מהר"ש חלק א קלב

כבר פקע מש"ה מוכרח לדחוק מטעם דחסא שמא יהרגנו שלא במתכוין וא"ש דברי הר"מ ז"ל ע"נ וז"ב בס"ד

נחזור להנ"ל דלכאורה משיטת הש"ס דיבמות יש ראי' לשיטת הר"ש ואי דתיקשי דלמה נקט סתם מעוברת חבירו ז"א דמדנקט מניקת חבירו ממילא דמימעט גרושה דל"ח מניקת חבירו דהא לא משתעבדא לי'. ובאמת לשיטת הפוסקים דגם בהוכר עוברה חשיב דשלב"ל א"כ י"ל דהו"א ומסקנא פליגי בזה דבס"ד ס"ל כשיטת הר"ש דבגרושה הואיל דאין לו קנין בהשדים אף דבודאי תניקנו מ"מ ל"ח הפקעת שיעבוד א"כ ה"ה בעודה מעוברת כיון דאין בזה זכי' לעובר ל"ש הפקעת שיעבוד דאכתי אין משועבדת לו והתרצן חידש גם בגרושה אסור דעכ"פ כיון שתניקנו נהי דאין לו זכות בהשדים מ"מ אסור ה"ה במעוברת נהי דאכתי אין לו זכי' מ"מ צריכין לחוש שלא יופסק חיותו. עכ"פ מיושב קושית הר"ת דהא בס"ד דהי' ס"ל טעם דחסא א"כ גם גרושה אסורה עכ"פ במעוברת וקתני מעוברת ומניקה בהדדי ומשמע דגרושה מניקת נמי אסורה ולפ"ז ז"א דע"כ להס"ד גרושה מניקת מותרת ומש"ה מוכרח לומר במעוברת טעם אחר וא"כ הא כדיני' והא כדיני' ומיושב שיטת הר"ש ע"נ בס"ד

ועפ"ז י"ל שיטת הרי"ף והר"מ ז"ל שהשמיטו הך דינא דריש גלותא. אך שי"ל דבאמת כ' הריב"ש דאף לדעת הר"ש האוסר בגרושה מ"מ מודה דעיקר התקנה הי' בשביל אלמנה דמשתעבדא ורק משום לא פלוג אסור אף בגרושה דאתי למיחלף באלמנה רק עיקר הטעם משום דגם בגרושה עכ"פ אם מרחמת על בנה ומניקתו דבלא"ה לא הי' שייך ל"פ דשפיר מינכר בין גרושה לאלמנה דזו מניקה וזו אינה מניקה אבל כיון דגם בגרושה סתמא מניקתו אף דאינה בתורת שיעבוד מ"מ שוב מחליף באנמנה כיון דרואין שאשה שמניקה את בנה מותרת לינשא נתיר אף באלמנה א"כ י"ל דלפי סוגיות הש"ס דכתובות דקתני מניקת שמת בעלה ומשמע דבגרושה אינה בכלל האיסור והטעם כסברת הר"ש משום דלא משתעבדא ואף דעכ"פ מניקתו ושייך הסברא דל"פ וע"כ צ"ל דבאיסור מניקת ל"א ל"פ רק היכי דל"ש הגזירה מותרת לינשא א"כ שפיר ס"ד דאף בנתנה בנה למניקה או גמלתו מותר דאין לאסור משום דמיחלף בלא נתנה למניקה ז"א כיון דל"ג בגרושה אטו אלמנה ה"ה דל"ג בנתנה למניקה אטו לא נתנה רק אפ"ה קאמר בש"ס דל"מ נתנה למניקת שמא תחזור בה המניקת וכיון שיש חשש באשה זו גופא שפיר גזרינן ובזה קאמר בש"ס שפיר דבריש גלותא שפיר מהני כיון דליכא חשש שמא תחזור א"כ באמת בזו האשה ל"ש החשש דתעכיר חלבה רק דנגזר אטו אשה אחרת זה ל"א

