מהר"ש חלק א קסז

דלפמ"ש בשו"ת מהרי"ט סי' נ"ג דנזירת אינו איסור גברא רק שגופו נתפס בקדושה והתורה אמרה שמי שקדוש בקדושת נזיר נאסר בדברים הללו ועיין בא"מ סי' כ"ב ובתשובה כ' דזה תלוי בפלוגתת ר"ש ורבנן נזיר ד"ד. עכ"פ א"נ דגופו נתקדש א"כ י"ל דזה חשיב מעשה מה שמקבל נזירות דנעשה מחולין קודש ועיין תמורה ד"ד לא תיתני מימר דבדיבורא קעביד מעשה ופירש"י ז"ל שנעשה מחולין קודש א"כ כמו בבהמה שחל עליו שם קודש זה חשיב מעשה ה"ה באדם שגופו נתקדש חשיב ג"כ ענין מעשה. אך בחמת י"ל דאף שכ' המהרי"ט דחשיב ענין קדושה קבלת נזירות וכ"מ בתוס' ברכות ד"כ עיי"ש מ"מ י"ל דבזה שנאסר ביין ותגלחת בזה אאפ"ל דחל מטעם דקדוש גופא דהא אין לך קדוש יותר מקדושת כ"ג ואפ"ה לא נאסר בדברים הללו אך כיון דמוזהר ג"כ על ט"מ וענין זה נוהג אף בכה"ג א"כ מצינו דמי שיש בו קה"ג מוזהר על הטומאה ה"ה די"ל בנזיר דאזהרת טומאה הוא מצד קה"ג א"כ שפיר נזיר הו"ל ענין מעשה ובעי ד"ת ושפיר הקשו בתוס' והוכרחו לתירוצם או כתירוץ הבש"ר. וכ"ז בנזיר סתם אבל בנזירת שמשון דשרי לטמא למתים א"כ שוב נהי דנאסר ביין ותגלחת מ"מ בודאי ז"א מצד קה"ג כיון דלענין איסורו לא מצינו באדם אחר א"כ הוי רק איסור גברא או א"ח ושוב ל"ח רק דיבור ול"צ ד"ת וא"ש הכל ע"נ בס"ד

נחזור להנ"ל דא"נ דשבועה בכתב ל"מ א"כ גם אם קראו לפניו ל"מ היכי דשתק. אך עכ"פ לשי' הסוברים דשבועה בכתב מהני א"כ י"ל דמהני גם אם הוא כת"י אחר כיון דע"כ לשיטתם דשבועה בכתב מהני ע"כ דס"ל דל"צ רק גילוי מחשבתו וממילא מהני שליחות בשבועה דעכ"פ הוי גילוי מחשבתו וא"כ אף אם הוא כת"י אחר רק הוא חתם תחתיו וי"ל דאף בלא חתם תחתיו רק במסירת הקולמוס ג"כ מהני דעכ"פ חשיב גילוי מחשבתו. עכ"פ הדבר תלוי בס' אי קיי"ל כאביי שבועות ד"כ ובזה הוא פלוגתת הר"מ עם הרמב"ן וממילא בשבועה בכתב ג"כ הוי ס'. ולפ"ז י"ל דהנה בח"ס כ' דאם כ' לשון הריני נשבע מועיל דזה הוי קבלת שבועה אבל אם כ' לשון עבר י"ל דל"מ ובאם יודע שלא נשבע אין עליו איסור ובסמ"ע סי' ע"ג כ' דתלוי באם כ' בפועל דחל והט"ז כ' דבעי אמתלא וכמ"פ כ' דחל מטעם שאחד"א ומש"ה בעי אמתלא ותלוי בשיטת הפוסקים אי מהני אמתלא נגד מעשה ועפ"י החילוקים שכ' הפוסקים בין הא דטבח שעשה הסימן בראש הכבש בין לבשה בגדי נדות. אך לעד"נ דא"נ דבעי דיבור על קבלת השבועה ועיקר השבועה הוא ע"י דיבורו א"כ נהי דלפ"ז נהיה מוכרחים לומר דכתב הוי כדיבור ועדיף מדיבור כמ"ש הח"ס ועכ"פ בעי