מהרא"ש צד

שעבר עליו הפסח שרי לן עפ"י הולכת הנאה ליה"מ אפי' להפוסקים דס"ל דלא מהני הנאה ליה"מ להתיר באכילה זה רק היכי דהאיסור הוא אוסר את כל התערובות אבל אין מקום לאסור העיסה באכילה מפני שנתחמצה בשאור של עוברי עבירה דאי אפשר לאחוז החבל דאם אתה רוצה לאסור את העיסה מחמת שנתערב בו חמץ שעבר עליו הפסח א"כ הכל שרי דלא קניס ר"ש חמץ שעבר עליו הפסח ע"י תערובות מאי אמרת השאור והשמרים חשיב דבר המעמיד וכאלו הוא בעיני' ואין אנו דנין על העיסה רק על השאור שהוא בעינא וזה ל"ש אלא לענין איסור הנאה אבל לענין איסור אכילה הרי השאור אינו ראוי לאכילת אדם ונהי דבפסח אסור ועובר עליו על ב"י משום דראוי לחמע בו עיסות אחרות והתורה אמרה כל מחמצת לא תאכלו וע' בר"ן פסחים (מ"ו:) מיהו אחר הפסח דמה"ת שרי אלא דקנסא קא קניס ר"ש וכי קניס ר"ש בעיני' אבל לא ע"י תערובות ממילא בשאור שאינו ראוי לאכילה ל"ש בי' איסור אכילה לא בעיני' ולא ע"י תערובות ואף דאח"כ ראוי לאכילה זה גופי' חשיב ע"י תערובות דהרי השאור והשמרים בעצם אינן ראוין לאכילה כלל ומה שראוי עכשיו לאכילה הוא רק בגרם העיסה ע"י תערובות: ובש"ס דכריתות (ה.) לחם מקלוי לא אתי משום דקלוי איתא בעיני' לחם לא איתא בעיני' ע"ש ובס' מנחות (נ"ד:) רב ור"ח ור"י אמרו משתערין כמות שהן שמואל ור"ש ב"ר ור"ל אמרו משתערין לכמות שהן ע"ש ובשמרי חמץ ממ"נ אי ניזל בתר השתא אחר שנתערב בעיסה א"כ חשיב תערובות ואי נימא דאזלינין בתר מעקרא כמו שהי' מקודם אז לא הי' ראוי לאכילה כלל ואין מקום לדון עליו אלא דחכמים אסרו בהנאה וממילא אסור לערבו שיהנה ממנו ועל זה שפיר מהני שיוליך הנאה ליה"מ ודו"ק: (ו) ובתוס' פ' אין מעמידין (ל"ה) ד"ה מפני שמעמידין אותו בעור קבת נבלה וא"ת מאי אריא נבלה אפי' שחוטה נמי אסורה משום בשר בחלב וי"ל דדוקא נקט נבלה דאז איכא בה איסורא דאו' אבל בשחוטה משום בשר בחלב ליכא איסור דאו' דצונן בצונן הוא ואע"ג דאוקמו קא מוקים אינו אסור אלא מדרבנן וע' בש"ך יו"ד (סי' פ"ז סק"ל). ובר"ש מס' אהלות (פי"ג מ"ה) אלו ממעטין כו' פחות מכביצה אוכלין כו' ונראה דה"ט משום דמדאו' בעינין כביצה כו' וכיון דמדאו' טהור ממעטי תדע מידי דהוי אכותי שישב בחלון דממעט אעפ"י שגזרו עליהם להיות כזבין ומדאו' לא מקבלי טומאה כו' לא דמי דהתם עשו ספק כודאי לענין חציצה והודאי טמא מדאו' אבל כותי ופחות מכביצה ודאי נמי מדאו' טהור ע"ש: ובפ' בנות כותים (לד) ד"ה וזובו כו' וא"ת ואמאי לא שרפינן הא שורפין על ספק רוקו דע"ה כ"ש בזובו של עכו"ם וי"ל דבע"ה שורפין משום דאית בי' דררא דטומאה דאורייתא כו' אבל עכו"ם אין לו שום טומאה דאורייתא ע"ש. ולפי"ז א"ש הא דאמרו בגמ' בפ"ק דחולין דחושש לשאור ותבלין שבה משום דעביד לטעמא וחשיב דבר המעמיד כמו שביאר הענין הפר"ח ביו"ד (סי' צ"ח) להכי אמרינן נהי דלא גזרו על תערובות דמאי מיהא בשאור ותבלין דמתקן הכל ואוקומי קא מוקים חשיב עיקר ועומד בעינא ואסור דהוי כמו גבינות של עכו"ם דאסורין מפני שמעמידין אותן בעור קבת נבלה דכיון דאוקומי קא מוקים חשיב איסור בעינא וכש"ס פ' אין מעמידין (ל"ה.) ואעפ"י שכל גבינות עכו"ם לא נאסרו אלא מספק מקרי ודאי איסור הואיל שהחכמים אסרוהו מתחילה מכח ספק דאו' ועיין בט"ז יו"ד (סי' ק"א סק"ד) משא"כ חמץ שעבר עליו הפסח אף דהשאור חשיב דבר המעמיד מיהא כיון דליכא איסור דאו' זה לא הוי רק כמו צונן בצונן בבשר בחלב דכל שהודאי אינו אלא איסור דרבנן גם דבר המעמיד לא חשיב בעינא ודו"ק : (ז) ובפ"ק דחולין (ד:) חמצן של עוברי עבירה מותר מיד מפני שהן מחליפין ובס' חק יעקב כ' דהאידנא חשידי בכך ולא אמרינן בהו לא שביק התירא ואכל איסורא ובתשו' ל"ש נדפס בסופו תשו' מהגאון מהרש"ק ז"ל מבראד ושם אמור עם הספר מהא דאי' בש"ע חו"מ (סי' ר"ן) דאין אומרים דאביהם קנה אח"כ את המטלטלין דאדרבא אמרינן חזקה כאן נמצא וכאן הי' ובודאי מעיקרא נמי הי' של אביהם ע"ש. ולענד"נ דבסחורה העומדת למכור ל"ש לומר כאן נמצא וכאן הי' דמי פתי מחזיק הסחורה לזמן מרובה והרי דרכן של הסוחרים לקנות ולמכור כל שעה וכן מבואר בנה"מ (סי' ס') ע"ש שהביא שכן מבואר בתשו' מוהרי"ט בראשונות (ס' רכ"ח) ע"ש וממילא אפי' במומר להכעיס וכן בנידן אשר דנין שכ' כבודו שכפי שמכירין את המוכר לא חש לאהדורי על היתרא זה רק באוכלין שהוא מחזיק לעצמו אכן שמרים ידוע שמתקלקל בזמן קצר ודרכו למכור השמרים בזה אמרינן מן הסתם השמרים שהי' אצלו בחג הפסח כבר מכר אותן ואלו הנמצאים חדשים מקרוב באו. ובהכי ארוחנא ליישב דברי רבותינו התוס' חולין שהקשו שם שהרי פת עכו"ם אסור ומה הועילו שמחליפין ע"ש. ולכאורה אינו מובן קו' התוס' אטו אין בידו להחליף בפת פלטר דמותר ולהנ"ל א"ש דפת פלטר דעשוי למכור בכה"ג ל"ש לומר כאן נמצא וכאן הי' ואפילו בחשידי