מהר"ש חלק א קנז

תשעה נגד תשעה משום דבעי צאנך ברור. ועי' בט"ז יו"ד סי' ס"א שכ' דבקנה מנכרי אם יהי' כשר יהי' של הישראל מ"מ א"ח במתנות דאף בנתברר אח"כ שהי' כשר וגם רוב כשרין מ"מ כיון דכתיב מאת זובחי הזבח בעי שיהי' מבורר בשעת זביחה שהוא של הישראל

ובאמת דברי הט"ז משוללי הבנה המה במ"ש דמש"ה א"ח במתנות משום דאין הולכין בממון אחה"ר הא נודע מ"ש הראשונים הובא דבריהם בשטמ"ק פ"ק דכתובות דלגבי ממון עכו"ם אזלינן אחה"ר להוציא ממנו ממון גם תירוץ הב' שכ' דטריפות הריאה שכיח. קשה הא נודע דבדיקת הריאה אינו רק מדרבנן ומה"ת א"ח אף למיעוט השכיח כמ"ש בתוס' ע"ז ד"מ א"כ כיון דרק מדרבנן חוששין למיעוט המצוי א"כ ל"מ להקל לפוטרו ממתנת כהונה שהוא מה"ת ועי' תוס' חולין דפ"ו שכ' דאי ר"מ חושש למיעוט רק מדרבנן ל"מ לקולא למשוי לס' שיהי' טהור בדשאבד"ל ועי' ר"ן פסחים ד"ל שכ' דמש"ה חשוב חמץ דשיל"מ לדעת הרמב"ם ז"ל אף דמדרבנן איל"מ מ"מ חז"ל לא יוכלו להקל רק להחמיר ועי' בדג"מ יו"ד סי' ט"ו שכ' דאי הי' חשש ז"י רק מדרבנן לא הי' מועיל להקל לענין לאוכלו אחר שנתו ועי' טו"א ר"ה ד"ו. אך באמת י"ל דנודע מ"ש הכו"פ סי' ס"ג דרב ושמואל דפליגי אי רוב מהני בממון פליגי אי רוב חשיב בירור דנודע מ"ש התה"ד דמש"ה ל"מ רוב בממון משום דכתבה התורה הממע"ה ורובא לא מיקרי ראי' א"כ רב יסבור דרוב חשיב בירור ומש"ה מועיל אף בממון ושמואל ס"ל דרוב ל"ח בירור א"כ לפמ"ש בשו"ת נוב"י אה"ע סי' ז' דמש"ה חשש ז"י בבהמה הוא מה"ת משום דמיעוט המצוי בהדי חזקה חוששין מה"ת ובשלמא אי ליכא מיעוט המצוי א"כ הרוב חשיב בירור ועדיף מחזקה אבל נגד מיעוט המצוי עכ"פ הרוב ל"ח בירור ושוב לא עדיף מחזקה ואנכי בתשו' הארכתי בזה

עכ"פ נשמע דאף רב דס"ל דרוב מועיל בממון דס"ל דרוב הוי כבירור אבל עכ"פ אם יש מיעוט המצוי ל"ח בירור ול"מ בממון א"כ זה כונת הט"ז דהכא בשעת זביחה אינו מבורר שהוא של ישראל אף די"ל אמ"ל שהי' של ישראל מ"מ לא הי' מבורר בשעת זביחה וע"ז מקשה הט"ז דהא הי' מבורר בשעת זביחה שהוא של ישראל משום דרוב כשרות הן. ועל זה מתרץ דכיון דקיי"ל דרוב ל"מ בממון ע"כ דרוב ל"ח בירור וכיון דל"ח בירור א"כ שוב אינו חייב במתנות דל"ח זבחיך ברור. ובתירוץ הב' ס"ל דהא דרוב ל"מ בממון הוא מטעם אחר ושפיר י"ל דרוב הוי בירור ושוב הוי זבחיך ברור וע"ז כ' דטריפות הריאה שכיח ונהי דמה"ת ל"ח גם למיעוט המצוי אבל עכ"פ הרוב ל"ח בירור ושוב ל"ח זבחיך ברור בשעת זביחה וז"ב בפי' דברי הט"ז. ומה שהעיר בריטב"א פ"ב דבכורות דא"נ דגז"ע אסור מה"ת למה יועיל רוב בממון עכו"ם. ונלע"ד עפמ"ש הח"צ סי' כ"ו דאיסור דגז"ע הוא רק שלא ירגיל הישראל בפעולות מגונות וכ"ז היכי דליכא רוב המסייע להישראל אבל אם יש רוב דהוא של ישראל נהי שגזה"כ דל"מ בממון דרובא לא מיקרי ראי' אבל הוא רק גזה"כ אבל ל"ח פעולה מגונה וליכא חשש בממון עכו"ם וא"ש הכל בס"ד

