מהר"ש חלק א קמב

והנה מצד דהמילדת והרופאים אמרו שאין זה מהמקור. הנה בענין נאמנות רופאים הנה מפורש בש"ע דאם תרצה להתרפאות מהני רק קודם שנתחזקה אבל אחר שנתחזקה ברופא ישראל מחולקים הריצב"א וסה"ת אבל ברופא עכו"ם בודאי לא מהימן. ובח"ס בחי' לע"ז דל"א כ' כיון דהם למדו חכמת הניתוח בגופן של עכו"ם אין ללמוד מזה לגוף ישראל דטבע ישראל ועכו"ם אינו שוה כמפורש בש"ס ע"ז דל"א ועיי"ש בתוס'. ועיין שו"ת ח"ס סי' קנ"ג שכ' דאף לשי' הריצב"א דוקא באומר שהועילו הרפואות וכבר איתמחי גברא שריפא כבר ג' נשים מחולי זה אף די"ל איכא גופא דלא מקבל סמא מ"מ י"ל דמהימן אבל לומר שאשה זו יש לה מכה מנין יודע זה והביא דברי הש"ס נדה דכ"ב דאמרו הרופאים אשה זו יש לה מכה במעי' ואמרו חכמים תטיל למים אם נימוח טמאה והנה שם ל"א הרופאים על גוף פרטי רק על כוללת העולם שצורות הללו באים ממכה וצורתן מוכחת עליהם ואפ"ה אמרו חז"ל דא"ל ע"ד רק לבחון אם יהי' נימוח במים וכמ"ש בזה בשו"ת הרא"ש כלל ב' וכמ"ש בשו"ת מהרמ"ל סי' קי"א ועיין בשו"ת מע"צ סי' ל"ד ובחי' ח"ס שבת דס"א. ואף שכ' בשו"ת ד"ח סי' ל"ה דשם הרופאים אמרו רק שמכה זו דרכה להוליד צורת הללו אבל אין דרך מכה זו להוציא דם ולכן בחנו חז"ל להטיל למים ואם נימוחו נתברר דהוא דם דצורות אלו שבאים מחמת מכה אין דרכן להתמעך וכיון שנימוח ע"כ דדם הוא ושוב אין לתלות שמן המכה הוא דהא ל"א הרופאים שמכה זו דרכה להוציא דם רק צורות ואפ"ה לולא דברי הרופאים לא הי' מועיל אף אי לא הי' נימוח דשמא אם בא הדם בצורה כזו אין דרכה להיות נימוח רק ע"י שלא נימוח נתברר דבאמת הוא מין צורה ושוב נאמנים הרופאים לומר דצורה כזו באה מהמכה ומוכח באמת דהרופא נאמן לומר שיש לאשה מכה שמוציא דם ובאמת אי הי' הרופא אומר שיש לה מכה שמוציא דם אז אף אם הי' נימוח ג"כ הי' טהור

ובאמת הוא דבר נחמד בפי' הש"ס ובעיקר הדבר כבר קדמו בשו"ת ח"ס סי' קמ"ד דאף לשי' הרשב"א וסייעתי' דל"צ שיהי' ידוע שמכתה מוציא דם מ"מ עכ"פ בעי שיהי' ידוע שהוא מכה כזו שדרכה להוציא דם באשה אחרת עכ"פ ועיי"ש בסי' קמ"ב שהביא ג"כ דברי הט"ז ס"ק י' א"כ הכא של"א הרופאים כלל שדרך מכה כזו להוציא דם רק צורות א"כ שפיר הוצרכו להטיל למים כדי לברר אם הוא צורות אבל באמת י"ל דאם אומר הרופא שיש לה מכה שמוציא דם שפיר י"ל דנאמן ורק לשיטת הרשב"א סגי אף אם אין אנו יודעין שמוציא דם באשה זו ולהחולקים בעי שיגיד שבבירור מוציא דם באשה זו וכפי המבואר בפוסקים ולהלן נדבר מזה

