מהר"ש חלק א קב

שהעיר בריט"א פ"ב מבכורות די"ל דהוי ס"ס שמא כשי' רש"י ז"ל דפוסק כר"ל ואת"ל דהלכה כר"י מ"מ שמא כשי' הר"מ ז"ל דעכו"ם גם לר"י קונה גם בכסף ותי' שפיר דעכו"ם לא יוכל להוציא מרשות הישראל דס"ס ל"מ להוציא ממון וכיון דנשאר ברשות הישראל שוב חייב בבכורה אבל הכא דגוף החמץ שפיר זוכה בו הנכרי עכ"פ מדרבנן ואין לנו לדון רק מצד איסור ב"י די"ל דל"מ קנין דרבנן לזה וע"ז שוב י"ל דמועיל מטעם ס"ס ושוב כיון דמועיל מצד הקנין לחוד שוב לא איכפת לן אף דלא מסר המפתח כקושית הנוב"י דקנין ברור אינו מתבטל אף אם הוא בהערמה

אך עדין י"ל דבלי מסירת המפתח ל"מ ולא נוכל לסמוך גם אהיתר דס"ס עפמ"ש בתוס' כתובות ד"ב דבשביל חשש שלא תשב באיסור כל ימיו חששו אף למידי דל"ש וכ' בתשו' הסברא עפמ"ש בר"ן פ"ב מיומא דהרבה זיתי נבילה חמירי מאיסור שחיטה בשבת א"כ לשי' התוס' קדושין ד"נ דמפני חומר א"א חששו אף למיעוט מקדשי והדר מסבלי וכדחששו במשאל"ס ועיין במרדכי סוף יבמות דבבכור ל"מ היתר חולבת הואיל דיש בו ב"כ א"כ ה"ה באיסור תמידי חוששין אף למידי דל"ש וא"כ י"ל לפמ"ש השטמ"ק דבאיסור כרת ל"מ ס"ס ועיין בשעה"מ פי' ממקוואות ובפמ"ג בפתיחה לטריפות וא"כ י"ל דל"מ ס"ס לענין איסור בי' דהוי איסור חדש בכל רגע ורגע ושוב ע"כ צריכין לצרף הביטול ושוב בניכר הערמה דלא מסר המפתח י"ל דל"מ. ואף דבדיעבד בודאי אין חשש דבדיעבד סמכינן על הס"ס ובפרט לענין חמץ שעה"פ דרבנן סמכינן אקנין דרבנן בודאי ושוב אין הקנין מתבטל אף שהי' בהערמה אבל עכ"פ לכתחילה מהנכון למסור המפתח

