מהרא"ש צח

פטור ואם נתכוין לצרף חייב והוא תולדת מכבה וכ' הראב"ד ואם הוא מכבה למה אינו חייב כו' ואפי' לא יהא צריך לצירופו הא איהו ס"ל כר"מ דמלאכה שא"צ לגופה חייב עלי' ע"ש וכבר הקשו כן התוס' במס' שבת (מ"ב:) ובמס' יומא (ל"ד:) דר' יהודה ס"ל דמלבנין עששיות של ברזל להחם המים ביוה"כ בשביל הכהן גדול ומשמע דאפי' בודאי מצרף והא ר"י ס"ל מלאכה שא"צ לגופה חייב והמכבה גחלת של עץ שלא יזיקו בו רבים חייב ע"ש ולהנ"ל א"ש דבשלמא מכבה גחלת של עץ זה הוא אב מלאכה שהכיבוי היתה במשכן לצורך פחמין א"כ אפי' במכבה בשביל שלא יזוקו בו ס"ל לר' יהודה דחייב אפי' במלאכה שא"צ לגופה אבל במכבה גחלת של מתכת וכן בהאי דמס' יומא דמלבנין עששיות להחם המים אפי' בודאי מצרף זה הוי רק תולדה להרמב"ם הוי תולדה של מכבה ולרש"י והראב"ד מצרף הוא תולדה של מכה בפטיש ע"ש וכיון דאין מצרף רק תולדה אפי' לר' יהודה בעי דוקא מלאכה הצריך לגופה וכל שאינו צריך לגופה של מלאכה לא חשיב מלאכה כלל ודו"ק: ולפי"ז א"ש מה שפרש"י בפ' המצניע מהו דתימא בכלי נמי רבנן פטרו דאין כאן משום גוזז דלא שייך גזיזה אלא בצמר ומה שהק' התוס' דבזה ליכא למטעי דבכל בעלי חיים שייך גזיזה כדאמר לעיל התולש כנף חייב משום גוזז להנ"ל לק"מ דנהי דהתולש חייב משום גוזז וכן הגוזז חייב בכל בעל חי היינו משום תולדה דגוזז דכל עוקר דבר מגידולו הוי תולדה דגוזז מיהו חילוק גדול בין הגוזז צמר דהוי אב מלאכה ולר' יהודה אפי' באין צריך לגופה של מלאכה חייב משא"כ בתולש כנף או בגוזז בשאר בעלי חיים נהי דחייב משום תולדה מיהו בעי דוקא שיהי' צריך לגופה של מלאכה ולהכי פרש"י מבואר היטב דל"ש גזיזה אלא בצמר ואך גזיזה בצמר חשיב אב מלאכה אבל בצפרנים וכי"ב נהי דחשיב תולדה מיהו כיון דא"צ לגופה כמ"ש התוס' דפשיט' דא"צ לגוף הצפרנים וה"א דבכלי נמי פטרו רבנן ואפי' לר' יהודה משום דבתולדה אפי' לר' יהודה בעי שיהי' צריך לגופה של מלאכה והכ' קמ"ל דהנוטל צפרנים בכלי חייב משום תולדה דגוזז וס"ל לרש"י כשי' הריב"ש בתשו' סי' (שצ"ז) דגוזז במשכן הי' לצורך עורות תחשים אעפ"י שלא היו צריכין להגיזה והגזיזה עצמה היא המלאכה וע' במג"א (סי' ש"ג) ודו"ק: (ד) ובפ' הלוקח בהמה (כ"ה) וסבר ר' יוסי בן המשולם דבר שאין מתכוין אסור והתניא שתי שערות עיקרן מאדים וראשן משחיר ר' יוסי בן המשולם אומר גוזז במספרים ואינו חושש ופירש רש"י ד"ה גוזז את הראש שמשחיר במספרים ומשייר מן המאדים ואילך ואינו חושש משום גיזה בקדשים אלמא משום דאין מתכוין לשום גיזה אלא לתקן שרי כו' ע"ש ואינו מובן מה שכ' רש"י לפרש ומשייר מן המאדים ואילך שזה לישנא יתרה ומה בעי רש"י בזה וגם במ"ש רש"י ה"ג עיקרן מאדים וראשן משחיר ובספרים הי' כתוב עיקרו משחיר וראשו מאדים כמ"ש התוס' שם ע"ש. וגוף פרש"י במ"ש לפרש להוכיח דר' יוסי בן המשולם ס"ל דבר שאינו מתכוין שרי וה"נ להכי שרי משום דאינו מתכוין לשום גיזה אלא לתקן והיא פלאי דהרי מודה ר"ש בפסיק רישא והכא עושה בכונה וגוזז במספרים וע"ש בתוס' ד"ה גוזז כו'. אכן לענ"ד א"ש היטב דכבר מצינו מחלוקת הקדמונים דהתוס' בפ' המצניע (צד:) ס"ל דכל שאינו צריך להגיזה חשיב מלאכה שא"צ לגופה ומה"ט ס"ל להתוס' דאליבא דר"ש הנוטל צפרניו אפי' בכלי פטור אכן הריב"ש ס"ל דגוזז הי' במשכן לצורך עורות תחשים ולא לצורך השער אך הגזיזה עצמה היא שורש המלאכה וזה נכון היכא דגוזז לגמרי השערות ולא נשאר מעיקר השער כלום והעור נשאר חלק משא"כ היכי דראשן משחיר ועיקרן מאדים שפיר פרש"י לשי' דכל גיזה ל"ש רק בצמר ונהי דאסור נמי בשאר בעלי חיים זה רק היכי דהעור נשאר חלק אבל היכי דמשייר מן המאדים א"כ אין זה דומה לגיזה כלל לא לגיזה דצמר שהרי אינו צריך לגוף השערות השחורות ולא לגיזה של עורות תחשים ואלו הי' עיקרן משחיר א"כ הוא מוכרח לגזוז מעיקרן וזה חשיב גוזז ופשיט' דלא מהני מה שמתכוין לתקן דעכ"פ הוא גוזז ומתכוין לגזוז ודו"ק: (ה) והנה בתשו' ח"צ (סי' פ"ב) הביא מ"ש הנה"ך להתיר קציצת הצפרנים בשבת ע"י נכרי דקציצת הצפרנים דשבת אינו אלא שבות והוא השיג עליו וכ' דרוב הפוסקים ס"ל דהוי מלאכה דאו' כמ"ש הריב"ש בתשובה. והנה הוא שם הנה"ך למטרה אבל ירה חץ גם לעומת הט"ז שכ' שקציצת הצפרנים אינו אלא שבות ולענ"ד אין דברי הח"צ מוכרחין ורואה אני דברי הט"ז וגם דברי הנה"ך מאושרין חיים וקיימים ואפרש שיחתי. הנה שפתי המחבר בש"ע ברור מללו דאין גופה של צפורן חוצצת והאשה אינה מקפדת בכך והא דנהגו הנשים ליטול הצפרנים הוא רק זהירות. מפני הטיט שתחת הצפורן. אבל הראב"ן כ' דהצפורן עצמו חוצץ מפני שעתיד לגדל וניוול הוא והאשה מקפדת על כך וסופו עומד לקצוץ: ובפ' בהמה המקשה (ע"ג כל ידות הכלים שהן ארוכות ועתיד לקצצן מטביל עד מקום מדה והק' התוס' וא"ת ואידך להוי חציצה כו' ע"ש וכ' הר"ן בחי' לתרץ כיון דטבל הכלי ולא קצץ א"כ חזינן דאינו