ובפרט שאפ"ל עוד דאף לפי"מ דמוכח דלענין רדמ"ת אחר שנתחזקה ל"מ נאמנות הרופא שם כבר איתחזק איסורא וי"ל דגם עד כשר א"נ ואף דרדמ"ת לשי' כמ"פ אינו רק איד"ר ולשי' הנוב"י נגד ח"א דרבנן ע"א נאמן מ"מ בשו"ת ח"ס אה"ע סי' ג' חולק ועיין שו"ת בי"ש סי' ע"ז ובפרט דרדמ"ת יוכל לצמוח איסור ד"ת וכדמשמע בח"מ סי' קי"ט ועיין שו"ת ח"ס סי' קנ"ג אבל הכא דאומר שיש לה מכה א"כ לדבריו לא התחיל איסור כלל א"כ י"ל דגם באיסור ד"ת נאמן דסברת אומן לא מרע אומנתו חשיב עכ"פ כמו רוב ומהני אף באיסור ד"ת וכמו דלשי' כמ"פ מהני קפילא באיסורין ועיי"ש בח"ס סי' קנ"ח וסי' ק"ס וסי' קע"ח. ובעיקר סברת הד"ח הנ"ל מפורש ד"ז בשו"ת בש"ר בתשו' הרשב"א להרא"ש בסי' ק"ו דהרופאים בעצמם ל"א בבירור שיש לה מכה רק אמרו שאם לא הי' נימוח במים ובאמת הוא צורות מהמכה אבל הם בעצמם ציווי להבחין הדבר במים כדי לברר אי הוא דם שנתקשה או צורות. ועיי"ש בתוספי הרא"ש

בקיצור הדבר אם הרופא אומר בבירור שיש לה מכה שממנה בא הדם אז י"ל אשי' כמ"פ דמועיל נאמנות הרופא אף ברופא עכו"ם ובפרט היכי דלא ארגשה כ' בשו"ת רח"כ בסופו דנאמן אף רופא עכו"ם דבאיד"ר דעכו"ם מסל"ת נאמן עכ"פ ל"ג נאמנת רופא עכו"ם מדיבור עכו"ם מסל"ת ודוקא לענין רדמ"ת דהוי ח"א אז אף עכו"ם מסל"ת ל"מ מש"ה י"ל דרופא עכו"ם ג"כ א"נ אבל הכא דאומר שבא מהמכה ולא התחיל האיסור בכה"ג באיד"ר עכו"ם מסל"ת נאמן ה"ה דרופא עכו"ם נאמן ועי' ביו"ד סי' צ"ח בש"ך ובשו"ת כני"ח סי' נ"ג לענין נאמנות ערכאית בעדות עגונה א"כ מכ"ש בכתמים דקילי בודאי דנאמן הרופא לומר שבא מהמכה. וגם אף בבא בהרגשת זיבת דבר לח לכמ"פ זה ל"ח הרגשה כנודע א"כ נאמן הרופא אך כ"ז אם הי' הרופא אומר בבירור שיש לה מכה שמוציא דם אז בודאי הי' אפ"ל ע"ד ואף אם הי' אומר רק שיש לה מכה ועכ"פ הוא ממין המכות שמוציא דם בשום פעם אז ג"כ הי' אפ"ל, ל"מ היכי שאינה מוצאת רק כתמים א"כ בכתמים כ' כמ"פ דגם כאב לחוד מהני לתלות בו ובפרט מכה אעפ"י שא"י אי מוציא דם מפורש ברמ"א סעיף ה' דכתמים תולה בכל וכ' הש"ך אף בשעת וסתה ואף אי היתה מוצאת בעד הבדיקה מ"מ כיון דלא הי' הרגשה ברורה דאף דאמרי' דהי' בהרגשה וכסבורה הרגשת עד הוא מ"מ מפורש בט"ז סי' ק"צ דכ"ז באם בודאי בא מגופה מהמקור אז תולין דטעתה בהרגשת עד אבל ביש מכה שפיר הוי ס"ס שמא מהצדדין ושמא מהמקור וכמפורש ברמ"א ואף דהש"ך חולק מ"מ כ' האחרונים דעכ"פ חשיב ב' צדדים להתיר ומהני ח"ט ובפרט אם יש לה וסת דעת הרמ"א דאף בהרגשה מ"מ היכי דהמכה הוא במקור מהני אף לענין נקיים וכמ"פ פסקו כשי' הרמ"א ובפרט בא"י לטהר לבעלה כ' כמ"פ דגם הש"ך ז"ל מודה בכה"ג וכמ"ש בס"ט סי' קפ"ז בשם השב"י והארכתי בזה. אך הכא נראה שהרופא אינו אומר שיש לה מכה רק שאומר שאין דם זה מהמקור אם כונתכם שאומר שדם זה מהצדדין הוא או מהעלי' בזה בודאי א"ל נאמנות דחוץ מזה דהוי נגד הרוב גם כיון שא"י לידע זה בבירור בודאי דא"ל נאמנות אך הכא נראה שהרופא וגם המילדת כונתם דבא הדם מחמת נפילת הדקין לביה"ח

