מהר"ש חלק א יג

שמא יעבירנו ל"ח כשאר התירוצים שנאמרו בזה או משום דהוי טרדא דיחיד או כמ"ש הט"ז דדבר המפורש בתורה א"י חז"ל לאסור או כמ"ש הריטב"א דכיון דהתורה התירה בפירוש גבי מילה איסור שבת דהוי איסור מיתה א"כ לא עדיף גזירת חז"ל מגוף איסור שבת דהותרה גבי מילה עיי"ש. א"כ גם בס' בן ז' נימהלו. ובאמת קשה לפמ"ש דבסתם ולדות הוי רק חשש דרבנן ורק דקו' הש"ס דמפני חשש חילול שבת שהוא במיתה היה להם לחז"ל לחוש גם למיעוט א"כ י"ל דדוקא בס' בן ט' אז שייך דנימהלו ממנ"פ. ואף דנימא דגם בנפל יש איסור לעשות חבורה אבל עכ"פ כיון דאינו אסור איסור מיתה סמכינן ארוב וה"ה לענין איסור טילטול מועיל הרוב וממילא ל"ש החשש שמא יעבירנו דהרוב משוי לי' למצוה ודאי ולא מבטלין מצוה ודאי בשביל החשש שמא יעבירנו אבל בס' בן ז' יש לאסור נהי דבמילה לבד שייך ממנ"פ מ"מ גם בנפל יש איסור לעשות חבורה ולא מקילין בס' וגם יש איסור טלטול. וגם בס' שייך החשש שמא יעבירנו. ולכאורה הוא תמי' עצומה. אך י"ל דהש"ס דהכא ס"ל לסברא פשוטה דאי חשש נפל היא רק מדרבנן לא היה קשה כלל ממילה די"ל דכדי שלא לבטל מצות מילה בזמנה דדוחה שבת אוקמי אד"ת כמ"ש הה"מ בסברת הרמב"ם דבן ח' שגמרו ההיתר דמילה אין מכח ממנ"פ דק משום דאוקמי אד"ת וכמ"ש הקרבן נתנאל פ' הערל לפרש דברי הרא"ש כן. אך מדפריך מימהל היכי מהלינן ע"כ דס"ל דלרשב"ג חשש נפל הוא מה"ת כי התורה גילתה דבזה לא נסמוך ארוב והראי' דגבי בהמה בעי שהה ח' לקרבן ולדידיה הטעם משום חשש נפל ובאיסור מהני רוב ע"כ דגילתה התורה דלא נסמוך ארוב בזה א"כ שפיר גם לענין מילה הוי ס' גמור וקשה היכי מוהלין ועכצ"ל דגם בס' גמור מוהלין ממנ"פ ול"ח לאיסור טלטול ולחשש שמא יעבירנו כשאר התירוצים א"כ קשה גם ספק בן ח' נימהלו ממנ"פ ובאמת קשה מהיכי דייק הש"ס דרשב"ג משוי ליה לס' גמור אפי' מה"ת והתב"ש כ' דלרשב"ג החשש הוא מה"ת רק לדידן ס"ל מה"ת כרבנן רק מדרבנן מחמירין כרשב"ג אך י"ל דדייק לי' מש"ס דר"ה דמפורש דבבכור בע"מ ולא כלו לו חדשיו מחשבין מיום ח' וא"נ דהוא חשש דרבנן א"כ ל"מ לקולא כנודע ראיות הדג"מ ועיי"ש במוהריט"א שכ' ג"כ ראי' מש"ס הנ"ל דחשש נפל הוא מה"ת. אך הוא כ' מטעם איכא לברורי ונשמע דחשש נפל הוא מה"ת וס"ד דהש"ס דאין חילוק בין אדם לבהמה אך הנוב"י כ' די"ל דוקא בבהמה דשייך סמוך מיעוטא לחזקה: אך כבר כ' בתשו' דעניין סמוך מיעוטא לחזקה ל"ש רק