אך האמת יורה דרכו דכ"ז הוא רק אם יחיד מוכר חמצו בעצמו והעכו"ם הוא בשעת הקנין ויכול ליתן לו המפתח א"כ אם אינו מוסר לו המפתח ניכר שהקנין אינו בלב שלם אבל למנהגינו שמוכרים עי"ש ובשעה שמוכר להערל הוא בבית השליח והשליח אין לו המפתחות ובפרט שמוכר גם החמץ של בני הכפרים והחמץ הוא בכפר ולא יוכל למסור המפתחות דהא עושים השליח איזה ימים קודם הפסח וצריכים עוד למכור החמץ עד זמן איסורי א"כ שוב אינו ניכר הערמה דהא אם יבוא העכו"ם להבית שמונח בו החמץ יתנו לו המפתח דהא נכתב בהשט"מ שרשות בידו ליקח המפתחות ממילא ליכא חשש ועיין בפמ"ג שם במ"ז סק"ד שהביא דאם מוכרין בדמי שוויה לא ניכר הערמה ובפרט אם החמץ בכפר ומוכר בעיר ל"ח הערמה אף שלא מסר המפתח ועיי"ש שהביא בשם הג' רח"כ ז"ל שהקיל בלי מסירת מפתח ועיי"ש בפמ"ג בא"א סק"ד שהביא ג"כ דאם העכו"ם אינו בשעת מכירת החמץ אצל החמץ ליכא חשש אף בלא מסר המפתח ועיין בשו"ת נאות דשא בסופו מ"ש הג' רש"ק ז"ל ג"כ סברא הנ"ל דאם שליח מוכר ואין לו המפתח לא ניכר הערמה ופשיטא דשרי. ומה שעורר כת"ה דכיון דלא מסר לו המפתח אם יגנב לא יצטרך העכו"ם לשלם לו וא"כ הוא באחריות הישראל ואסור לאחה"פ. באמת בט"ז לא נזכר סברא זו אך בשו"מ מה"ק ח"ג סי' ק"כ העיר השואל בסברא זו דאם אינו מוסר המפתח הוי ג"ד דתפיס אזוזי והוי באחריותו. ובאמת מחשש זה הי' נכון לכתוב חצר במכירה והי' מקבל אחריות בביתו של נכרי דשרי אבל כיון שכותבין חצר בשכירות יש חשש זה. אבל עכ"פ בדיעבד ליכא חשש דהא נהי דפוסקין דבקע"א אסור לאחה"פ וכמ"ש המ"א סי' ת"מ דלא כהח"י מ"מ הכא ע"י השכירות הוי עכ"פ כיחד לו בית ולשי' ר"ת בקע"א מהני יחוד לו בית שלא יעבור בב"י והגם דיש לחוש לשיטת רש"י ז"ל דהא דיחוד לו בית מיירי בלא קע"א אך בדיעבד סומכין אשיטת ר"ת אף כשנודע לו בתוך הפסח ובפרט לענין חמץ שעה"פ בודאי סמכינן אשיטת ר"ת ועיין בש"ע של התניא בסי' ת"מ אך עכ"פ לכתחילה הי' מקום לחוש לשי' רש"י ז"ל, אך באמת יפה כ' בשו"מ דזה ל"ח בכלל אחריות דהא עפ"י דין יצטרך העכו"ם לשלם לו ול"ח אף כמו אחריות אלם כמ"ש המפורשים דמה שהעכו"ם לא יחזור לו חובו זה ל"ח בכלל אחריות על החמץ עיין בשו"ת ד"ח ח"ב ובשו"מ. ובפרט דבזה ג"כ שייך הסברא שכ' דבשלמא אם הי' בא העכו"ם ליקח המפתח ולא הי' רוצה ליתן לו הי' אפ"ל דחשיב כגוזל ממנו החמץ ונהי דביד העכו"ם להוציא עפ"י דין את החמץ מ"מ במטלטלין הגזולין אף שיוכל להוציא בדיינין מ"מ חשיב אינו ברשותו של הנגזל ועכ"פ עובר הגזלן בב"י. אבל הכא דהעכו"ם לא הי' כלל אצל המוכרים ליקח מהם המפתחים ולא הקפיד ליקח המפתחות א"כ פשיטא דעפ"י דין לא נפטר מאחריות גניבה ואי דהעכו"ם עני ולא יהי' לו ממה לשלם זה החשש יש אף אם מוסרין לו המפתח כמ"ש המק"ח וע"כ דל"ח לזה כמ"ש הפוסקים א"כ פשיטא דבלא מסרו לו המפתחות ג"כ ליכא חשש אף לכתחילה ומנהגן של ישראל תורה הוא דסגי באם כותבין בהשט"מ שכותב לו השליח שרשות בידו ליקח המפתחות בכל עת שירצה ואכמ"ל וז"ב בס"ד

ובדבר שאלתו באחד שכ' צעטיל ופרט החמוצים ובהרבה מיני קמח פרט המשקל אבל השער לא ובכמה מינים לא פרט שום מדה ומשקל ושער. והנה על הקמח כ' כת"ה ב' טעמים להתיר א) דקמח כיון דפרט הנומער א"כ דמיו קצובין ובדבר שדמיו קצובין א"צ פיסוק. ב) משום דקמח לית בי' חשש רק משום לתיתה ועכ"פ אינו רק חשש קרוב להתבקע ולשי' הר"מ ז"ל ל"ח רק חמץ נוקשה ומותר לאחה"פ