נחזור לדברי הט"ז דבעי שיהי' זבחך ברור בשעת זביחה וה"ה דבעי שיהי' צאנך ברור בשעת לידה א"כ הכא בקנה מעכו"ם דעכ"פ הי' ס' בשעת לידה שמא לא ימשוך הישראל ולא יהי' שלו א"כ ל"ח מבורר בשעת לידה שהוא של ישראל וכן להיפוך בעכו"ם שקנה אף בלא משך אח"כ מ"מ כיון דבשעת לידה הי' ס' שמא ימשוך אח"כ ויהי' שלו למפרע א"כ ל"ח צאנך ברור. ואף די"ל דבעכו"ם שקנה כיון דהי' מחוסר מעשה המשיכה א"כ יש לאוקמה אחזקה שלא יעשה מעשה וא"כ הוי מבורר בשעת לידה שעדין הוא של הישראל אבל בישראל שקנה כיון דהי' מחוסר מעשה המשיכה א"כ ל"ח צאנך ברור בשעת לידה וכנודע שיטת הרמב"ן דבע"מ שלא ימחה אבא א"צ לבוא לדין ברירה ורק בע"מ שיאמר הן זה תלוי בדין ברירה. אך באמת לפמ"ש בשו"ת ח"ס חו"מ סי' ק"ה דלענין בכור אף במידי שהוא בגדר חסי"ד מ"מ ל"ח צאנך ברור וא"ח בבכורה א"כ בין בישראל שקנה מנכרי בין נכרי שקנה מישראל כיון דעכ"פ בשעת לידה לא הי' מבורר שיהי' של הישראל שוב אף בנתברר אח"כ שיהי' של הישראל מ"מ א"ח בבכורה דל"ח צאנך ברור בשעת לידה. אבל עכ"פ לדידן א"נ דהלכה כר"י א"כ בקנה רק בכסף לחוד אף בעשה משיכה אח"כ מ"מ אינו נגמר הקנין למפרע ושוב אינו קדוש בבכורה

ובאמת יפה כ' כת"ה דבשו"ת רמ"א כ' דבקנה בכסף לחוד אין לחוש דאף לענין קדושת בכור יש לסמוך אשיטת ר"ת דלא קנה כלל. ואף דלענין מכירה בבכור מחמירין דבעי כסף ומשיכה ומשמע דבמשיכה לחוד ל"מ י"ל הסברא דבשלמא במכר לעכו"ם דאם ירצה הנכרי להוציא הפרה מרשות הישראל אף במשך הפרה ורק אח"כ נשארה ברשות הישראל דהיינו דמשכו חוץ לרשות הישראל ואח"כ נשארה ברשות הישראל דיוכל הישראל לטעון קי"ל כשיטת רש"י דקי"ל מהני אף כמיעוט הפוסקים וא"כ כיון דישאר הפרה ברשות הישראל שוב קדוש בבכורה דאיסורא בתר ממונא גריר וכמ"ש הריטב"א שם אבל בקנה מעכו"ם בקנין כסף דפשיטא דלא יוכל להוציא מרשות העכו"ם דנהי שכ' דהעכו"ם אין לו חמ"ק אבל עכ"פ גם הישראל ל"ח מוחזק ושוב ניזול בתר רוב הפוסקים כשיטת ר"ת וכיון שנשאר ברשות העכו"ם ממילא גם לענין איסור סמכינן דכסף לחוד ל"ח קנין. אך באמת בש"ך סי' ש"כ משמע דגם בקנה מנכרי בכסף לחוד חשיב ס' בכור. ובאמת גם במק"ח סי' תמ"ח משמע דרק לענין חמץ שעה"פ דרבנן אז סמכינן להתיר היכי דלא קנה רק בכסף לחוד אבל בנודע לו בתוה"פ צריך לבער. וחזינן דלענין איסור ב"י ד"ת חוששין אף בקנה בכסף לחוד וה"ה די"ל לענין קדושת בכור. ובאמת י"ל ב' סברות בהא דמחמירין בתוה"פ אף בקנה בכסף לחוד. א' דבאמת הקשה הריט"א דבמכר בכסף יש ס"ס להתיר א' שמא קיי"ל כר"ל ובודאי נכרי קונה בכסף ואת"ל דהלכה כר"י שמא כשיטת הרמב"ם דעכו"ם קונה בתרווייהו