והנה צ"ל הדבר מהו ענין השבר באשה זו אי הכונה שרק הפריסה נתקרע והדקין יוצאין מהפריסה בזה כ' כל הפוסקים דהעתקת הדקין אין דרכן להוציא דם כמ"ש בשו"ת מע"צ סי' ל"ד מובא בס"ט ס"ק ד' דזה ל"ח אף כמכה שא"י אי מוציא דם דעכ"פ בעי שיהי' מכה זו דרכה להוציא דם בשום פעם וביותר מפורש הדבר בס' תפ"י על נדה ועי' שו"ת ח"ס סי' קמ"ד שכ' דאם הרופאים אומרים שיש לה התקשות הכבד זה ל"מ אף לשי' הרשב"א דזה ל"ח כלל בכלל מכה שדרכה להוציא דם ובפרט ב"מ דאין מוחזקין כ"כ בדם כמ"ש בשו"ת רדב"ז ח"ב סי' תרפ"ט דב"מ שנמלחו ביחד עם כבד דנאסרו הב"מ ועי' בהג"ה יד"ש יו"ד סי' ע"ה מכ"ש דא"ל שבכ"פ הדם בא מהב"מ אך אם הוא חולי השבר המוזכר בפליתי היינו שגוף המקור נופל לביה"ח אז יש קולא גדולה כפי המבואר ברא"ש נדה שי' הר"ש דאם המקור חוץ למקומו אז דם נדות שבתוך החתיכה טהור ואם אז בשעה שהחתיכה בביה"ח אף בנמצא דם ויוצא לחוץ טהור דמזה בעצמה שבעת שהמקור נופל למטה יוצא דם ובשעה שהוא במקומו א"י דם עי"ז הוי כנתברר שבשעה שנפל המקור הי' בו דם ודם זה טיהרה התורה ושוב אף באם יוצא אח"כ לחוץ ויש לחוש שמא עתה בא מתמצית הגידים שנבלע דרך האברים ודרך המקור מ"מ כיון שיש דם טוהר לפנינו שוב תולין להקל וכמו דתולין במכה וכמ"ש בח"ס סי' קמ"ה ודלא כהנוב"י ועיי"ש בסי' קמ"ד. והנה אף דלכאורה לשי' הח"ס עכ"פ לא עדיף מיש לה מכה שמוציא דם ול"מ בשעת וסתה דא"כ לא תטמא מעולם אך באמת י"ל דכ"ז שייך כשהמקור הוא במקומה אז שפיר י"ל כיון דאז עלולה לראות דם מהמקור ועכ"פ חשיב נגד רוב שפיר לא תלינן במכה אבל הכא דגם