מהר"ש חלק א קנב

אי לא הי' צריך בגט לשמה א"כ שפיר הי' מועיל מה"ת הגט מכח הכריתות שנכתב בתורה ונהי דהי' פסול מדרבנן משום דלא נכתב השמות מ"מ הי' חשיב גט לחומרא אבל באמת ל"מ משום דל"ח לשמה ואי תרצה לחוש שמא צוה לסופר לכתוב אותו פרשה לשמה ז"א דהא עכ"פ מדרבנן בעי שמותם וכיון שכן אם סופר כתב גט בלא שמות עבר אדרבנן ושוב יש לאוקמה את הסופר בחזקת כשרות דודאי לא עבר אדרבנן והכא עדיף משם דשם בדינו דהא"מ עכ"פ הרשיע לפניך והכא חזקת כשרות בתוקפו וא"כ חא"א וחזקת כשרות מסייע דלא כתב לשם גירושין וא"כ או הי' עכ"פ שמו מעכב מדרבנן הי' שפיר דברי ר"י ואף למ"ש הה"מ פ"א מאישות ראי' לדעת הר"מ ז"ל דביאת פנויה אסור מה"ת דבדרבנן ל"ש החזקה דאאעבב"ז דהרבה לא זהירי בדרבנן ועיין ברשב"א יבמות דל"ו ע"ב א"כ י"ל דבדרבנן ל"ש חזקת כשרות. מ"מ עיין בשו"ת מהרי"א סי' צ"ו וסי' רצ"ג שכ' דזה רק בגזל ועריות שנפשו ש"א מחמדתן. וחוץ לזה כ' בתשו' דשם כיון שהוא נגד ח"פ א"כ בדרבנן החזקת כשרות לא אלים כ"כ להוציא מח"פ אבל באמת היכי דאינו נגד חזקה אף בדרבנן שייך חזקת כשרות ובזה מיושב הסתירה הא דגבי ריבית תולין במתנה. א"כ מכ"ש הכא דאדרבה חא"א מסייע לחזקת כשרות בודאי דגם בדרבנן אמרי' החזקה ושפיר פריך הש"ס א"נ דעכ"פ מדרבנן בעי שמו א"כ בודאי לא כתב הסופר הס"ת לשם כריתות ולכך מוכרחים התוס' להקשות דהא משמע דבלא כתב השמות כשר אף מדרבנן א"כ שוב ניחוש שמא כתב הסופר הפרשה לשם כריתות

ובזה הי' א"ש מה דקאמר הש"ס וכ"ת משום כריתות דאית בה הא בעי לשמה. וקשה הא באמת דחויה זה אינו דהא קשה שמא כתב הסופר לשם כריתות ועיקר הקושי' משום דבעי שמו וא"כ למה לא מקשה זה תיכף. ולפ"ז א"ש דכיון דבאמת שמותם לא מעכב מה"ת א"כ ל"מ קאמר דמש"ה ל"ח לה משום דבעי שמו ז"א דעכ"פ חשיב גט מה"ת א"כ נהי דמדרבנן פסול מ"מ חשיב גט לחומרא ועכ"פ ריח הגט ולכך קאמר דבאמת בכריתות שבה א"א לגרש משום דבעי לשמה וכ"ת דילמא אקדים זוזי לסופר ז"א דעכ"פ מדרבנן פסול משום דבעי שמותם ושוב חזקת כשרות של הסופר מסייע דלא כתב לשם כריתות ושוב פסול מה"ת משום של"ש וממילא דל"ח ריח הגט ג"כ וא"כ עיקר סברת ר"י דל"ח לה משים הפסול דשליש רק ע"י דבעי שמו עי"ז חשיב של"ש וא"כ שפיר כ' התוס' דאי עכ"פ מדרבנן בעי שמו א"כ שוב א"ש סברת ר"י ולכך הוכרחו התוס' להקשות משום דשמו אינו לעיכוב לרבנן אף מדרבנן א"כ שוב יש לחוש שמא אקדים לסופר ומיושב שפיר סברת התוס'