שיהיה הלשון מתוך הכתב מוכיח על קבלת השבועה ושפיר אם נכתב בלשון עבר אינו בזה קבלת השבועה אך י"ל דעכ"פ שייך בזה שאחד"א ועכ"פ מועיל בזה אמתלא אך אי נימא דעיקר הא דמהני שבועה בכתב משום דהוי גילוי מחשבתו א"כ גם אם הלשון נכתב בטעות היינו בלשון עבר מ"מ עכ"פ יש בזה גילוי מחשבתו שרצה לאסור א"ע בשבועה ונהי שיודע בנפשו שלא נשבע בפועל ונותן אמתלא יפה מ"מ בזה בעצמו הוי קבלת שבועה והרבה יש להאריך בזה ועי' שו"ת הרי"ם סי' י"ד שהאריך בזה. עכ"פ נהי שהוכחתי דיש להחמיר אף בלשון עבר מ"מ לשיטת הח"ס בלשון עבר גרע ובפרט דלשי' כמ"פ גם שבועה בכתב לא מהני א"כ עכ"פ הוא סניף גדול לשאר היתרים שיתבארו לקמן

הנה במה של"א בפירוש שלא ישתו רק צ"ל מטעם מכלל הן אתה שומע לאו ובאיסור אמרינן מכלל הן אתה שומע לאו ולשי' כמ"פ הטעם דשבועה דלא הוי רק איסור גברא חשיב איסור גרידא ועי' ש"ס נדרים די"א ודט"ז ולשי' התוס' שבועות דל"ו הטעם משום דחומר ל"ת חשיב כאיסור כרת. עכ"פ בשבועה י"ל דלכ"ע אמרינן מכלל לאו אתה שומע הן ובפרט דשי' כמ"פ דגם בכ"מ ל"צ ת"כ רק משום חומר גיטין וקידושין ובאמת הי' אפ"ל דהא דאמרי' מכלל לאו אתה שומע הן עכ"פ ל"ח כדיבור בפי' רק עכ"פ הוי גילוי מחשבתו שרצונו לאסור על נפשו בשבועה כאשר באמת הקשה הרשב"א ז"ל בגיטין דאמאי בעי ת"כ וכי גרע תנאי דלא כפלי' מג"ד עיי"ש מ"ש. אבל עכ"פ י"ל דהכא חשיב גילוי מחשבתו וא"כ י"ל בשבועה בכתב דכל ענינו אינו רק מצד גילוי מחשבתו כמש"ל א"כ צריכין בזה בשני דברים לבוא מטעם גילוי מחשבתו היינו שנימא שהכתב מגלה שבלבו מקבל עליו מה שנכתב בהכתב וגם לומר דגם צד שלא נכתב ק"ע ושתי דברים ל"א דיועיל הכתב וכעין דמצינו בש"ס ב"מ ד"י תרי מיגו ל"א היינו מיגו דאי בעי מפקיר לנכסיו ומיגו דזכי לנפשי' עיי"ש ועי' ש"ס תמורה די"א ובש"ס ערכין ד"ד אי אמרינן תרי מיגו א"כ עכ"פ יש סברא גדולה בזה דבשבועה בכתב ובפרט בלשון עבר דאינו לשון קבלת השבועה רק שכ' די"ל דמועיל מטעם גילוי מחשבתו ושוב י"ל דל"א בזה מכלל הן אתה שומע לאו וגם הטעם שכ' הפוסקים דאף בלשון עבר יש לאסור מכח שאחד"א אבל ענין שאחד"א קיל מעצם איסור ועי' בישי"ע יו"ד סוף סי' קי"א ושוב לית בזה חומר ל"ת ושוב לשי' התוס' שבועות הנ"ל במידי דלית בי' חומר ל"ת ל"א מכלל הן אתה שומע לאו ויש לצרף זה לסניף

