מהר"ש חלק א קסו

האחרונים. ועיין שו"ת שיבת ציון להג' מוהר"ש בן הנוב"י בסי' כ"ד שמתרץ א"ע שם. א"כ במידי דרבנן בודאי מהימנא וכמבואר בש"ס דעירובין ואף שהכא נובע הדבר מחשש ד"ת מ"מ מהימנא. ובפרט דהוי ס"ס א' שמא זה החשש הוא רק מדרבנן ב' שמא הלכה כהפוסקים דאף בד"ת מהימנא. מכל הנך טעמי שהארכתי נלענ"ד דאם הי' עד כשר בודאי הי' מהימן ואף אשה ג"כ נאמנת משום שיש ס"ס. ולפ"ז שפיר יש להאמין אף לאשה כנלענ"ד ברור לדינא וז"ב בס"ד. והרבה יש להאריך בענין הלז. אך לקצר באתי ורק לברר ההלכה יען נשאלתי זאת מהשו"ב דפה"ק

וע"ז בעה"ח לפ"ק תרל"ה פה"ק בילגורייא. הק' שמואל ענגעל אבד"ק הנ"ל סימן סא להרב הגדול החו"ב המפורסים וכו' כש"ת מוה' שרגא פיביש וואלף נ"י מוצד"ק צאנז יע"א

בדבר שאלתו כי הוקר השער מהשכר ונקהלו איזה פשוטי עם ונגמר ביניהם לעשות כתב באו"ש שלא לשתות שכר עד אשר יוזל השער וז"ל הכתב אנחנו הח"מ קבלנו עלינו באו"ש שנשתה שכר בפה רק אם יוזיל השער מהשכר וחתמו ע"ז ע' אנשים אולם כמה אנשים לא היו אצל האסיפה רק חתמו א"ע ולא קראו הכתב. והנה כאשר עבר חודש ימים מעת עשיית הכתב עברו הרבה מן החותמים ולא קיימו והרבה אומרים אמתלא שלא ידעו בשעת חתימה מה שנכתב שם והרבה אומרים שלא חתמו רק על חודש א' וגם בפי' הותנו בשעת עשיית הכתב שאם יעבור חודש א' ולא יוזיל השער יוכלו י' מהחותמים לבטל את הכתב וכן עשו. זה תורף שאלתו

הנה באמת מצד שבועה בכתב רבו השיטות בזה וכמ"פ ס"ל דאם הכל נכתב בכת"י מהני אבל אם הוא כת"י אחר ורק הוא חתום ל"מ ובשו"ת ח"ס מחמיר גם בזה עיי"ש בסי' ר"כ ורכ"ז. והנה בשו"ת נוב"י תנינא סי' קמ"ה משמע דאם הסופר קרא לפניו והוא שמע ושתק י"ל דהוי כנשבע בפי'. ולפענד"נ באמת כיון דלרוב שי' הפוסקים ל"מ שליחות בשבועה א"כ כיון דבשבועה בעי ביטוי בשפתים א"כ נהי דאפ"ל דבמה ששמע ושתק הוי הוכחה שגמר בלבו לקבל השבועה אבל עכ"פ ל"ח ביטוי בשפתים ובשלמא א"נ דשליחות בשבועה מהני דאם אמר לשליח השבע עבורי מהני א"כ י"ל דע"י ששמע ושתק הוי כעשאו שליח בפי' להסופר שישבע עבורו ובזה שקרא הסופר בפי' השבועה נגמר השבועה אבל באמת ל"מ שליחות בשבועה כשי' הרמב"ן ודלא כמ"ש הנוב"י א"כ ל"ח זה כביטוי בשפתיו. ואף שי"ל דהא דבשבועה ל"מ גמר בלבו משום דליכא הוכחה על מחשבת הלב ובעי דיבור שיהי' עי"ז גילוי מחשבתו

