מהרא"ש פג

ומעלה בו מעל אסורה לבעלה הרי דלא אסרה מחשש שמא מזידה היא ובמס' סנהדרין (מ"א) עדי נערה המאורסה כו' לאוסרה על בעלה באנו והא אתרו בה כו' ואליבא דר"י כו' ע"ש וקשה נימא דאין ה"נ דאתרו בה לאוסרה על בעלה דבלא אתרו בה יהי' בידה לומר סבור הייתי שמותר וכפירש"י שם (ט':) ד"ה אלא להבחין שלא יכול לומר סבור הייתי שמותר כו' אכן לשי' המוהרי"ק א"ש דאפי' אומר מותר נמי אסורה לבעלה. והרשב"א שאסר את הטבח מפני שהוציא טרפה מת"י משמעות לשונו שראה שמזלזל באיסורין והוציא כ"פ טרפה מת"י וכן נוטין דברי הרמ"א ביו"ד (סי' ב') ואף להש"ך שם דוקא בכה"ג דהוי לי' להשגיח ובפשיעה לא דקדק משא"כ אומר מותר שוגג קרוב לאונס הוא: (ב) עוד אמינא טעמא בזה להיתרא עפ"י מה דמצינו דמבעיא להו בגמ' אי קנסו בנו אחריו ומסיק דלממונא קנסו כש"ס גיטין (מ"ד:) ולפי"ז י"ל דע"כ ל"ש קנסא אלא היכי דאופה לעצמו משא"כ האופה עיסה של אחרים והוא אומר שוגג הי' א"כ מן הדין שרי ואין האופה חייב לשלם משום מזיק שהרי הוא אומר שוגג הי' ובמוגרמת פטור מלשלם דקי"ל כרב כש"ס ב"ק (צ"ט) וא"כ איך ניקנוס לאסור המצות בממון אחרים. ואין לומר כיון דקי"ל אומן קונה בשבח כלי כש"ס ב"מ (קי"ב) ועיין תוס' שם ד"ה אומן כו' ועיין ברא"ש מס' קדושין (מ"ח.) ובש"ע חו"מ (ש"ו ש"ך ס"ק ג') א"כ קני האופה את העיסה והוי לי' ממון דידי' ז"א דאי נימא דהוי של האופה ונקנסי' א"כ המצות אסורין לאחרים וזה הוי קלקול ולא חשיב שבח מיהו ז"א כיון דלפי דבריו המצות מותרין א"כ שפיר י"ל דאומן קונה בשבח כלי מיהו זה רק היכי דהאומן רוצה לקנות אבל היכי שמחזיר המצות ואינו רוצה לקנות א"כ ממילא המצות מותרין גם לאחרים דלא קנסו אלא לממון שהוא שלו ולא בשל אחרים ודו"ק: (ג) ובתשו' אחת כתבתי ע"ד אשר כתבו איזו מחברים שהסופר צריך להקנות הגט להבעל אחר שנכתב הגט משום דאומן קונה בשבח כלי ולענ"ד אין לחוש בזה ל"מ לפימ"ש הרשב"א בחי' ב"ק (צח.) דבכל דוכתא אמרינן אדעתא דבעה"ב אשבח אלא אפי' להחולקים זה רק בשאר אומנות דהוי דבר השוה לכל נפש ולא בעי כונה לשם בעלים יתכן דאדעתא דנפשי' אשבח אבל בגט אשה דבעי לשמו ולשמה מלבד זה שהשמות מוכיחין שנכתב הגט לשמה מסתבר דעל דעת הבעל אשבח דהנה הר"ן ז"ל התעורר במס' גיטין (כב:) במשנה דתנן התם האשה כותבת והא מחסר' הקנאת האשה לבעל בין כתיבה לנתינה כו' ע"ש ושם בגמ' (כ) אמר ר"ח יכילנא למפסלינהו לכולי גיטי דעלמא א"ל רבא מ"ט אילימא משום דכתיב וכתב והכא איהי קא כתבה לי' ודלמא אקנויי אקני לי' רבנן ופרש"י האי זוזא מדידה כו' ע"ש נראה דרש"י לא רצה לפרש דרבנן אקנויי אקני לי' הגט משום דקשיא לי' א"כ הוא מחוסר הקנאה בין כתיבה לנתינה ולכן פרש"י דאקנו לי' רבנן האי זוזא מדידה והוי כמאן דיהיב לי' איהו ומשום דאומן קונה בשבח כלי אין חשש דע"כ הסופר על דעת הבעל אשבח דאי אדעתא דנפשי' א"כ יהי' הגט מחוסר הקנאה ופסול לגרש בו ואין כאן שבח אלא קלקול וע"כ כל מה שעשה הסופר הכל בשליחת הבעל עשה ודו"ק: (ד) עוד יתכן בעיני לחלק בין אם אפה המצות בפסח בזה אפשר לומר דאינו נאמן לומר שוגג היתי להתיר המצות כיון דעדותו נוגע לענין איסור בשעה שאנו דנין אם המצות מותרין או לא משא"כ היכי דהעובדא קודם הפסח דאז אין עדותו נוגע להתיר ספק איסור לכ"ע נאמן ומקבלין עדותו להתיר המצות בחזקת שמותרין לאכילה בפסח: ובפ' האשה רבה (צד:) פרש"י ד"ה וגיסו בעל אחות אשתו ובא עד אחד ואמר לו מתה אשתך ולזו אמר מת בעלך כו' והתוס' שם כ' בד"ה ואע"ג כו' ומיירי באמרו לו שני עדים שמתה אשתו וא' העיד על גיסו אבל בע"א על מיתת אשתו אינו יכול לישא אחותה ועיין מהרש"א שם ובב"י אה"ע כ' דרש"י לא ס"ל כשי' התוס' ע"ש והיא פלאי דהא משנה מפורשת אין האיש נאמן לומר מת אחי שאייבם את אשתו ולא מתה אשתי שאשא את אחותה ובגמ' יבמות (צד.) דייק הש"ס הא עד אחד מהימן פרש"י ד"ה סיפא כו' בתמי' מי מהימן ע"א לומר מתה אשתך לישא אחותה ע"ש. והנלענ"ד עפ"י מאי דאי' בפ' עשרה יוחסין (פ.) סוקלין ושורפין על החזקות וכ' הרמב"ם ה' סנהדרין (פט"ז) דא"צ שני עדים אלא בשעת מעשה אבל האיסור עצמו יוחזק בעד אחד כיצד אמר עד אחד חלב כליות הוא אשה זו גרושה היא ואכל או בעל בעדים אחר שהותרו בו ה"ז לוקה אעפ"י שעיקר האיסור הוחזק בע"א ע"ש: ובפ' החולץ (ל"ט:) אישתמודיעינהו פליגי בה רב אחא ורבינא ח"א בעדים וחד"א אפי' קרוב והלכתא גלויי מלתא בעלמא הוא וכ' הרי"ף דאפי' אשה או קרוב מהימן משום דלא אמלתא דאיסורא ולא אממון קא מסהיד אלא גלויי מלתא בעלמא עיין בב"י אה"ע (סי' קס"ט) והריב"ש תשו' (קפ"ב) כ' שנראה לו לפי לשון הרי"ף שאין אשה וקרוב נאמן לומר זה אחיו כשמעידין כן בשעת מעשה אלא שאם אמרו כן קודם מעשה דאז אין מעידן לא על ממון ולא על א שאשסא