ובאמת לשיטה זו שפיר יועיל אי תשבע המניקת עד"ר ועיין שו"ת רעק"א סו' צ"ה. אך באמת לפי"מ דמוכח מש"ס יבמות דלא נקט מניקת שמת בעלה רק סתמא מניקת ומשמע דגרושה נמי אסורה ובפרט דלטעם דחסא ע"כ דגם גרושה אסורה כדעת הר"ת וא"כ באמת בגרושה לא משתעבדא ורק הטעם דכיון דעכ"פ מניקתו א"כ שוב מחליף באלמנה א"כ כיון דגזרינן במניקת אטו אשה אחרת א"כ שוב אף בגמלתו או נתנה למניקה גזרינן אטו אשה אחרת ושוב אף נשבעה המניקת ל"מ ואף ריש גלותא ל"מ כיון דיש חשש מיחלף באחרת והא דמת מותר משום דקברו מוכיח עליו ושפיר לפי"מ דס"ל להר"מ ז"ל דאיסור מניקת נוהג אף בגרושה שפיר ממילא ל"מ אף בריש גלותא וא"ש שיטת הר"מ ז"ל בס"ד

נשמע דאי נתנה למניקה מהני בנשבעה המניקת תלוי בשיטת הר"ש והר"ת דלהר"ש אף באלמנה בנתנה למניקה ונשבעה המניקת עד"ר מהני ולהר"ת ל"מ וז"ב. אך כ"ז לפי"מ דמשמע לכאורה בסוגיות הש"ס דבאמת ל"ג אטו אשה אחרת. אך באמת במרדכי משמע דבאמת אמרי' בזה ל"פ דכ' לענין נשבעה המניקת עד"ר דל"מ וכ' דבאמת לענין היכי דלא נשבעה עד"ר בזה ליכא שום הו"א להתיר רק עיקר כונת הש"ס דאף בנשבעה עד"ר מ"מ אמרי' ל"פ, ובאמת משמע בש"ס דהטעם משום דל"פ דהא מביא ראי' מהא דהבחנה. אך לכאורה תיקשי דא"כ מאי צ"ל הטעם בנתנה בנה למניקה הטעם דילמא הדרו בהו הא בלא"ה י"ל משום ל"פ דגזרו אטו אשה מניקת. אך באמת י"ל עפמ"ש בתוס' נדה ד"ג אהא דקאמר בש"ס טעמא דשמאי משום דאשה מרגשת בעצמה והקשה בתוס' דא"כ כשמצאה אח"כ בבדיקה ולא הרגישה א"כ נימא דמעיקרא בא. ותירץ דל"פ חז"ל הואיל שרוב פעמים מרגשת והא דאמרי' מודה שמאי בשוטה משום דהני חלוקות משאר נשים ל"ש ל"פ. נשמע דרק באשה כזו דשייך החשש שמא מאתמול בא אז אף היכי דל"ש החשש מ"מ אמרי' ל"פ אבל באשה דל"ש החשש ל"ג אטו אשה אחרת דשפיר מינכר בין אשה דל"ש החשש דילמא בא מאתמול ועיין בט"ז אה"ע סי' קי"ט. א"כ הכ"נ י"ל דבאמת הי' אפ"ל דבגמלתו או נתנה בנה למניקה לא יהי' חשש ול"ש ל"פ דהא עיקר האיסור במניקת חבירו דילמא תעכור חלבה וא"כ בגמלתו או נתנה למניקה א"כ אין שם מניקת עלה ול"ש למיגזר אטו אשה אחרת דהא יש הפרש דזו מיקרי מניקת חבירו וזו אינה בכלל מניקת ול"ד להא דהבחנה דשם עכ"פ יש עלי' שם אלמנת או גרושת חבירו אבל הכא האיסור הוא במניקת וזו לא מניקה את בנה אך כיון שעכ"פ אף בגמלתו יש איסור עכ"פ היכי דלא פסק חלבה דשייך החשש שמא תגמלנו ובנתנה בנה למניקה שמא תחזור בה המניקת וא"כ ע"כ בשעה שגזרו חז"ל איסור על מניקת ע"כ הי' בכלל האיסור גם אם תגמלנו היכי דשייך החשש שמא גמלתו במתכוין או בנתנה בנה למניקת שמא תחזיר וכיון דאף באשה שאינה מניקתו הי' האיסור ומש"ה אף בנשבעה עד"ר או בגמלתו מחמת שפסק חלבה אחר מיתת הבעל מ"מ אסור כיון דאף באשה זו עכ"פ שייך הסברא דל"פ דלא מינכר בין גמלתו במתכוין בין גמלתו מחמת שפסק חלבה או נשבעה המניקת עד"ר שפיר שייך ל"פ רבנן וא"כ א"ש הא דמביא בש"ס הא דהי' רדופה דבאמת האיסור מחמת ל"פ ועפ"ז א"ש הא דבאמת דברי רש"י ז"ל סתרו דלעיל בד"ה לא הדרי בהו פירש"י אבל הכא יש חשש שמא תחזור המניקת ובד"ה בגזרותיו כ' דלא חילקו בין אשה שמניקה או אינה מניקה ומשמע דאין הטעם משום דהדרי בהו ורק משום דל"פ