היכא דהוי חזקה גמורה רק דיש ס'שמא נעשה מעשה המתיר כמו ברוב מתעברות ויולדת שייך לומר העמד בהמה בחזקת שלא ביכרה אבל הכא באמת ס' בשחיטה הקשו בתוס' דהא איסור אמ"ה בודאי ליכא רק דכ' הרשב"א משום דמחזיקין מאיסור לאיסור משום דהוי ס' במעשה המתיר ועליך הראיה עיי"ש ביבמות דף ל"א ובחו"ד סי' זו ובח"ס בת"ש. א"כ כ"ז היכי דהוא באמת ס' ותרצה לומר דכיון דאיסור אמ"ה כבר ליכא ולענין נבילה היה לו חזקת היתר א"כ יהיה דמי לס' דרוסה דמקילין אף דנולד ריעותא מחיים ע"ז שפיר כ' הרשב"א דשם הס' במעשה האוסר אבל הכא הס' במעשה, המתיר אבל היכי דרוב מסייע דהמעשה המתיר נעשה כהוגן א"כ ל"ש לומר סמוך מיעוט דהא ח"א ליכא. אך א"נ כשיטת התוס' דיש עשה שאינו זבוח א"כ הוי חזקה גמורה דאי נפל הוא נשאר העשה ושוב שייך לומר סמוך מיעוט

נשמע דאי שייך הסברא דסמוך א"כ ע"כ יש לחלק בין בהמה לאדם דבבהמה הוי חשש ד"ת ובאדם הוי רק מדרבנן אבל א"נ דל"ש הסברא דסמוך א"כ ע"כ מדמשמע בסוגיא דר"ה דבבהמה הוי חשש ד"ת ה"ה באדם והנה באמת יש ב' דעות שם בתוס' שבועות דכ"ד אי אמרינן דוזבחת חשיב עשה וי"ל דזה תלוי בהא דפליגי חולין ד"ט בלא בדק בסי' דחד אמר אסורה באכילה וחד אמר מטמא במשא ומפרש ח"א אמרי' חזקת טומאה ל"א וי"ל דפליגי בזה דמ"ד דס"ל אינו מטמא ס"ל דוזבחת אינו עשה א"כ ליכא ח"א ורק לענן אכילה הו"ל ס' במעשה המתיר וא"כ לענין טומאה אדרבה היה לו חזקת היתר ונהי דהוי ב' הפוכים מ"מ כיון דגם לענין אכילה ליכא ח"א ברור לכך אינו מטמאה אבל מ"ד הב' ס"ל דוזבחת הוי עשה א"כ לענין אכילה חשיב ח"א והוי בירור שהוא נבילה וממילא מטמאה. ועפי"ז א"ש די"ל דהש"ס דהכא קאי למ"ד דוזבחת אינו עשה א"כ ממילא דל"ש סמוך בס' בשחיטה א"כ מדחזינן דבבהמה הוי חשש נפל מה"ת מדחזינן דמועיל לענין לאוכלו אחר שנתו א"כ ע"כ דגזירת הכתוב דל"מ רוב כזה וחשוב כס' א"כ גם באדם הוי החשש מה"ת וקשה מימהל היכי מהלינן וע"כ צ"ל דמוהלין ממנ"פ ול"ח לכל החששות א"כ גם בספק בן ח' נימהל לכן מוכרח הש"ס לדחוק דקאי לר"א ומיירי לענין מכשירי מצות מילה