ולפ"ז י"ל היכי דיש גילוי מחשבתו מצד אחר ג"כ מהני וא"כ אם הסופר קרא בפי' והוא חתם ע"ז נהי די"ל דשליחות בשבועה ל"מ עכ"פ יש הוכחה שגמר בלבו לישבע א"כ נגמר השבועה מצד קבלה בלב. ועי' בקצה"ח ונה"מ סי' י"ב לענין מחילה בלב שכ' דהיכי דמחשבתו גלויה מהני ועי' בחי' הרי"ם קידושין שחידש דאם עשה שליח לתרום מהני לפי שעכ"פ יש ג"ד שרצונו לתרום והוי כתורם במחשבה ועיקר השליחות נלמוד מהא דפיחת י' דמהני וע"כ מטעם שליחות. אך באמת ד"ז הא דבעי ביטוי בשפתים אי הוא רק משום דבעי גילוי מחשבתו או דגזה"כ דבעי רק דיבור פה והוא עיקר השבועה כ' בתשובה דזה תלוי בפלוגתא דאביי ור"א שבועות ד"כ דאביי ס"ל דבמסרבין בו לאכול ואמר לא אכילנא ואח"כ אמר שבועה שאוכל נאסר באכילה ור"א פליג. ונ"ל דפליגי בסברא הנ"ל דאביי ס"ל דעיקר השבועה נגמר ע"י מחשבת הלב ורק דבעי דיבור פה שיהי' גילוי מחשבתו וכיון שכן נהי דסתם שבועה שאוכל הדיבור מוכיח שצריך לאכול מ"מ ע"י שמסרבין בו לאכול ואמר לא אכילנא א"כ יש הוכחה על מחשבת הלב שרצונו לאסור ע"ע א"כ כשאומר אח"כ שבועה שאוכל מפרשין לי' ע"צ הדוחק שלא יהי' סתירת מחשבתו ור"א ס"ל דגזה"כ דעיקר השבועה לא נגמר רק ע"י הדיבור ובעי שהדיבור בעצם יהי' מוכיח על קבלת השבועה וכל שהדיבור בעצמו אינו מוכיח וצריך הוכחה מצ"א זה ל"ח דיבור מפורש וכמ"ש בתוס' חולין די"ב ע"ב דמעשה שאינו מוכיח מצ"ע ל"ח מעשה גמור עיי"ש. ובזה ישבתי קושית המהרש"א שם בשבועות וא"כ י"ל לשי' הר"מ ז"ל דפסק כאביי שם א"כ לדידי' מהני אם הסופר קרא לפניו די"ל דהוי כגילוי מחשבתו. אך באמת י"ל דהא דנחלקו אי שבועה בכתב מהני היינו כיון דכתיב לבטא אי כתב חשיב כביטוי י"ל דכ"ז א"נ דעוקר השבועה נגמר מצד הדיבור ובעי שיהי' הדיבור בעצם מוכיח על קבלת השבועה א"כ שפיר י"ל דכתב אינו כדיבור אבל אם בעי רק גילוי מחשבתו א"כ ע"י כתב הוי גילוי מחשבתו ול"ג גילוי מחשבתו ע"י כתב מהיכי דיש גילוי מצד הענין כמו במסרבין בו לאכול דמהני באומר שבועה שאוכל עכ"פ מ"ש הנוב"י דאם הסופר קרא לפניו ושתק מהני לכ"ע. ולפענד"נ לשי' הסוברים דשבועה בכתב ל"מ ע"כ שגזה"כ דבעי דיבור לענין קבלת השבועה ונ"מ גילוי מחשבתו וכמ"ש הרמב"ן ז"ל כתירוץ ר"א שבועות ד"כ וא"כ שוב פשיטא דל"מ מה שהסופר קרא לפניו דנהי דיש עי"ז עכ"פ גילוי מחשבתו שרצונו לקבל השבועה מ"מ ל"מ בלי דיבור פה

ובאמת י"ל בעיקר פלוגתת הנוב"י עם הפוסקים אי מהני שבועה עי"ש י"ל ג"כ דתלוי בזה דא"נ דבעי רק גילוי מחשבתו א"כ נהי דעל קבלת השבועה י"ל דל"מ שליחות דהוי מילי וכשי' המהרי"ט דהקדש ל"מ עי"ש ומה שהקשו דשליח ראשון מהני אף במילי מ"מ י"ל היכי דאחר גמר שליחות ג"כ אינו רק מילי ל"מ שליחות ובתשובה הארכתי בזה. אבל עכ"פ ע"י מינוי השליחות על השבועה יש הוכחה דקיבל השבועה בלב וכמ"ש הרי"ם דבעשה שליח לתרום והשליח לא שינה מהני תרומתו דהוי כאילו הבעלים תרמו במחשבה ול"צ כלל לבוא לדין שליחות אבל א"נ דגזה"כ שבעי דיבור פה לענין קבלת השבועה א"כ שפיר י"ל דבעי תורת שליחות ול"מ שליחות בשבועה. ועפ"ז מיושב קושית המפורשים דבאמת העירו היכי מהני תנאי בשבועה כיון דל"מ עי"ש רק שכ' הפנ"י דנדר ל"ח רק דיבור ול"צ ד"ת והוקשו בשבועה בכתב דחשיב מעשה היאך מהני בי' תנאי ולפ"ז א"ש דלשי' הסוברים דשבועה בכתב מהני י"ל דס"ל כשי' הפוסקים כאביי שבועות ד"כ דמהני היכי דיש גילוי מחשבתו מצד הענין וא"כ פשיטא דמהני שבועה עי"ש דג"כ הוי עכ"פ גילוי מחשבתו. ועיקר קושית הפוסקים היינו הרמב"ן לשיטתו דפסק כר"א דל"מ גילוי מחשבתו וא"כ לשי' שבועה עי"ש ל"מ ושפיר הקשה דהוי מעשה שא"א עי"ש. אך לשי' גם שבועה בכתב ל"מ ולשיטת הסוברים דשבועה בכתב מהני ע"כ דל"צ רק גילוי מחשבתו א"כ ה"ה דמהני עי"ש וכסברת הרי"ם הנ"ל דע"י מינוי שליחות עכ"פ חשיב גילוי מחשבתו וא"צ כלל לבוא מטעם שליח כמותו ומיושב קושית המפורשים. ובשו"ת ח"ס יו"ד סי' ר"כ כ' דשבועה בע"פ ליתא עי"ש ובכתב דחשיב מעשה מהני עי"ש

ולפענ"ד דלמ"ד דמהני שבועה בכתב גם בשבועה ע"פ מהני עי"ש וכנ"ל. ובאמת בעיקר הקושי' דהיכי מהני תנאי בנדר ושבועה הא ליתא עי"ש. וחידש הבש"ר משום דהוי כנדרו ופתחו עמו והעירו דא"כ איך מהני תנאי בנזירת שמשון דשם ל"מ שאלה ואפ"ה מפורש בש"ס נדרים דנ"ט דמהני תנאי בנזירת שמשון עיין במפו' שהאריכו בזה. אך די"ל ד"נ דהנה באמת כ' הפנ"י די"ל דבנדר ל"צ ד"ת הואיל דהוי רק דיבור ורק י"ל דהתוס' שפיר הקשו בנזירת