מהרא"ש פב

על האנשים לכן שפיר עשו שקברו אותו ע"י נשים למען יהי' ביד האנשים לעשות הפסח כהלכה במועדו משא"כ במעשה דיוסף הכהן שמתה אשתו וקבורתה מוטלת עליו ולה יטמא מצו' לכן טמאוהו בע"כ דאין למצו' אלא שעתה וברשות מצוה עביד ואין אנו אחראין אם עי"ז לא יכול לעשות אח"כ את הפסח במועדו: אמנם נראה הדבר מבואר עפ"י מה דאי' במס' זבחים (ק'.) אמר אביי כו' קודם חצות דלא איחזי לפסח חייל עליו אנינות אחר חצות דאיחזי לפסח לא חייל עליו אנינות ומנא תימרא כו' דרישא כו' ופרש"י היכי דמת קודם חצות קדמה לה חובת טומאה לפסח כו' והיכי דמת לאחר חצות קדמה חובת פסח ומפקיע לחובת טומאה וה"ה לאנינות ע"ש ולפי"ז נראה שרש"י מפרש להירושלמי במה דמוקי למתני' הדא דתימא בישן אבל בחדש מותר איזה חדש תוך שלשים אין הכוונה תוך שלשים לרגל דא"כ איך אמר ישן לאחר שלשים ולא יתכן כלל לפרש דהאי אחר שלשים מרגל לכן מפרש רש"י דהאי תוך שלשים קאי על עת מיתה שרי להספידו וה"ט כיון דמת קודם שלשים לרגל מותר להספידו תוך שלשים יום של היום המיתה הגם שהוא תוך שלשים הסמוך לרגל כיון דקדים לי' חובת ההספד אכן אם מת תוך שלשים הסמוך לרגל א"כ קדים חובת כבוד הרגל דיש בזה משום ביטול כבוד המועד וביטול שמחת יו"ט בזה שנו חכמים ולא יספידנו וזה מכוון בלשון רש"י שכ' בד"ה ולא יערער כו' חודש או חדשים קודם המועד וקשה מדוע לא פי' רש"י בקיצור ישן קודם שלשים לרגל אכן להנ"ל א"ש דכוונת רש"י בזה דדוקא חודש או חדשים לפני המועד אסור להספידו תוך שלשים לרגל כיון דכבר עבר זמן שלשים עת ההספד שוב אין הזמן קבוע קודם הרגל אבל במת קודם שלשים סמוך לרגל והוא רוצה להספידו תוך שלשים ליום המיתה בזה שרי להספידו כיון דקדים הזמן שחל עליו חיוב ההספד והזמן קבוע על קודם הרגל טרם יעברו ימי ההספד הראוי לגדולים וחשובים בזה אמרינן אין למצו' אלא שעתה ודו"ק: סי' יט להרב הג' מוה' יצחק שור ז"ל. מכתבו הגיע עדי לנכון וע"ד אשר נשאל באופה אחד שאפה מצות על חג הפ' מן עיסה של בעה"ב במים שלנו אלא שעירב בהם ב' שליש מים שלא לנו ונודע הדבר ושאלו אותו למה עשה כן והשיב ששמע מאופה אחד שהמנהג כן ומורה אחד הורה לאסור המצות כיון שאין האופה נאמן לומר שעשה כן בשוגג כמ"ש הרשב"א בתשו' על הטבח שהוציא טרפה מת"י שאינו נאמן לומר שוגג הייתי: (א) תשובה מקור דין זה בש"ס פסחים (מ"ב.) עברה ולשה כו' מ"ז שרי ור"א אסר ולשי' רש"י לא קאי על מים שלנו ומותר אפי' במזיד אכן הרי"ף והרמב"ם ס"ל דאסור ובתשובת הרשב"ץ (ח"ב סי' פ') כ' דהאיסור הוא רק מחמת קנס ולא מחשש חמץ ובשוגג שרי והכרעת הרמ"א או"ח (תנ"ה ובמג"א סקי"ד) דבשוגג שרי ולמען ידע המורה האוסר כי טעה בדבר משנה אברר שיחתי. הנה קנסו שוגג אטו מזיד ל"ש בזה כיון דמכוין לאפות מצה לשם אכילת מצה אין הסברא נותנת לקנסו כדמשני הש"ס פ' הנזקין (נ"ד.) גברא לתקוני מכוין כו' גברא לטהורי מנא קא מכוין ואנן ניקום ונקנסי' ע"ש ותו דהרי הגמ' מסיק שם דר' יהודה כי קניס בדאו' אבל בדרבנן לא קניס ואף דשם עמוד ב' אמרו בגמ' ה"ט דר' יהודה משום דאתי לאיערומי ופירש"י ולהתכוין ויאמר שוגג הייתי ולא נתכונתי להעלותן ש"ה דעכ"פ אין בזה חשש אכילת איסור אבל הנוגע לחשש חמץ בפסח לא חשידי ואחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזיקינן ול"מ דמהימן לגבי עצמו כש"ס כתובות (כ"ב:) בניסת לאחד מעדיה ע"ש. ובמס' כריתות (י"ב:) ל"ש אלא לעצמו כו' ע"ש ובתוספתא דטהרות ע' יעצמו כיצד כו'. תנאי הי' בלבי שומעין לו עיין כ"מ ה' שבועות (פ"ב) מיהו אף לאחרים נמי מהימן כמבואר בכ"ד והרי המבשל בשבת בשוגג שרי ובמזיד אסור והשוחט בשבת וביוה"כ שחיטתו כשרה ומוקי לה בגמ' חולין (י"ד:) כר' יהודה ובשוגג שחיטתו כשרה ל"ש לו ול"ש לאחרים כמבואר בגמ' שם ועיין תוס' פ' הנזקין שם בד"ה המבשל כו' ע"ש ולא חיישינן שמא מזיד הוא ואף די"ל דשאני התם דהוי איסור דאוריי' להכי לא חשיד אבל באיסור דרבנן חיישינן שמא מזיד הוא מיהו מצינו בגמ' דגם באיסור דרבנן לא חיישינן דהרי במחיצה שנעשה בשבת בשוגג שרי לטלטל כש"ס עירובין (י"ד) ולא אמרינן שמא מזיד הוא והרי הכהנים זריזין הם ומשנה ערוכה היא הכהנים שפגלו במקדש מזידין חייבין שוגגין פטורין ואף דשם מיירי לענין חיוב ממון ופשיט' דמהימן ואין מוציאין ממון מספק מ"מ לפי מה דמקשה הגמ' במס' נדרים (ל"ו) אמאי פיגולן פיגול לימא לי' לתקוני שדרתיך ולא לעוותי וכ' הר"ן דהגמ' מקשה משוגג ומה זו קושיא דלמא מש"ה פיגולן פיגול משום דאמרינן מזיד הוא א"ו דלא חשידי הכהנים לפגל במזיד דאחזוקי ברשיעי לא מחזיקינן. ובאשה שזינתה וסברה שמותר כ' בתשו' מוהרי"ק הובא בט"ז יו"ד (סי' צ"ט) כיון דכתיב