מהרא"ש צא

בנותן טעם ע"ש ועל הא דאמרו בגמ' ואזדא רבא לטעמי' כי הראב"ן ז"ל פי' שהבעלים ישראל אפו מיד אחר הפסח לבני חילא ולא הי' להם להחזיק אלא בשאור שהי' בביתם ועברו עליו בב"י ואפ"ה כיון דעירבו לנכרי מותר לנו למזבן בהם דע"י תערובות לא קניס ר"ש ע"ש. והחק יעקב באו"ח סי' (תמ"ב ס"ק ט"ז) וכן המק"ח בסי' (תמ"ז ס"ק כ"ב) כתבו מדעתא דנפשם דעיסה שנתחמצה בשמרי שכר שעבר עליו הפסח מהני הולכת הנאה ליה"מ דלא עדיף מעמיד דרבנן מטעם גמור ע"ש. ובתשו' נטע שעשועים (סי' י"ח) הביא דברי החק יעקב והשיג עליו מגמ' מפורשת דאי' בפ"ק דחולין (ו':) הלוקח יין לתת לתוך המורייס כו' חייב משום דמאי כו' והן עצמן מותרין מפני שהן תערובות ולא גזרו על תערובות דמאי והתניא הנותן כו' ואם אמר לה עשי לי משליכי חושש לשאור ותבלין שבה משום מעשר ומשום שביעית כו' שאני שאור ותבלין דעבידי לטעמא וטעמא לא בטל הרי מבואר מזה דאף דלא גזרו על תערובות דמאי ואפי' בפחות מששים בנותן טעם כגון יין לתוך המורייס אפ"ה חושש לשאור ותבלין שבה משום מעשר ומשום שביעית כיון דלטעמא עבידי לא בטל ה"ה נמי גבי עיסה שנתחמצה בשמרים שעבר עליו הפסח אף דר"ש לא קניס על ידי תערובות אפי' בנותן טעם מיהו השאור דעביד לטעמ' חשיב כאלו הוא בעינ'. והנה במה דאמרו בגמ' בפשיטו' דלא גזרו בתערובות דמאי לכאורה קשה מזה בהא דאי' במס' מנחות (ל"א) תניא אמר ר"ש שזורי פעם אחת נתערב לי טבל בחולין כו' ופרש"י ד"ה טבל דמאי כו' ע"ש ושם מסיק בגמ' דהלכה כר"ש שזורי ע"ש וקשה אמאי צריך לעשר הא על דמאי בתערובות לא גזרו אכן הדבר נכון היטב דע"כ לא אמרו לא גזרו על תערובו' דמאי אלא היכי שהחבר קנה תערובות אבל אם החבר קנה דמאי בעין ואח"כ נתערב אצלו פשיט' דחייב לעשר דכבר נתחייב לעשר הדמאי בשעה שהי' אצלו בעין ודו"ק. והנה בהא דאמרו בגמ' חולין חושש משום מעשר ומשום שביעית התעוררו התוס' מס' בכורות (ל') ד"ה מעשרות מדוע נקט מעשר אצל שביעית ומדוע לא נקט טבל או דמאי ע"ש: והנלענ"ד עפ"י מה דאי' בתוספתא דמס' תרומות (פ"ח) שאור של תרומה שנפל לתוך העיסה והגביהו ואח"כ נתחמץ מותר שאור של שביעית שנפל לתוך העיסה ידע בו ואח"כ נתחמץ מותר מבואר מזה דאף דשאור עביד' לטעמא ולא בטל זה רק היכי דלא נודע עד שניכר הפעולה ויהיב טעמא אכן אם נודע טרם החמיץ אעפ"י שנתחמץ אח"כ מותר דהידיעה גורמת הביטול ונהפך האיסור להיות היתר אמנם זה רק באיסורין שאין בהם דין הרמה כגון איסור שביעית וכי"ב אכן בשאור של תרומה דמלבד האיסור תרומה לזר יש בו מדין גזל השבט לא מהני הידיעה כלל אלא א"כ הגביהו ועד שלא הגביהו חוזר וניעור אם נפל אח"כ עוד סאה תרומה. ועיין ש"ס בכורות (כ"ב:) ובתוס' שם ד"ה תעלה ועיין בפרי חדש יו"ד (סי' צט): ולפי"ז א"ש היטב דבשלמא בחמירא דבני חילא שפיר אמרינן דהשאור בטל וחשיב ע"י תערובות אף דהשאור עביד לטעמא מיהא כיון דידע המערב טרם החמיץ וערבינהו לבני חילא שפיר מהני הביטול וחשיב תערובות וכי קניס ר"ש בעינא אבל לא ע"י תערובות אכן בפ"ק דחולין בנותן עיסה לשכנתו ואמר לה עשי לי משליכי ע"כ חושש לשאור ותבלין משום מעשר ומשום שביעית ופרש"י ומפריש עליהם דמאי בזה שפיר אמרינן דממ"נ חייב לעשר דהמערב את השאור שלו בעיסה ודאי חייב להפריש דמאי כיון דכבר הי' אצלו בעין וחכמים חייבוהו להפריש דמאי וכיון דמחויב להפריש שוב לא מהני הביטול עד שיגביהו ואצל הנותן העיסה לשכנתו לא חשיב תערובות כלל כיון דשאור עביד לטעמא והוא לא ידע מן התערובות עד אחר שהשאור עשה פעולתו והחמיץ העיסה ובכה"ג חשיב השאור כאלו הוא בעיני'. ולהכי א"ש דנקט מעשר ושביעית ולא נקט סתם דחייש משום דמאי דהגמ' רבותא נקט וחדשות שמענו מזה להלכה דקמ"ל דאף דבעלמא שאור של שביעית שנפ' לתוך העיסה הידיעה גורמת הביטול ואפי' החמיץ אח"כ שרי מיהא בנותן לשכנתו כיון דחושש משום מעשר וצריך להפריש דמאי ממילא לא מהני גם לאיסור שביעית ודו"ק (ב) ובמג"א סי' (תמ"ב סק"ט) הביא מ"ש הראב"ן מעשה באחד שבישל דבש כו' והדבש הראשון שבישל הי' מחומץ בשמרי שכר והתיר רבינו יעקב להניחו עד אחר הפסח ולמכרו דלא קניס ר"ש בחמץ שעבר עליו פסח אלא היכי דאיתא בעיני' ונפלאתי על דבריו דהכא כיון דמעמיד הוא חשיב כאלו הוא בעיני' כו' ע"ש וש"ב בתשו' גור א"י חלק או"ח סי' (ס"ב) כ' וז"ל במה שמביא המג"א דברי הראב"ן להלכה יש לשדות בו נרגא מתרי טעמא חדא מהא דאי' בש"ע יו"ד (סי' קי"ד ס"ו) צריך ליזהר ולבדוק ולחקור בשאר משקה של דבש שעושים העכו"ם עכשיו אם נותנין בו שמרים של יין וכ' הרמ"א ואם דרכו לתת בו שמרים אסור לקנות מהם אם אין במשקה ששים מן השמרים כו' הרי להדיא דאף בשמרי