אך עפ"ז א"ש הכל דבאמת אי לאו החשש שמא הדרי בהו לא הי' שייך הסברא דל"פ כיון דבאשה שאינה מניקתו לא התחיל האיסור ול"ג בזו דשפיר מינכר בין אשה שמניקה את בנה או אינה מניקה. אבל כיון דעכ"פ שייך החשש שמא הדרי בהו א"כ ע"כ דהתחלת האיסור הי' אף באשה שאינה מניקה את בנה אף בנתנה בנה למניקה א"כ אף בנשבעה עד"ר מ"מ שפיר שייך הגזירה דלא מינכר בין נשבעה עד"ר או לא. אך בריש גלותא ל"ש ל"פ דשם כ"ע יודעים דליכא בהו חשש שמא הדרו וא"כ א"ש שיטת המרדכי דבאמת אף בנשבעה עד"ר מ"מ אסור משום ל"פ כיון דעכ"פ התחלת האיסור הי' אף בנתנה למניקת שוב אף בנשבעה עד"ר מ"מ שייך הגזירה וא"ש הכל בס"ד

נחזור להנ"ל דעכ"פ בגרושה ונתנה למניקה ונשבעה המניקת עד"ר י"ל דמהני לכ"ע דעיקר הטעם לשיטת הריב"ש דבגרושה אסור הוא משום ל"פ כיון דעכ"פ גם גרושה מניקה את בנה א"כ יש לחוש דמיחליף באלמנה דלא מינכר בין גרושה מניקה לאלמנה מניקה. א"כ בנתנה למניקה ונשבעה עד"ר דג"כ עיקר הטעם משום ל"פ דגזירה אטו לא נשבעה עד"ר וא"כ בגרושה הוי לי' גזלג"ז גזירה גרושה אטו אלמנה ונתנה למניקה ונשבעה אטו לא נשבעה א"כ בגרושה ונתנה למניקת ונשבעה עד"ר יש מקום להקל ועוי"ל שיטת הר"מ בהא דנקט טעם דחסא ובאמת בש"ס דחה לכאורה טעם זה. אך באמת הוקשו היש"ש והכ"מ אהא דפריך הש"ס דחברי' נמי חייס הא עכ"פ כיון דלא חייס כמו על דידי' י"ל שמא יהרגנו שלא במתכוין ואף שי"ל דזה הוי רק חשש מיעוט מ"מ קיי"ל דבפק"נ ל"מ רוב.