אך בתשובה כ' דעיקר הסברא דמהני ס"ס כמ"ש בתוס' כתובות דע"ו דמש"ה בנמצאו המומין ברשות הבעל צריך לברר דהי' קודם האירוסין דכיון דלזכות האשה יש ב' צדדים היינו דנולדו המומין אח"כ או דידע ומחל. ולזכות הבעל צריך ב' צדדים א"כ יותר יש לנטות בא' מב' הצדדים לזכות האשה עיי"ש א"כ הכ"נ כמו בהא דפ"פ כתובות ד"ט דכיון דלהיתר די בצ"א או שהי' באונס או לאו תחתיו ולאיסור מוכרחין לצרף ב' הצדדים שהי' תחתיו וברצון א"כ יותר יש לנטות בצ"א להתיר מלומר ב' צדדים לאיסור. וכ"ז בעלמא אבל הכא כמו דיש צ"א להתיר כן די בצ"א לאיסור דהיינו אי אמרינן רק בכסף ל"מ בעכו"ם שוב ליכא שום צד היתר א"כ ל"ח ס"ס. אבל מ"מ י"ל דעכ"פ חשיב ס' השקול דנהי דבישראל מישראל יש הכרעה בש"ע כשיטת ר"ת אבל עכ"פ לענין עכו"ם ליכא הכרעה דשמא כשיטת הרמב"ם ועכ"פ חשיב ס' השקול אי כסף קונה בעכו"ם ושוב יש להחמיר לענין איסור ב"י ד"ת וכן לענין קדושת בכור. עוד י"ל בטעמא דחוששין לענין ב"י בקנה בכסף לחוד י"ל עפמ"ש בתוס' כתובות ד"ב דבשביל שלא תשב תחתיו באיסור כל ימיו חששו אף למידי דל"ש ועיין בתוס' גיטין די"ז. והסברא י"ל עפ"י הנודע שיטת הר"ן דהרבה זיתי נבילה חמיר מאיסור שחיטה בשבת וא"כ לפמ"ש בתוס' קידושין ד"נ דבחשש איסור א"א חששו אף למיעוט מקדשי והדר מסבלי וכמו דחששו במשאל"ס א"כ ה"ה באיסור לאו היכי דיש הרבה איסורי לאו חוששין למיעוט א"כ לענין איסור ב"י דעובר בכל רגע ורגע י"ל אף למיעוט הפוסקים דס"ל דישראל מעכו"ם קונה בכסף לחוד. ועפ"ז י"ל גם לענין בכור לפמ"ש בהג"ה מרדכי יבמות דקל"ד דמש"ה בבכור ל"מ היתר חולבת דבבכור דיש בו ב' כריתות משום שוחט קדשים בחוץ ומשום קדשים בטומאת הגוף ובאיסור כרת חוששין למיעוט ויש שיטת כמ"פ דבאיסור כרת ל"מ ס"ס וה"ה דחוששין למיעוט דחולבת אעפ"י שאין יולדת. א"כ ממילא