באמת י"ל דמצד חשש לתיתה כעת בהקמח הנטחן ברחיים של קיטור אין המנהג ללתות ואין לחוש למיעוט ומ"ש הצ"צ דאם לוקח ברחיים אף דרק מיעוט נלתת עכ"פ שייך לומר קבוע כמע"מ. ובאמת יפה הביא בשו"ת מהרש"ם סי' ל"ג דכיון דהישראל לקחו לשם קמח של חמץ א"כ בשעה שפירש לא הי' לנו שום נ"מ לדון מכח קביעות רק אח"כ בתוה"פ שלא מכרו אז נולד הס' א"כ הוי כלא נולד הס' במקום הקביעות עיי"ש שהביא דברי הה"מ פ"ב משבת ובפרט שאין בירור שברחיים הלז יש קמח שנלתת עכ"פ אם עפ"י רוב אין לותתין שרי. אך לכאורה בשנה זו שרבו גשמים יש חשש שהי' מצומחין בהחיטין הרבה והוי הקמח כולו חמץ. אך באמת גם מכח זה ליכא חשש דשיטת כמ"פ דהמצומחין נגד שאינן מצומחין חשיבי מב"מ ועכ"פ היכי דיש רוב נגד המצומחין בטל מה"ת ברובא וא"כ אף אם ודאי הי' בהם מצומחין פחות משיעור ס' נגדם מ"מ בטל ברוב ומה"ת מותר לאכול הקמח אף בתוה"פ ונהי דמדרבנן בעי ס' וא"נ דקמח בקמח מיקרי יבש ביבש אף כשנטחנו יחד דלא כשי' הט"ז א"כ שוב בלא נאפה קודם הפסח אמרי' חוזר וניעור אבל עכ"פ מפורש במג"א סי' תמ"ב דתערובות מב"מ יותר מרוב מותר לשהותו ובפרט אחה"פ בודאי מותר ובפרט דהוי סד"ר שמא הי' בו שיעור ס' והוי כמו מב"מ ונשפך דשרי ואף דשי' העט"ח וח"ס דחיטים מצומחין חשיבי מבשא"מ ובעי ס' מה"ת וא"כ י"ל דהוי ס' ד"ת מ"מ י"ל דהוי כמו ס"ס בד"ת וס' א' בדרבנן דשמא הי' בו ס' ושמא חשיב מב"מ ונגד דרבנן סגי בס' א' דשמא הי' בו ס' ובפרט דיפה כ' המק"ח דא"נ דקמח בקמח מיקרי יבש ביבש א"כ יבש אף בשא"מ בטל מה"ת ברוב ואף א"נ דחשיב לח בלח ובפרט כשנטחן ביחד מ"מ אין הטעמים נבלעין וא"ע בב"י. ע"כ פשיטא דמצד הקמח ליכא שום חשש לומר שעובר בב"י

ובפרט דכיון דדמיו קצובין יפה כ' כת"ה דא"צ פוסוק אך בהמינים שלא נזכר שום מדה ומשקל ושער י"ל דלא ס"ד העכו"ם בזה. וכת"ה העיר דכיון דנכתב בהשט"מ שאם שכח דבר למכור יהי' של העכו"ם במתנה א"כ במתנה ל"צ שום מדה ומשקל. והנה לכאו' הי' אפ"ל דבדברים שאלו שנראה שכ' אותם בהצעטיל ג"ד דלא רוצה ליתן אותם במתנה רק בתורת מכירה וכיון דהמכירה בטל ממילא נשאר ברשותו ובשלמא אותו דבר שנשכח ממנו לגמרי