אך הרי"ף בפ"ק דחולין פסק דמטמא במשא ע"כ דס"ל וזבחת הוי עשה א"כ הוי ח"א גמור ושייך לומר סמוך א"כ אף דחזינן דבהמה הוי החשש מה"ת מ"מ באדם אינו רק מדרבנן וא"כ ל"ק קו' הש"ס היכי מהלינן די"ל דלענין מילה אוקמי אד"ת כדי שלא לבטל מילה בזמנה או אף א"נ דיש לחוש למיעוט לענין חילול שבת מ"מ י"ל דבזה מוהלין ממנ"פ ואי לענין איסור טלטול או לענין חשש שמא יעבירנו שפיר מועיל הרוב ועי' פמ"ג או"ח סי' תצ"ח דדייק מש"ס הלז דחשש ז' ימים הוא מה"ת וכונתו ע"ד שכ' דאי מדרבנן לא היו מבטלין מילה בזמנה א"כ בס' גמור אין מלין דשייך שאר החששות ומיושב דברי הרי"ף בס"ד. ויש עוד להסביר הדבר בהא דקאמר הש"ס כתנאי היינו לענין זה דידע הש"ס דסברא רחוקה הוא לומר דהיתר מילה מטעם ממנ"פ א' די"ל דגם בנפל יש איסור בחתיכה וגם משום חומר טלטול וחשש שמא יעבירנו רק לרשב"ג מוכרחין לזה והש"ס ידע דאי חשש נפל לרשב"ג גם כן מדרבנן הוא א"כ ל"ק כלל היכי מוהלין די"ל דלענין מילה אוקמי אד"ת רק ע"כ דס"ל להש"ס דלרשב"ג הוי החשש ד"ת וראי' מדחזינן בש"ס דר"ה דגבי בהמה הוי חשש וס"ד דהש"ס דאין חילוק בין בהמה לאדם וה"ט דס"ל דעיקר הטעם בס' בשחיטה משום דהו"ל ס' במעשה המתיר ועי' בחו"ד סי' ק"י ובח"ס שכתב דס' ניקב הושט לח' ס' בשחיטה משום דהס' הוא במעשה האוסר ובת"ש הארכתי בזה א"כ ס"ד דהש"ס דגם בנפל נעשה השחיטה כד"ת ונהי דגזה"כ דל"מ בה שחיטה מ"מ ל"ח ס' במעשה המתיר א"כ מדחזינן בבהמה דס' נפל חשש ד"ת הוא א"כ ה"ה באדם וא"כ קשה מימהל היכי מהלינן ועכצ"ל משום ממנ"פ לכן פריך מספק בן ח'

וע"ז קאמר הש"ס כתנאי היינו הא דס"ל להש"ס דגבי נפל ל"ח ס' בשחיטה וע"ז קאמר כתנאי דהניחא למ"ד דמטהר מידי נבילה א"כ נעשה מעשה המתיר לענין טומאה אבל למ"ד מטמא ל"ח נעשה מעשה המתיר א"כ י"ל דרק בבהמה הוא ס' נפל מד"ת ומשני כ"ע מת הוא וא"כ ל"ח מעשה המתיר בשחיטתו וא"כ י"ל דרק גבי בהמה חשש נפל הוא מה"ת אבל באדם הוא רק חשש דרבנן ול"ק מימהל היכי מהנינן דלענין שלא לבטל מילה בזמנה אוקמי אד"ת כמ"ש הה"מ והק"נ בשיטת הרמב"ם והרא"ש וא"כ כיון דאין מוכרחין לתירץ דמוהלין ממנ"פ שוב י"ל דבס' בן ח' אין מלין או משום די"ל דגם בנפל חשיב כטריפה וחייבו בחבורה או משום איסור טלטול או משום חשש שמא יעבירנו כקו' המח"ל וא"ש שיטת הרי"ף דדייק מהא דקאמר הש"ס כתנאי דהדר הש"ס ממאי דהי' ס"ל דחשש נפל באדם הוי ד"ת ורק דהוי חשש דרבנן ואצ"ל מטעם ממנ"פ ולכך ס"ל בס' אין מלין ומיושב שפיר שיטת הרי"ף

נשמע דבכה"ג ליכא חשש ד"ת ל"מ לשיטת הרשב"א והנמ"י דבס' בן ט' וגמרו אף רשב"ג מיקל ואף לשיטת הרמב"ן נהי דס"ל דאף בגמרו מחמיר רשב"ג מ"מ