ובאמת לפ"ז דגם לפי תירוץ התוס' דשם לא מיירי רק בשינה שם יהודה לגליל אבל בשינה ממש בודאי פסול מה"ת וה"ה בלא כתב כלל ג"כ פסול ורק דלא מיירי מזה ולר"מ בודאי פסול מה"ת ולרבנן ג"כ י"ל דמעכב אף מה"ת ושפיר פריך הש"ס. והמפרשים כ' דלמסקנת התוס' ג"כ ס"ל דשמות מעכבי מה"ת. לפענ"ד אדרבה יש מכאן ראי' דמה"ת שמותם אינו מעכב דא"נ דמעכב מה"ת א"כ למה צריך הש"ס לומר דמש"ה ליכא חשש מכח כריתות שבו משום דחשיב של"ש הא בזה יוקשה שמא אקדים זוזי א"כ למה ל"ק תיכף טעם האמת מכח שמו ושמה. ובזה א"ש דמכח שמו לא מצי להקשות דהא מה"ת כשר ושוב חשיב גט לחומרא אך כיון דעכ"פ מדרבנן בעי שמותם ושוב חזקת כשרות מסייע דלא כתב הפרשה לשם כריתות ושוב פסול מטעם של"ש ול"ח אף ריח הגט. ונשמע לכאורה דשיטת התוס' דשמו ושמה אינו מעכב בגט מה"ת. אך באמת רוב הפוסקים החליטו דשמותם מעכב מה"ת ומכ"ש דשינה פוסל מה"ת. ובס' ד"ח כ' דבלא כתב השמות הוי פסול ד"ת מס' ובשינה פסול מה"ת. עוד י"ל עפ"י הנ"ל דזה פשיטא דהא דניחוש שמא אקדים זוזי לסופר הוי חשש רחוק רק דס"ד דהש"ס דעכ"פ חשיב בגדר מיעוט ומשום חומר איסור א"א יש לחוש אפי' למיעוט עכ"פ מדרבנן כמו שהחמירו במשאל"ס וכדמפורש בש"ס קידושין ד"ג דחוששין אף למיעוט מקדשי והדר מסבלי מפני חומר איסור א"א ועיין בכמ"ק בש"ס

וא"כ זה כונת הש"ס וכ"ת שמא יהיב זוזי לסופר הא עכ"פ פסול מדרבנן משום דליכא שמות ואי דזה הוי רק פסול דרבנן ול"מ לקולא הא הכא ממ"נ מה"ת ל"ח שמא כתב הסופר לשם כריתות וממילא הוי של"ש ואי דמדרבנן יש לחוש אף למיעוט הא מדרבנן שוב פסול מכח שלא נכתבו שמותם ודרבנן מהני לדרבנן וכמ"ש בש"ע אה"ע סי' מ"ב דקידש קידושי דרבנן לפני פסולי עדות דרבנן א"ח לקידושין ועיין בטו"א ר"ה ד"ו שכ' דבבכור בע"מ הואיל דרק מדרבנן בעי תוך שנתו שוב כיון דחז"ל אסרו עד יום ח' מחשבין השנה מיום ח' ועיין בר"ן פ"ב דפסחים ד"ל ועיין שו"ת נט"ש סי' ס"ג ובס' ישרי"ע יבמות ד"כ. א"כ א"ש דב' הקושית הם א' וכנ"ל. עוד י"ל עפ"ז דבאמת עיקר הא דכ' הפוסקים דמוכרחין לומר דשמו מעכב מה"ת דאי לא מיפסל רק מדרבנן א"כ לא הי' מועיל לקולא וכדקיי"ל דקידש לפני פסולי עדות דרבנן דחוששין לקידושין והטעם דחז"ל א"י להפקיע קדושי ד"ת וה"ה דכיון דהגט כשר מה"ת א"י חז"ל להפקיע את הגט שחל מה"ת. אך באמת יש דעות דהמקדש לפני פסולי עדות דרבנן א"ח לקידושין והטעם דשייך כל המקדש. ונודע שיטת הרדב"ז דל"ד בקידושין עושים אדעת חז"ל רק בכ"מ עושין אדעת חז"ל ולפ"ז מועיל אף לקולא ואף דשיטת המרדכי דהיכי דגוף הקידושין הם באיסור א"כ לא עשו אדעת חז"ל ושוב לא הפקיעו

