מהר"ש חלק א קא

רק בממון משום דניחא לבעלים מ"מ עכ"פ לדידן דמספקא לן אי סי' ד"ת ושי' הר"מ דרק מפני חומר א"א לא סמכינן אסי' א"כ עכ"פ באיסור דרבנן הו"ל סד"ר א"כ י"ל דמצטרף פינקס הקהל להכרת הדמות. אך באמת אף בזה י"ל סברא הנ"ל די"ל דפינקס הקהל א"נ רק מדרבנן ושוב בכה"ג היכי דע"א מעיד באופן דל"מ מדרבנן א"כ בכה"ג ל"מ סי' דאדרבה מה"ת ל"מ כלל עדותו וכמ"ש הפמ"א וראייתו מהא דהעלו רגלו דבעי סי' מובהק אף דנטבע במשאל"ס מ"מ כיון דליכא רק ע"א ל"מ ע"י סי' בינוני. אך באמת יש שי' כמ"פ דע"א בעדות אשה הוא מה"ת עיין בריטב"א והתשב"ץ מפרש כן בשי' הר"מ ועיין בשו"ת נוב"י ושו"ת משיב כהלכה ושו"ת בי"צ. וגם י"ל דהכא הוי בגדר ערכאות לא מרעי נפשייהו וזה הוי בגדר גילוי מילתא ובכה"ג מצטרף לסי' בינוני דהכרת הדמות. ואף דקשה לסמוך ע"ז דמאן מפיס דזה מיקרי סי' בינוני אך עכ"פ חשיב כאומדנות דסגי בשמו ושם אביו ושי' הרא"ם דשם הכינוי הוי כשם אביו. ואף דנימא דבעי שם עירו ג"כ ושוב יש לחוש לוויזניצא מ"מ כיון דנתברר ע"י שאר העדים שעכ"פ בעלה זו הי' בשם וביותר ע"י עדותו של קרובו של ר"נ מקראקא א"כ דמי לעובדא דמכליף בן מלל ובעדות אשה מהני אף ח"ד. ובפרט שהוכחתי דבין לשי' הרי"ף ובין לשי' התוס' והבעה"מ ולשי' הרמב"ן בכה"ג ל"ח ח"ד כיון שהוא רק לסלק הלעז ובפרט דאי הנאמנות מה"ת א"כ שייך סברת התוס' גיטין די"א לענין נכי ממונא

ע"כ הדבר פשוט דאשה הנ"ל פעריל בת ר"ד פאגינהאט מותרת לינשא ובפרט שכבר נאבד זכרו זמן רב ע"כ הדבר פשוט אחר שכבר הורה בזה הגאבד"ה בערזאו נ"י להתיר ע"כ גם אנכי מסכים לזה באופן אם כ"ק הגה"ק מבאבוב שליט"א בצירוף כת"ה יסכימו לזה וישבו ב"ד של ג' להתיר כדין הניסת בע"א וז"ב בס"ד. והש"י יצילנו משגיאות

בעה"ח ד' שלח תרנ"א ראדימושלא. והנני ידידו"ש הק' שמואל ענגעל אבד"ק הנ"ל סימן ל"ד לכבוד יד"נ הרב המאה"ג חו"ב חו"פ בנש"ק וכו' כש"ת מו"ה סיני ה"ש נ"י אבד"ק קאלישיטץ יע"א

בדבר שאלתו א' שבעירו המנהג שעושים שליח א' למכור כל החמוצים שלהם ואינם מוסרים להערל המפתח מהחדר שמונח בו החמץ וע"ז העיר כת"ה די"ל דכיון דאין ביד הערל לכנוס למקום החמץ א"כ נפטר הגוי מאחריות החמץ שאם יאבד הגוי לא יצטרך לשלם וכל היכי דהי' באחריות הישראל אסור לאחה"פ

הנה באמת בט"ז סי' תמ"ח ובחי' שם משמע דבלי מסירת המפתח ל"מ המכירה כלל דהוי הערמה ניכרית ואף בדרבנן ל"מ היכי דהערמה ניכרת. ובאמת שם במ"א ס"ק ד' משמע דבדיעבד מותר אף בלי מסירת מפתח והביא כן בשם המ"ב. ובאמת בשו"ת נוב"י מה"ק סי' י"ח העיר על הט"ז דהא אם יתבענו העכו"ם לדין יהי' מוכרח ליתן לו המקח ולא נשגיח על דברים שבלב א"כ כבר זכה בו הערל וא"ע בב"י. ובאמת י"ל שי' הט"ז דכבר העירו המפורשים על עיקר מכירת חמץ שנהגו לעשות עיקר קנין ע"י אגב והא י"ל דאגב לא הוי רק קנין דרבנן לשי' תוס' ב"ק די"ב א"כ י"ל דקנין דרבנן ל"מ בעכו"ם וגם דל"מ לענין איסור ד"ת ובשלמא במקום שנהגו לכתוב חצר במכירה כשי' המק"ח א"כ נודע שי' הגאונים דחמצו של ישראל המופקד ברשות עכו"ם א"ע בב"י דל"ח בבתיכם אך הרא"ש כ' דכיון שהשאילו נפקד לשמירת ממונו ביתו קרינא בי' וכשי' הרשב"ם ב"ב דפ"ה דחצר הנפקד קני להמפקיד ועיין בקצה"ח סי' קפ"ט ובנה"מ סי' קצ"ב

