מהרא"ש צג

לא בטל ותו הא ר' יהודה ס"ל מין במינו לא בטל מה"ת והכא מיירי במין במינו כמ"ש הרא"ש במס' טבול יום (פ"ב) ע"ש והנ"ל האף אמנם יש פוסקים דס"ל דבר המעמיד לא בטל מה"ת וכן מין במינו ס"ל לר' יהודה דאינו בטל היינו דאין הרוב מבטל את המיעוט אם בדבר המעמיד משום דניכר הפעולה והוי כמאן דאיתא בעיני' ואי במין במינו לר' יהודא משום דס"ל כל מין במינו בעצם אינו מבטל אדרבא הוא מחזקו כמ"ש הר"ן במס' נדרים. אכן זה ודאי ברור דאין המיעוט מבטל את הרוב והרי כל עיקר דיליף ר"י דמין במינו לא בטל הוא מקרא ולקח מדם הפר ומדם השעיר מבואר דדם הפר אינו מבטל מיעוט הדם השעיר ואצ"ל דדם השעיר אינו מבטל את דם הפר ולענין דבר המעמיד אם באנו לדון שכל העיסה הוא כשאור של תרומה זה ודאי אינו שהרי מדאו' חד בתרי בטל ואיך נימא להיפך דהמיעוט מבטל הרוב אבל מסתבר דכל דבר המעמיד כיון דאקומי קא מוקים חשיב כאלו הוא בעיני' וכש"ס ע"א (ל"ה ולפי"ז נלענ"ד לחלק הענינים דבפ"ק דמס' חולין גבי הנותן עיסה לשכנתו אין אנו דנין על חיוב העיסה אלא אנו דנין על השאור ותבלין שבה שיש בזה חשש דמאי ואף דבתערובות דמאי לא גזרו מיהו בשאור ותבלין דלטעמא עבידי וטעמא לא בטל וחשיב השאור כאלו הוא בעיני' וחייב להפריש דמאי משא"כ בפ' יוצא דופן גבי עיסה שנתחמצה בשאור תרומה אין אנו דנין על השאור אבל אנו דנין על העיסה שאתה רוצה להפקיע חיוב חלה מן העיסה כיון שנתחמצה בשאור של תרומה שפיר אמרו בגמ' דימוע דרבנן דממ"נ אם זה כתערובות וגוף אחד א"כ אחרי רבנים להטות ואי אמרת דהשאור חשיב כאלו הוא בעיני' א"כ איך יפטור את העיסה מן החלה ודו"ק: (ד) ובפ"ק דפסחים (ט"ו:) מחלוקת בשש אבל בשבע ד"ה שורפין כו' לימא מסייע הפת שעיפשה ונפסל מלאכול לאדם והכלב יכול לאכלה מטמאה טומאת אוכלין בכביצה ונשרפת עם הטמאה בפסח שאני התם דעפרא בעלמא ותמוה בעיני כיון דמטמאה טומאת אוכלין לא יתכן לומר עפרא בעלמא הוא והרמב"ם בה' טומאת אוכלין (פ"ב) כ' דאוכל הנפסל מאכילת אדם אינו מק"ט והקשו עליו מה יענה לסוגי' זו וע' צל"ח. ואני הוספתי להקשות דהא שאור אינו ראוי לאכילת אדם כש"ס ביצה (ז:) ואפ"ה מקבל טומאת אוכלין לב"ש אפי' פחות מכביצה ולב"ה עכ"פ היכי דיש בו כשיעור ביצה כש"ס ערלה (פ"ב מ"ד) ע"ש ובפ"ק דחולין הנותן לשכנתו עיסה כו' חושש לשאו' ותבלין שבה משום מעשר כו' ע"ש וכלל הוא כל שחייב במעשר מקבל טומאת אוכלין כש"ס פ' בא סי' (נ:) ע"ש ובפ' העור והרוטב (קכ"ט.) כיפת שאור כו' מצינו לאוכלין שמטמאין טומאה חמורה ע"ש: והנלענ"ד עפ"י מה דאי' בפ' בכל מערבין (כ"ח:) דכפניות מקבלין טומאת אוכלין הואיל וחזו למתקן ע"י האור ושם כ' התוס' והריטב"א הטעם כיון דכתיב אשר יאכל משמע אפילו היכי דאינו ראוי עכשיו לאכול רק שיהי' ראוי אח"כ ע"י תיקון מקבל טומאת אוכלין ומקרי אוכל לענין זה ע"ש. והאי טעמא נמי איתא בשאור דנהי שאינו ראוי לאכילה כמות שהוא בפני עצמו מיהו כיון דחזי ע"י תערובות לתקן עיסה ועומד לכך שפיר חשיב אוכל לענין קבלת טומאת אוכלין. ולפ"ז א"ש היטב דהרמב"ם שפיר קאמר היכי דנפסל מאוכל אדם אינו מקבל טומאת אוכלין מיהו זה רק היכי דלא חזי אפילו ע"י תיקון ואינו קיימת לאכילה לא קרינין בי' אשר יאכל אכן הש"ס בפ"ק דפסחים דמיירי בפת שעיפשה דזה חזי לחמע בו עיסות אחרות כש"ס פסחים (מ"ה:) ונמצא דחזי לאכילה ע"י תיקון וקיימת עדיין לאכילה שפיר מטמאה טומאת אוכלין משום דקרינין בי' אשר יאכל ודו"ק. ובמס' מנחות (ק"ב:) א"ל ר"א לר"כ מדאמר ר"ש כל העומד לזרוק כזרוק דמי כל העומד לשרוף כשרוף דמי נותר ופרה אמאי מטמאין טומאת אוכלין עפרא בעלמא הוא כו' ושם (ק"ב.) כל היכי דאי בעו לא מצי זריק לא משוי לי' אוכל ולא מקבל טומאת אוכלין ופרש"י ד"ה מעילה כו' אבל טומאה משום אוכלא כו' וכ"כ דלא הוי אוכלא אע"ג דחזו למהוי אוכלא לא מקבל טומאת אוכלין כו' ע"ש מבואר מפרש"י ז"ל דבלן קודם זריקה לא חשיב אוכל כיון דבשעה שנתקבל הדם בכוס לא הי' חזי אלא מכח כל העומד לזרוק כזרוק דמי וכיון דנפסל הדם ולא מצי תו לזרוק ממילא אין מקום להחשיבו אוכל. ולפי"ז א"ש מה דמשני בפ"ק דפסחים ש"ה דעפרא בעלמא הוא דנהי דבכל השנה הפת שעיפשה מקבל טומאת אוכלין היינו משום דראוי לחמע בו עיסות אחרות וקרינין בי' אשר יאכל כיון דקיימת לאכילה ע"י תיקון עיסה משא"כ בפסח דעומד לשרפה ואינה קיימת לאכילה ממילא אין תורת אוכל עליו וחשיב עפרא בעלמא ונשרפת עם הטמאה אכן זה רק בשאור שאינו ראוי עכשיו לאכילה משא"כ בחמץ הראוי עכשיו לאכילה יתכן שפיר דאינו נשרפת עם הטמאה אפי' בשבע דאף דהולך לאיבוד לא אמרינן כל העומד לשרוף כשרוף דמי ואסור לאבדו ולגרום לו טומאה בידים ודו"ק: (ה) ועפי"ז נלענ"ד דעיסה שנתחמצה בשמרים