצם מוכיח על קבלת השבועה רק בעי צירוף דיבורו שאומר שנתכוין לשבועה אבל ל"ח עכ"פ לבטא בשפתים ומש"ה א"ש סברת התוס' והמרדכי דאין כאן שבועה גמורה רק עכ"פ י"ל לשי' הפוסקים דעכ"פ גם במתפיס בשבועה עכ"פ איסור יש נהי דמתפיס בשבועה לא מצינו כמ"ש הר"ן ז"ל דבאיסור שבועה דלא הוי רק א"ג ל"ש בו התפסה אבל עכ"פ יש איסור דעכ"פ יש גילוי מחשבתו דרוצה לאסור א"ע בשבועה נהי דגזה"כ דבעי ביטוי שפתים אבל עכ"פ בגילוי מחשבתו יש איסור עכ"פ א"כ הכ"נ היכי דבאמת נתכוין לשבועה אף דל"ח שבועה ממש דהדיבור בעצמו אינו מוכיח על קבלת שבועה אבל עכ"פ איסור יש כמו במתפיס וז"ב

ועפ"ז י"ל דברי הר"מ ז"ל בפ"ד משבועות שכ' דאם נשבע וחזר בו תכ"ד מהני ואם אחרים אמרו לו תכ"ד חזור בך והוא קיבל דבריהם ואמר תכ"ד חוזרני בי מהני והראב"ד פליג דמאי מהני חזרת אחרים שתהי' מחאה שלהן סומכת נדרו לחזירתן ובכ"מ הבין דהראב"ד ז"ל חולק אעיקר דינו דהר"מ ז"ל דכיון דלא חזר מחמת עצמו ל"מ וע"ז מקשה הכ"מ דיפה כ' הר"מ ז"ל דמועיל משום שאמר חוזרני בי והכ"מ מפרש דברי הר"מ ז"ל דאעפ"י דבשעה שחזר בו עוד לא הי' תכ"ד מ"מ כיון דבתכ"ד של שבועתו א"ל שיחזור בו ותכ"ד שלהם חזר בו מהני והלח"מ מפרש דעיקר קושית הראב"ד ז"ל דלא יועיל כיון דעיקר ביטל השבועה הוא ע"י שאמר חוזרני בי וזה כבר הי' אחר כ"ד לשבועתו אבל אם הכל הי' תכ"ד לשבועתו גם הראב"ד מודה דמהני. ולתרץ שי' הר"מ ז"ל י"ל דבאמת מפרש שם ברמב"ם דכמו התחלת שבועתו ל"מ גמר בלבו לחוד רק בעי ביטוי שפתים ה"ה דביטול השבועה בעי ג"כ ביטוי שפתים ואין הטעם משים דל"מ שביטל בלבו רק דגזה"כ שבעי דיבור פה. אך כ"כ די"ל דעיקר חלות השבועה הוא ע"י קבלה בלב רק דבעי ביטוי שפתים כדי שיהי' גילוי מחשבתו ועפ"ז כ' דסגי באם יש הוכחה מצד הענין ולפ"ז לשי' זו אף בביטול שבועה ג"כ עיקר הא דבעי דיבור פה כדי שיהי' גילוי מחשבתו ולפ"ז למאי דקיי"ל דאמרי' הוכיח סופו על תחילתו יצא לנו היכי דביטל שבועתו בלב וזה הי' תכ"ד לשבועתו רק התגלות מחשבתו נודע לנו אחכ"ד זה תלוי בזה דא"נ דבשבועה גילוי מחשבתו ל"מ רק עיקר השבועה מתקיים ע"י הדיבור א"כ גם ביטול השבועה עיקרו הוא ע"י הדיבור ובעי שיהי' הדיבור תכ"ד לשבועתו ושפיר בא"ל אחרים חזור בך והי' תכ"ד לשבועתו והוא אמר חזרני בי אחכ"ד לשבועתו ל"מ אף שי"ל אמ"ל דתיכף בשעה שא"ל חזור בך הסכים לדבריהם ומיד ביטל השבועה בלבו וי"ל הוכיח סופו על תחילתו והוי גילוי מחשבתו וזו המחשבה הי' עוד תכ"ד לשבועתו מ"מ ל"מ דכמו דקבלת השבועה לא חל רק ע"י הדיבור ה"ה דביטול השבועה עיקרו ע"י הדיבור וזה הי' כבר אחכ"ד אבל הר"מ ז"ל לשי' דפוסק כאביי שבועות ד"כ בהא דמסרבין בו לאכול ואמר לא אכילנא ואח"כ אמר שבועה שאוכל דנאסר באכילה ע"כ דשבועה נגמר ע"י קבלה בלב היכי שיש גילוי מחשבתו א"כ גם ביטול השבועה עיקרו הוא ע"י שביטל בלבו רק דבעי גילוי מחשבתו ושפיר בא"ל אחרים תכ"ד לשבועתו חזור בך נהי דאמירתו שחוזר בו כבר הי' אחכ"ד לשבועתו אפ"ה אמרי' הוכיח סופו על תחילתו שתיכף שא"ל חזור בך ביטל השבועה בלבו וכיון שיש גילוי מחשבתו שביטל השבועה בלבו תכ"ד לשבועתו שפיר מהני אף שדיבורו הי' אחכ"ד משבועתו וא"ש הר"מ ז"ל לשי' דפסק כאביי מש"ה מהני אף שאמר הביטול אחכ"ד לשבועתו והראב"ד