מהרא"ש פא

התוס' דחיוב ושיעבוד מזונות של אשה אינו אלא דמרבנן לא הוי מצי לאתויי מתשמיש דהוי חיוב ושיעבוד מה"ת ושם בגמ' אב"א שהדירה כשהיא ארוסה שהגיע הזמן ולא נישאו ופרש"י דמדאו' לא משתעבד לה לפיכך חל הנדר דאיסור דאו' הוא ומדרבנן חייב לזונה. ובירושלמי שם פריך ויש אדם נודר שלא לפרוע חובו ומשני כמ"ד אין מזונות אשה מה"ת ע"ש. ולפי"ז א"ש שי' הר"ת דודאי הקדש מפקיע שיעבוד מטלטלין משום דשיעבוד של מטלטלין לכ"ע לאו דאו' היכי שמכר המטלטלין מה"ת אין ב"ח גובה מהם ואפי' היכי דהקנה את המטלטלין לב"ח בקנין אגב קרקע כבר כ' התוס' ב"ק (י"ב.) ד"ה אנא כו' דקנין אגב הוא מדרבנן ע"ש וע' תומים סי' (קי"ז) שכתב דמטלטלין שהקנה אגב קרקע לרוב הפוסקים שיעבודא לאו דאו' וכיון דשיעבוד מטלטלין אינו אלא מדרבנן שפיר חל ההקדש דהוי מה"ת ומפקיע שיעבוד דרבנן אבל שור תם שהזיק דמה"ת משתעבד השור להניזק גם הר"ת מודה דאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו ואינו ברשותו שהרי השיעבוד של הניזק הוא מה"ת ודו"ק: ובשיטה מקובצת פ' החובל (צ.) כ' יש שואלין מאי אריא הקדש אפי' מכר נמי שהרי אמרו עשה שורו אפותיקו ומכרו אין ב"ח גובה הימנו ולענ"ד י"ל עפ"י מ"ש התוס' מס' כתובות (מ"ט:) ד"ה הוא דיש מקומות דסברא הוא לחלק בין מתנה למכר כמו בעשה שורו אפותיקו ומכרו אין ב"ח גובה הימנו כדאי' בפ' חזקת (מ"ד.) דנראה דוקא מכרו אבל נתנו במתנה ב"ח גובה הימנו כו' ע"ש. ובתוס' ערכין (ל"א:) כ' בד"ה דאי כו' דמתנה אינה כמכר ויכול לגאול לעולם ע"ש וממילא בהקדש דהוי כמתנה ה"א ב"ח גובה הימנו אלא דהקדש מפקיע מידי שיעבוד הב"ח ודו"ק: סי' יח שאלה. ת"ח שמת קודם שלשים למועד אם מותר להספיד אותו תוך שלשים למועד: תשובה דין זה מבואר בש"ע או"ח סי' (תקמ"ז) וביו"ד (סי' שמ"ז) מי שמת לו מת לפני שלשים יום הסמוכים לרגל לא יספידנו משיכנסו שלשים יום הסמוכים לרגל כו' כגון שמת לו מת בתוך שלשים שמותר להספידו. ומקור דין זה הוא מש"ס מס' מ"ק (ח'.) לא יעורר כו' ולא יספידנו כו' ומבואר בירושלמי הדא דתימא בישן אבל בחדש מותר איזו חדש תוך שלשים איזה ישן לאחר שלשים. אולם רש"י מפרש במשנה בגמרתינו ולא יספידנו אם מת לו מת תוך שלשים לרגל. וזה נראה מתנגד להירושלמי ולכן יש מגדולי הפוסקים שאמרו דהירושלמי פליג על גמרתינו. ולפענ"ד נראה להתאים הש"ס בבלי עם הירושלמי וסברת הירושלמי מוכרח בש"ס דילן דבפ"ק דמס' שבת (י"ט) בסוגי' דאין מפליגין ג' ימים קודם השבת כ' הרי"ף הטעם משום דהוא מבטל עונג שבת וה"מ לדבר הרשות אבל לדבר מצוה מותר והפ"מ או"ח סי' (רמ"ח) התעורר בזה כיון דעונג שבת הוא מדברי קבלה איך משום מצוה דרבנן יבטל עונג שבת ולענ"ד לק"מ דכבר חדית לן הרמב"ן בריש פ' ר"א דמילה (קל"ד:) לענין אם נשתפך חמימי מותר למול בשבת דאין למצו' אלא שעתה וא"כ ה"נ לענין להפליג לדבר מצו' שרי כיון דעכשיו מוטל עליו לעשות מצו' אזלינן בתר השתא ואח"כ ממילא מבטל עונג שבת ומה לי עונג שבת ומה לי שמחת יו"ט כיון דחוב מוטל להספיד את קרובו ומכ"ש ת"ח שמת הכל קרוביו ומצו' עביד בשעתה אין לבטל מצו' בשעתה משום חשש ביטול שמחת יו"ט העתיד לבא ומכ"ש שאין זה דבר ברור שיבטל בזה שמחת יו"ט ויש סברא להיפך שההספד יפקח את צערו ושמח הוא לאחר זמן. ודעת בעל המאור דהיכי דאישתפיך חמימי דוחין את המילה והביא ראי' מש"ס ביצה (ב) בה"א לא ישחוט כו' ושוין שאם שחט שיחפור בדקר ויכסה ואם איתא דמל בשבת על סמך שאח"כ יהי' מותר לחמם המים א"כ ה"נ ישחוט מפני שמחת יו"ט ולאחר מכן כ"ע מודו שיחפור בדקר ויכסה וכ' עלי' הר"ן ז"ל דאין זה ראי' שאין שחיטה ביו"ט מצוה קבוע כמילה בשבת ע"ש. ולפי"ז א"ש היטב ומבואר חילוקו של הירושלמי בטוב טעם דמת חדש תוך שלשים יום לרגל א"כ עת ספוד הוא לו ואין למצוה אלא שעתה כיון דקבוע לו זמן שלשים יום ואף דרז"ל אמרו שבעה להספד כבר כתב הרמב"ן דלחשובים וגדולים שלשים להספד אבל במת ישן אחר שלשים נהי דעושה לכבוד המת ויש בזה יקר' דשכבי ויקר' דחיי מיהו כיון דעברו השלשים יום שוב אין הזמן קבוע על קודם הרגל דוקא וזה גרע משחיט' ביו"ט דעכ"פ הוא עושה זאת לצורך שמחת יו"ט ואפ"ה אינו רשאי לשחוט היכי שאין לו דקר נעוץ מבעוד יום והשחיטה ביו"ט חשיב אין זמנה קבוע: ובמס' שמחות (פ"ד) במעשה דיוסף הכהן שמתה אשתו בערב פסח ולא רצה לטמאות וטימאוהו בע"כ ובתוספתא מס' אהלות (פ"ג) הובא בתוס' מס' כתובות (ה':) מעשה באחד שמת בערב הפסח ולא רצו לקברו כו' ולערב עשו הפסח ולכאורה קשה אהדדי אולם הדבר נכון היטב דבשלמא בדין של התוספתא באחד שמת בעה"פ אין המצוה מוטלת דוק'