מהרא"ש צב

שכר של איסור לא חשיב מעמיד דהרי אפי' ביין נסך לא חשיב מעמיד שנית כיון דהדבש הי' רביעי או חמשי יש להקל כמ"ש הב"י יו"ד (סי' קי"ב) בשם בעל העיטור דחמצן של עוברי עבירה מותר לאחר ג' אפיות כו' הרי להדיא אף דכל עיסה נתחמץ זה מזה והראשון נתחמץ מחמצן של עוברי עבירה אפ"ה לאחר ג' אפיות מותר דכבר נתבטל כו' ע"ש: אכן כבר הבאתי באות (א) מה דאי' בתוספתא תרומות שאור של שביעית שנפל לתוך העיסה ידע בו ואח"כ נתחמץ מותר והטעם מפני שהידיעה גורמת הביטול וכל שנודע טרם החמיץ העיסה לא חשיב השאור מעמיד ובטל משא"כ אם לא נודע עד שהשאור עשה פעולתו והחמיץ העיסה אין השאור בטל בעיסה כיון דאוקומי מוקים חשיב כאלו הוא בעיני' וכבר למדנו מתורתו של הר"ן ז"ל במס' נדרים דהיתר בהיתר לא בטל כמו שהוכיח הר"ן שם ע"ש ואעפי"כ חמץ שנתערב קודם הפסח ונתבטל מותר לאכלו בפסח אף דבשעה שנתערב הי' היתר בהיתר ול"ש בי' ביטול כלל אפ"ה שרי לאכלו בפסח דמיד שהגיע ערב הפסח אחר חצות החמץ הוא איסור ובטל בששים ונהפך האיסור להיות היתר ממילא גם בפסח אינו חוזר ואוסר במשהו דכבר נתבטל החמץ ערב הפסח אחר חצות וכבר ביאר הדברים הפר"ח ועי' מקור חיים (סי' תמ"ז): ולפי"ז א"ש היטב דגבי משקה דבש של נכרי דיש בו חשש שמא עירב בו יין נסך שזה הוא איסור שפיר אמרינן כיון דידע הנכרי המערב שעירב בהמשקה יין נסך א"כ טרם שעשה היין הפעולה להחמיץ או להטעים את המשקה כבר נתבטל היין בהמשקה בששים ולא חשיב השמרי יין מעמיד כיון שידע עד שלא נתחמץ ואף דהמערב הוא נכרי כבר כ' הרשב"א והר"ן בפ' אין מעמידין (לה.) דגם בנעשה אצל נכרי מהני הביטול וכן הוא שי' הרמב"ן. ומה"ט נמי בחמירא דבני חילא שרי לן לזבוני דאף דהעיסה של בני חילא נתחמצה בשאור שעבר עליו הפסח אפ"ה העיסה מותרת דלא קניס ר"ש חמץ שעבר עליו הפסח אלא היכי דאי' בעיניה אבל לא ע"י תערובות ול"ש לומר שאני שאור דלטעמא עבידי וטעמא לא בטל וחשיב מעמיד כאלו הוא בעינא דז"א כיון שהמערב ידע עד שלא החמיץ השאור את העיסה שפיר בטל כנ"ל וכבר נתהפך האיסור להיות היתר דלא קניס ר"ש ע"י תערובות משא"כ בדינו שנשאל עליו הרמב"ן באחד שבישל הדבש בשמרי דבש שהראשון הי' מחומץ בשמרי שכר ורבינו יעקב התיר נמכרו אחר הפסח בזה שפיר תמה עליו הראב"ן דל"ש בי' תערובות דשאור ושמרי שכר חשיב דבר המעמיד וכאלו הוא עומד בעיני' ול"ש בזה לומר כיון דידע טרם החמיצו השמרי שכר אז לא הי' חשיב דבר המעמיד ונתבטל בששים דז"א כיון דבשעה שעירב השמרי שכר הי' היתר וכן בשעה שעירב הדבש השני או השלישי הי' קודם הפסח בזמן היתר והיתר לא בטל ובהגיע ערב הפסח אחר חצות זמן האיסור כבר ניכר פעולת השמרים והוי איסור המעמיד ועבידי לטעמא וחשיב כאלו הוא בעין ואין בזה תערובות רק חמץ בעיני' ודו"ק. ובמג"א (סי' תמ"ז ס"ק מ"ה) הביא מ"ש המהר"ם לובלין שמרי שכר שעבר עליו הפסח וחימץ בו עיסה אסור דהוי כאלו הוא בעיני' עיין סי' תמ"ב ס"ה נראה כונת המג"א לחזק דברי המהר"מ עפ"י שי' הראב"ן שכ' לאסור הדבש שבשלו בשמרי דבש שהראשון נתחמץ בשמרי שכר ולהנ"ל חלוקים הענינים בטעמן והחילוק מוכרח שהרי הראב"ן כ' להדיא להתיר חמירא דבני חילא אף שנתחמצה העיסה בשאור של עוברי עבירה ועבר עליו הפסח מטעם דלא קניס ר"ש בחמץ שעבר עליו הפסח אלא היכי דאיתא בעיני' אבל לא ע"י תערובות הרי מבואר מדבריו דס"ל דעיסה שנתחמצה בשאור שעבר עליו הפסח חשיב תערובות ואיך אסר הראב"ן את הדבש שבישלו בשמרי שכר א"ו דחלוקים הענינים בטעמן כנ"ל ודו"ק: אכן מקום אתי להתאים רבותינו ודברי מהר"ם לובלין אינו סותר דינו של הראב"ן ואלו ואלו דברי א"ח ומר אמר חדא ומר אמר חדא דחמירא בני חילא שפיר כ' הראב"ן דשרו לן לזבוני כיון דהקונה הלחם הוא הקונה העיסה עם השאור של עוברי עבירה בתערובות ור"ש לא קניס ע"י תערובות משא"כ בדינו של מהר"מ שהקונה קנה השמרים שעבר עליו הפסח א"כ הרי קנה את החמץ בעין וחל על הקונה חובת הביעור ואף דעירבו אח"כ בעיסה מיהו כיון דלא נודע לו עד שניכר הפעולה וחשיב דבר המעמיד והוי כאלו הוא בעיני' בכה"ג לא חשיב ע"י תערובות ומה"ט כתבתי לעיל דלהכי אי' במס' מנחות בנתערב טבל דמאי צריך לעשר ודו"ק: (ג) ובפ' יוצא דופן (מ"ז.) עיסה שנדמעה או שנתחמצה בשאור של תרומה חייבת בחלה ואינה נפסלת בטבול יום דברי ר"מ ור' יהודה כו' ופרש"י חייבת בחלה ולא אמרינן דתרומה פוטרת לה ואע"ג דתרומה אינו חייב בחלה מדומע חייב בחלה מ"ט דדימוע דרבנן הוא דמדאו' חד בתרי בטל כו' ע"ש והקשיתי לשי' הטור או"ח (סי' תמ"ב) שכ' דבר המעמיד מה"ת לא בטל א"כ איך אמרו בגמ' דימוע דרבנן הא השאור של תרומה הוי דבר המעמיד ומה"ת