עתה נדבר מצד שמפורש בש"ע סי' רכ"ח ברמ"א סעיף כ"א בשם יש מי שאומר שד' שנשבעו ביחד מעשות ד"א מיקרי עד"ר דכ"א נשבע ע"ד חבירו וא"כ הוי נדר עד"ר ואין לו התרה. והנה באמת יש בזה הרבה לדבר. א' נודע שי' הראב"ד הובא בר"ן פ' השולח דהא דעד"ר אין לו התרה דוקא אם הנדר הוא לד"מ כמו בהא דהנושא נשים בעבירה ואוסר הנאת פירות עליו עד שיגרשנה דאז בודאי ל"מ התרה אבל בנודר לדבר רשות מהני התרה. והנה הקשו ע"ז מש"ס דמכות דט"ז דרצה הש"ס לומר דמשכחת באונס שגירש ביטלו היינו בהדירה עד"ר וקשה הא שם הו"ל נדר שלא לד"מ דאדרבה עי"ז לא יוכל לקיים מ"ע דלו תהי' לאשה וא"כ ל"ח ביטלו. ונ"ל לתרץ שי' הראב"ד דבאמת פירש"י ז"ל שמצא בה עון שנאסרה והקשו בתוס' דא"כ בלא"ה אסורה. וי"ל דבאמת הי' ק"ל לרש"י מאי ס"ד דהש"ס דחשיב ביטלו הא לד"מ יש לו התרה. הגם שי"ל דבאמת נודע שי' ר"ת דדוקא כעין מצוה דדרדקי דרבים שייכי באותו מצוה אז יש לו התרה אבל בשאר ד"מ אין לו התרה והפוסקים דחו שי' זו מסוגיא הלז דמשמע דבכל ד"מ מתירין הגם די"ל שי' ר"ת דבאמת שי' כמ"פ דבהסכמת הרבים מהני התרה אף לדבר הרשות ואף לשי' המחמירין י"ל דעכ"פ בד"מ נהי דאין להם שייכות בד"ז מ"מ עכ"פ בהסכמתן יכולין להתיר ורק כמו בהא דמקרי דרדקי מתירין בלי דעתם אבל עכ"פ ל"ח ביטלו כיון שעכ"פ יש מציאות בעולם לקיים העשה היינו בהסכמת הרבים ועי' שו"ת ח"ס חיו"ד סי' ר"כ. אך באמת י"ל דנודע שי' הרז"ה דבנשפך חמימי דלאח"מ אין מלין בשבת דאסור לגרום שיהי' צריכין לחלל שבת בשביל פק"נ ודעת הרמב"ן דאין למצות אלא מקומן ושעתן ועי' שו"ת עט"ח או"ח סי' ד' ובישוע"י סי' שט"ז וסי' של"א. א"כ י"ל דהי' ק"ל לרש"י מאי ס"ד דהש"ס דזה חשיב ביטלו הא הוי לד"מ. ולזה פירש"י ז"ל שמצא בה עון היינו שהבעל בעצמו אומר שראה שזינתה והיא מכחשת דבאמת י"ל דשייך בזה שאחד"א וממילא הוי אשה שא"ר לקיימה אך באמת כ' בס' ושוע"י דבש"ס כתובות ד"מ פריך נימא עדל"ת ומשני דאי אמרה לא בעינא וכ' התוס' דאין לה לעבור בשביל עשה דידי' ולפ"ז כ' הישוע"י דהיכי שהאיסור הוא רק מצד שאחד"א והיא מכחשת א"כ באמת האשה א"ע איסור ונהי דלגבי הבעל יש איסור מ"מ שוב י"ל בזה עדל"ת וא"כ באמת אי לא גירשה או אף בגירשה ולא הדירה עד"ר ל"ח ביטלו דהא מותר להחזירה מצד עדל"ת אבל עכ"פ בגירשה והדירה עד"ר שוב שפיר חשיב ביטלו דהא א"א להחזירה מכח הנדר מאי אמרת דלד"מ יש לו התרה ז"א דזה ל"ח לד"מ דגם אחר היתר הנדר נצטרך לבוא מטעם דחיות עשה לל"ת ושוב אסור לגרום דחוי' וא"ש שי' רש"י והא דבמסקנא מסיק הש"ס דל"ח ביטלו משום דלד"מ יש לו היתר י"ל דבמסקנא ס"ל כשי' הרמב"ן דמותר