מהרא"ש פח

את גרנו אם בחובו חייב לעשר שאני התם דקא משתרשי לי' ובתוס' ד"ה שאני הקשו דה"נ מתנות כהונה כשאכלן משתרשי לי' כו' ע"ש וכ' הר"ן ז"ל לתרץ שכל שנתכוין ליקח מתנות כהונה לעצמו ושינה אותן בצביעה או אכלן שוב אינו משלם אע"ג דמשתרשי לי' שהרי הפקיע מצותו וחיוב ממון אין בהם אבל אנסו בית המלך את גרנו בחובו כיון שלא הפקיע מצותו ומשתרשי לי' עדיין מצותו עלי' כו' ע"ש: ובפ' כל שעה (ל"ח.) בתוס' ד"ה אתיא כו' הקשו כיון דבעינין מצה משלכם אמאי איצטרך למעוטי טבל תיפוק לי' דבעינין שלכם וטבל אינו שלכם כדמוכח גבי אתרוג של טבל דלכ"ע לא יצא משום דלא הוי שלכם ע"ש ואמרתי דלפי מה דחדית הר"ן במס' חולין שוב לק"מ קושית התוס' דבשלמא באתרוג דהוי בעין ולא שינה אותו א"כ לא הפקיע מצותו ודאי לא חשיב שלכם דנהי דאין לכהן אלא משעת הרמה ואילך מיהו כיון דמוטל עליו מצות הפרשת תרומה ומעשר לא חשיב שלכם משא"כ גבי מצה של טבל דבעי לקיים מ"ע של אכילת מצה וכי אכל המצה הרי הפקיע מצותו וחיוב ממון אין במת"כ שפיר חשיב שלו ולפי"ז אמינא טעמא להצדיק פרש"י במס' קדושין דמיירי שמפריש חבית יין להיות סומך עליו כשבא לשתות כו' ומה שהקשה התוס' רי"ד כיון דכבר שתה מה דהוי הוי ואפי' איגלאי מלתא דשתה טבלים אינו חייב לק"מ דבשלמא במס' חולין דמיירי באוכל טבלים ונתכוין שיקח המתנות כהונה לעצמו שפיר אמרינן כיון שחיוב ממון אין כאן אלא שמוטל עליו מ"ע מה"ת שיתן מתנות כהונה לכהן וכל שהפקיע המצו' פטור מלשלם אף דמשתרשי לי' משא"כ בנידן דהי' בודק את החביות דאין דעתו להפקיע המצוה ואינו מתכוין לגזול המתנות כהונה שיקח לעצמו אדרבא הרי הפריש החבית יין להיות סומך עליו בהפרשת תרומה ומעשר זה דומה להיכי דאנסו בית המלך את גרנו בחובו כיון דנהנה ומשתרשי לי' מצות מתנות כהונה מוטלת עלי' וחייב לעשר ודו"ק: ג) אכן מה שהקשיתי למה בטבל ותרומה מאכילין אותו תרומה נימא דעדיף טפי להאכילו טבל דאין בזה איסור גזל דהרי אין זכות לכהן אלא משעת הרמה ואילך וכי אוכל הטבל הפקיע המצו' של מתנות כהונה אבל במפריש התרומה וקורא לה שם כבר יש זכות לכהן כמ"ש התוס' יבמות (צ"ג.) ד"ה קנוי' כו' ובפירות ערוגה נמי לא בעי מעכשיו לפי שאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט ע"ש אף דבתשו' מוהרי"ט ח"א תשו' (כ"ב) כ' שאינו יכול להקנות לבני אדם שאינם מבוררין ועפי"ז כ' בתשו' מחנה אפרים ה' צדקה (ס"ב) דאף דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט מ"מ היכי דהקדיש ממון לענים סתם לא הוי כמסירה כיון שאין מבורר איזו ענים ע"ש ולפי"ז י"ל דבתרומה ג"כ ל"ש לומר אמירה לגבוה כמסירה להדיוט כיון שהכהנים אינם מבוררין אכן ז"א דרק בצדקה שהוא נותן מנדבת הלב לכן מסתבר דכל שלא בירר שם הענים לאו כמסירה דמי משא"כ בתרומה נהי דיכול לברר להפריש התרומה איזו שירצה מיהא קדושתו בהפרשתו ומיד שתרם הוי ממון כהן וז"ב ואף דהוי ממון שאין לו תובעים מיהא איסור גזל יש בזה וחבול ישיב רשע גזלה ישלם ואפי' לאחלופי. אכן הדבר נכון היטב דשאני תרומה דהרי בידו לשאול עלי' א"כ טרם שבא ליד כהן ל"ש בזה לומר חבול רשע גזלה ישלם אפי' לאחלופי כיון דבידו לאתשולי ומיהדר לטבלא ויפריש ממק"א ואפי' אם כבר אכלה קי"ל כאמימר דס"ל אכלה כולה נשאלין עלי' אי בשוגג מחוסר קרבן ואי במזיד מחוסר מלקות כש"ס שבועות (כ"ז:) וא"כ כי מיהדר לטבלא שפיר יכול להפריש ממק"א כפרש"י בקדושין כנ"ל ונהי דאיסור אכילתו לא מיתקן דממ"נ אכל איסור טבל או תרומה מיהא עכ"פ איסור גזל ל"ש בזה דהרי לא הפקיע המצו' דאדרבא הרי הפריש תרומה ובאכילתו לא נתכוין שיקח לעצמו מתנות כהונה בגזילה אלא להציל א"ע מחולי הרעבון ואח"כ ישלם להכהן ול"ש בזה חבול רשע גזלה ישלם אפי' לאחלופי דבתרומה בידו להחליף ע"י שאלה כנ"ל ודו"ק. ולפי"ז לא קשה מה שהקשה הפר"ד למה לא יתקן הטבל ויפריש תרומה ויחזיר ויערבנה עם החולין דז"א דבשלמא היכי דאכילת התרומה באיסור שפיר אמרינן אפי' אכלה כולה נשאלין עלי' משא"כ אם יערב התרומה בחולין ובטל מה"ת ברוב ואין כאן שם תרומה כלל וכי אכלה כולה תו אין בידו לאתשולי וא"כ בשעת אכילה יש בזה איסור גזל דנהי דאיסור תרומה בטל אבל ממונא לא בטל דצריך להרים ובירושלמי מפרש מפני גזל השבט ושי' התוס' בכורות (כ"ב:) ד"ה תעלה כו' דאינו יכול לפטור א"ע בממון וע' ש"ס ביצה (ל"ח:) איסור בטל ממונא לא בטל וא"כ שוב אמרינן חבול רשע גזלה ישלם אפי' לאחלופי ודו"ק: (ד) והנה שתי תקנות מצינו להתיר האיש מכבלי העיגון גט בע"כ או שישא אשה על אשתו ויש בזה שינוי דעות הי מיניהו עדיף ולענ"ד נראה בעיני שאין כל הענינים שוין דהיכי דהאשה אסורה עליו מחמת עידי כיעור וכי"ב מוטב להתיר גט בע"כ אבל היכי דאנו דנין מחמת שלא זכה להבנות ממנה וכי"ב בזה נכון יותר להתיר לו שישא אשה על