ולפ"ז היכי שמכרו לעכו"ם עכ"פ בקנין דרבנן א"כ עכ"פ החצר אינו משמר החמץ לצורך הישראל ושוב אין להישראל קנין בהחצר ושוב מה"ת לא עבר בב"י דלא מיקרי בבתיכם ולענין דרבנן שוב מהני קנין דרבנן. אך לפימ"ש האחרונים שלא לכתוב חצר במכירה משום דהוי הערמה ניכרית רק לכתוב חצר בשכירות ועיין שו"ת שי"צ שכ' כן בשם אביו הג' ז"ל ועיין שו"ת א"צ לזקינו הגה"צ מסוגיט ז"ל שכ' כן א"כ שוב בחצר המושכר שוב מיקרי בבתיכם ועיקר הא דמועיל מכח המכירה ושוב י"ל דקנין דרבנן ל"מ לענין חיסור בי'. אך באמת י"ל לפמ"ש המק"ח דגם חמץ שנמכר הוא בכלל הביטול א"כ מה"ת א"ע בב"י מכח הביטול ולענין ביעור דרבנן שוב מהני קנין דרבנן. ועיין בס' אגרא רמ"א שכ' דהמכירה הוא בתנאי אם קנין דרבנן ל"מ לענין איסור בי' שוב אינו מוכרו כדי שיוכל לבטלו. א"כ כיון דעיקר ההיתר גם אחר שמכרו הוא מכח הביטול א"כ אם אינו מוסר המפתח ניכר שאינו מתכוין רק להערמה א"כ אף דהקנין אינו מתבטל עי"ז מ"מ יש ג"ד דלא ביטלו בלב שלם ושוב לשי' המ"ב אם הביטול אינו בלב שלם ל"מ ואף שהנוב"י חולק דאין משגיחין אדברים שבלב. חוץ לזה הכא דעיקר הביטול חל כמ"ש הר"ן דהוי ג"ד דלא ניחא לי א"כ כשיש ג"ד להיפוך שוב ל"מ ובפרט דיפה כ' הפמ"ג דאם עומד בחצירו שוב זוכה אח"כ בהחמץ ע"י חצירו דל"ש איסורא לא ניחא לי' דליקני

ובאמת לסברא זו אם הי' כותבין חצר במכירה הי' מועיל אף בלא מסר המפתח דמצד הערמה אינו מתבטל הקנין כמ"ש הנוב"י ואי דצריכין לצרף הביטול הי' ג"כ מועיל דבשעת הביטול חל אף אם בלב לא ניחא לי' ואי דאח"ז יוכל לזכות בו הא אח"כ שוב החצר אינו שלו אבל למנהגינו שכותבין חצר בשכירות א"כ שוב אם אינו מוסר המפתח הוי ניכר דרצונו לזכות בהחמץ ושוב ל"מ הביטול דאח"כ שוב זוכה מהפקר ושוב לא נשאר רק קנין דרבנן ושוב י"ל דל"מ לענין איסור בי' ד"ת כן י"ל שי' הט"ז. ולכאו' הוא רק לשי' הר"מ ז"ל דס"ל חצר המושכר קונה למשכיר אבל לשיטת רש"י ז"ל ב"מ דק"ב ודמ"ט ע"ב דהמשכיר אינו זוכה בדבר הפקר ע"י חצר המושכר א"כ הכא אינו זוכה ע"י החצר אך באמת כ' הלח"מ דמש"ה ס"ל להרמב"ם ז"ל דחצר המושכר קונה למשכיר לפי שהשאיר לו זכות בהחצר שיוכל לקנות על ידו דבר מההפקר והחולקים ס"ל דכיון דהשוכר זכה התשמיש באותו חצר וגם זה הוא בכלל תשמיש שיזכה ע"י החצר בדבר הפקר וכ"ז היכי דהשכיר לו באמת החצר עכ"פ לכל מיני תשמיש אז שפיר זוכה השוכר במציאה ע"י החצר אבל הכא דלא הקנה לו את החצר אף בשכירות רק לענין שיוכל לקנות ע"י החצר את החמץ א"כ, פשיטא דאם יבוא לשם דבר הפקר יוקנה למשכיר ובפרט אף לשי' רש"י ז"ל דוקא בהפקר דאתי מעלמא זוכה השוכר אבל בזבל של המשכיר אין השוכר קונה א"כ שוב הכא יוכל החצר לקנות להמשכיר את החמץ מש"ה בעי שיהי' הביטול בלב שלם מש"ה כשלא מסר המפתח ל"מ וז"ב בס"ד. והגם די"ל דאפ"ה י"ל דמועיל המכירה אף בלי מסירת המפתח דמה שהעירו דקנין אגב ל"מ דהוי קנין דרבנן י"ל באמת הוי ס"ס להקל דכבר כ' המפורשים דא"נ דיאוש ל"ק א"כ מפורש בש"ס גיטין דנ"ה אוקמה רחמנא ברשותי' כדי לחייב עלה כרת ומוכח דקנין דרבנן מהני לד"ת אך למ"ד יאוש קני לא נשמע דדרבנן מהני לד"ת וא"כ לשי' הרא"ש דמספקא לי' אי יאוש קני א"כ גם זה הוו ס' ועיין בטעה"מ ה"ל גזילה שהאריך בזה ונודע שי' התוס' קדושין ד"ה דקנין אגב מועיל מה"ת ועיי"ש במקנה ובס' גאו"צ א"כ הוי ס"ס להיתר שמא קנין אגב מועיל מה"ת ושמא גם קנין דרבנן מהני לד"ת ובשלמא אי יש ס' בעיקר חלות הקנין למשל במכרו בכסף לחוד