אך באמת מפורש בתוס' ב"ב דמ"ח דהיכי דעשה שלא כהוגן יוכלו להפקיע אף היכי דלא קידש אדעתם. א"כ לפ"ז א"נ דקידש לפני פסולי עדות דרבנן ל"א לקידושין ה"ה בגירש בגט פסול דרבנן ל"ח גט אף לחומרא וזה תלוי א"נ דדרבנן מהני לד"ת. א"כ י"ל לפמ"ש האחרונים דאף א"נ דדרבנן מהני לד"ת מ"מ היכי דהוי תרי דרבנן בודאי ל"מ לד"ת. ומש"ה דעת כמ"פ דבתרי דרבנן חוששין לקידושין ועיין בתוס' מגילה ד"כ. א"כ י"ל בהיפך אף א"נ דגירש בגט פסול ל"מ לקולא זה דוקא היכי דליכא רק חד פסול דרבנן י"ל דל"מ להפקיע את הגט שחל מה"ת אבל ביש בו ב' פסולי דרבנן בודאי שי"ל דע"י ב' פסולי דרבנן יש כח להפקיע את הגט שלא יחול אף מה"ת ונודע שיטת הרע"ב דאף דל"ג ביה"ש שבות מ"מ ב' שבותים חמיר וחל אף בביה"ש. והאהעו"ז האריך בזה. א"כ שפיר י"ל אי לא הי' בעי לשמה א"כ מה"ת הי' הגט כשר מכח הכריתות שנכתב בתורה וא"כ אף דבלי שמותם פסול מדרבנן מ"מ ל"מ להפקיע את קדושי השני אבל באמת כיון דבעי לשמה רק דיש לחוש דילמא אקדים זוזי לסופר אבל עכ"פ כ' דהוי כמכוין ב' כונות ביחד ול"מ ורק שבזה כיון דלא הוי רק פסול דרבנן א"כ חשיב גט לחומרא ע"ז קאמר הש"ס דכיון שיש בו פסול ג"כ משום שמות א"כ הוי תרי פסולי דרבנן ומועיל להפקיע את הגט לגמרי שלא יחול אף לחומרא ומש"ה מוכרח התוס' להקשות דהא שמותם אינו מעכב אף מדרבנן ובאמת נשמע דבאמת אינו רק פסול דרבנן דא"נ דהוי מה"ת א"כ ל"צ להקשות מכח של"ש וכנ"ל

אך עכ"פ החליטו דאם כתב באמת שמו אף דלא נקרא באותו שם באותו מקום רק הוא שמו במק"א מ"מ כשר מה"ת רק מדרבנן בעי שיכתוב שם הנקרא במקום כתיבה ונתינה ואם מקום הכתיבה אינו במקום הנתינה צריך לכתוב שם מקום הכתיבה לטפל ושם מקום הנתינה לעיקר ומיהו שניהם מעכבין וה"ה כשמקום כתיבה ונתינה הוא במק"א רק ידוע שיש לו שם במק"א שאינו מקום כתיבה ונתינה אפ"ה צריך לכתוב גם שם האחר בדמתקרי ורק באם בשעת כתיבה לא נודע שיש לו איזה שם במק"א וכתבו רק שם מקום הכתיבה ונתינה כשר בדיעבד אף בנודע אח"כ שהי' לו שם אחר מ"מ כשר ומקורו מש"ס דגיטין